כמו הרבה הסדרניקים טובים, גם צוריאל ראשי הלך ללמוד חינוך כשסיים את לימודיו בישיבת אור עציון. אבל בלימודי החינוך הוא שמע ש"אחד האתגרים החינוכיים הכי גדולים היום הוא עולם התקשורת". התחום סִקרן אותו, והוא הוסיף לתואר הראשון גם לימודים ביחידה לעיתונאות ותקשורת באוניברסיטת בר־אילן. מהמרצים שם, חלקם עיתונאים מקצועיים, הוא שמע ש"חינוך בעצם הרבה יותר חשוב מתקשורת".
כך קרה שמסלול חייו משלב את שני התחומים: עיסוק בתקשורת לא רק כשלעצמה, אלא בשאלות הערכיות והאתיות המלוות אותה. לחילופין, הוא מרבה לעסוק גם בשימוש בתקשורת לצורכי השפעה על נמעניה, מה שיכול להקביל לעולם החינוך. בתואר השני הוא למד מדע המדינה עם התמחות בתקשורת, ואת הדוקטורט כבר הקדיש לסוגיית היחס ההלכתי לתקשורת ולדילמות הטמונות בעיסוק בה.
כשהוא מספר לאנשים על נושא הדוקטורט שלו, מתאר ראשי, "הם ישר חושבים על הלכות לשון הרע, ושבעצם כל העיסוק בתקשורת הוא אסור מבחינה הלכתית. אבל אני מצאתי שהסיפור הרבה יותר מורכב. אם יש לך מידע שיכול לסייע לבני אדם להינצל מרעה, לא רק שיש לך זכות לפרסם אותו – אתה חייב לעשות את זה. מבחינה הלכתית, כל עוד התקשורת עוסקת בנושאים שבאמת חשובים לטובת הציבור, היא ממלאת לא רק את 'זכות הציבור לדעת' אלא גם את חובת הציבור לדעת. בדוקטורט שלי התעקשתי לעסוק לא רק בשאלות של מה מותר לדווח ומה אסור, אלא גם בדילמות עיתונאיות נקודתיות כמו חסיון המקורות, הדלפות וכיו"ב".
כאשר סיים ראשי את כתיבת הדוקטורט והתבקש להציע מומחים שיוכלו לשפוט את העבודה, הוא ביקש שאחד מהם יהיה פרופ' אסא כשר, בגלל התמחותו רבת השנים בסוגיות אתיות. כשר אכן היה בין שופטי הדוקטורט, ואף חתם בשמו על חוות הדעת (מה שלא כל שופטי הדוקטורטים נוהגים לעשות, כמובן): "הוא אמר לי שזו תפיסה עקרונית שלו, לעמוד בגלוי מאחורי מה שכתב" .
ימים ספורים אחרי שקיבל את האישור לדוקטורט, הרשה לעצמו ראשי להרים טלפון לכשר – מה שלא יכול היה לעשות כשעבודתו עוד הייתה בשיפוט – ולבקש ממנו לעשות אצלו פוסט־דוקטורט. "הוא אמר שלא יוכל לסייע לי במימון השלב הזה, ובכל זאת התעקשתי עליו. רציתי לעסוק איתו ב'אתיקה יהודית', ומטבע הדברים התחלנו ללמוד יחד מסכת אבות. הוא התלהב מהרעיון, ובפגישה הראשונה שלנו ראיתי שהוא לומד מתוך מסכת אבות עם פירוש של ה'שפת אמת' (כשר בא ממשפחה של חסידי גור; י"ש). מהר מאוד הבנו שהעיסוק במסכת אבות לא מספק אותנו, וחיפשנו עוד מקורות יהודיים שעוסקים באתיקה". החיפוש, הלימוד והניתוח של המקורות הללו נמשכו 15 שנים, והתוצאה היא ספר משותף שהשניים הוציאו לאור לאחרונה (בהוצאת מוסד ביאליק), בשם "אתיקה עברית".
ללמוד מפנקסי הקהילות
"לשתי המילים יש משמעות", מסביר ראשי את שם הספר. "קודם כול, אתיקה נבדלת מחוק בכך שהיא לא נכפית על ידי המדינה. אבל היא גם נבדלת ממוסר, משום שתחום המוסר מתייחס לכללי ההתנהגות הראויים בין כלל בני האדם, בעוד אתיקה עוסקת באופן מיוחד בכללי ההתנהגות של בעלי מקצוע, בתחום מקצועם. ממילא, גם פרקי הספר מחולקים לבעלי המקצועות השונים – רופאים, עורכי דין, סוחרים, אנשי צבא, פוליטיקאים, עיתונאים, וכדומה. בחרנו במונח 'אתיקה עברית' ולא 'אתיקה יהודית', משתי סיבות: קודם כול, רצינו להקביל את זה למונח 'משפט עברי', וגם לציין שיש בכך מין המשכיות לרעיון של 'אברהם העברי'. כביכול, האתיקה האוניברסלית מעבר אחד והאתיקה היהודית מעברו השני".
המקצועות הכלולים בספר, ממשיך בראשי, נבחרו לפי הקריטריון של "מקצועות שהיו קיימים, בצורה כזו או אחרת, גם בעת העתיקה. כלומר, שניתן למצוא התייחסות אליהם גם אצל קדמונינו, או שלפחות ניתן למצוא ביטוי לתכונות הנדרשות מן העיסוק הזה, גם אם הוא לא היה קיים אז בצורתו הנוכחית".
כך למשל נכנס לספר תחום המודיעין, שהרי כבר בתנ"ך מופיעים מרגלים, ונכנס גם תחום העיתונות, שאומנם לא היה קיים בכלל בעת העתיקה, "אבל יש במקורות הרבה עיסוק על איך אנשים צריכים לדבר זה על זה, ובסופו של דבר אפשר למצוא גם מקבילות לשאלות מודרניות כמו חסיון מקורות". אגב, הוא אומר, "היה לנו ויכוח אם להכניס את העיתונות לספר. אסא כשר חשב שעיתונות זה בכלל לא מקצוע, כי אין לו הכשרה ברורה וכל אחד יכול לעסוק בו. אני התעקשתי שנכניס, כי בסופו של דבר יש בתחום הזה מעסיקים ומועסקים, וזה אחד המקצועות שלגביהם הדיון האתי מאוד פורה".
מטבע הדברים, לאורך העבודה על הספר התגלעו ויכוחים שונים בין צמד המחברים שלו, "אבל בשום שלב לא הרגשתי שהוא מנסה לנצל את גילו ומעמדו כדי לכפות עליי דברים", אומר ראשי על כשר. "היה בינינו הרבה ענווה וכבוד הדדי, כשכל אחד מכיר בנקודות החוזקה והחולשה שלו לעומת השני. הוא בהחלט נתן לי את הכבוד המקצועי, למרות שמבחינת הגיל – הוא בן 84, אני בן 47 – הוא יכול היה להיות אבא שלי".
"מפסח שעבר החזקתי בבית 5 קילו אורז. הילדים שלי צחקו עלי שאני כמו ירמיהו שמסתובב בירושלים וצועק 'חורבן'. ב־7 באוקטובר התעוררנו לקול האזעקות, ואני אומר לאשתי 'הנה, זה הדבר שדיברתי עליו'. הושטתי יד לטלפון ואשתי אומרת 'מה קורה לך, זה חג', אבל היה לי ברור שמשהו חמור קורה"
כל פרק בספר עוסק אפוא במקצוע אחר ומביא מגוון ציטוטים העוסקים בדמותו הראויה של אותו בעל מקצוע, כך שבעיקרו הספר הוא מקראת מקורות. חלק מהמקורות אינם מוכרים לכול ואינם מצויים בהישג יד, למשל פנקסי קהילות – ספרים שבהם נהגו הקהילות היהודיות לרשום את תולדותיהן ותקנותיהן. הסוגה הזו כוללת גם "פנקסים" שניהלו מוסדות שונים בתוך הקהילה, ואף גילדות מקצועיות ובעלי מלאכה. "מדברים שם גם על יחסי מעסיקים ועובדים, רב וקהילה, מורים ותלמידים, כך שזה היה מקור מאוד חשוב", מסביר ראשי. כל פרק נפתח במבוא קצר שכתבו העורכים, המסכם את התכונות העיקריות הנדרשות מאותו בעל מקצוע כפי שעולה מן המקורות.
אחד הפרקים בספר עוסק בדמותו הראויה של רב הקהילה ותפקידו העיקרי. "רק בדורות האחרונים יש ספרות רבה המתייחסת לכך, וגם הבדלים עצומים בין המקורות. למשל, ר' חיים מבריסק כותב שתפקידו העיקרי של רב הוא להגן על כבודם של עזובים וגלמודים, ולהציל עשוק מיד עושקו. היית חושב שמישהו כמותו ידבר על למדנות ומסירת שיעורים, ודווקא הוא מדגיש את התפקיד האנושי והחברתי. הרב עובדיה הדאיה (דיין ומקובל, שכיהן גם כרבה הראשי של פתח־תקווה; י"ש) כתב מסמך מפורט על תפקידי הרב ביחס לקהילה, וגם תפקידי הקהילה כלפי הרב. בין השאר הוא כותב שתפקידו להיות נוח לבריות ולהעביר על מידותיו; כלומר, גם הוא מתמקד בממד של המידות. אגב, שני הרבנים לא מביאים שום מקור קדום שאמור 'להוכיח' את קביעותיהם, וזה טבעי. לא מדובר בעניין הלכתי שיש לו סעיף בשולחן ערוך, אלא בשאלה אתית. מולם ישנו אדם כמו הרב יחיאל יעקב וינברג (כיהן לפני השואה כראש בית המדרש האורתודוקסי לרבנים בגרמניה, ומחבר שו"ת שרידי אש; י"ש), והוא כותב על התפקידים שאנחנו רגילים לזהות ברב – מתן שיעורים, הרבצת תורה, פסיקת הלכה".
הקוצים והכרם
פרק נוסף עוסק באתיקה של הלוחמים, ובתוכם כאמור אנשי המודיעין. ראשי: "לכאורה, בהיעדר צבא לא אמורים להיות לנו מקורות לעיסוק בכך. אבל ראשית, בתקופות הריבונות הקצרות בעבר היה לעם היהודי צבא, וניתן ללמוד דברים גם משם. יש לנו את פרשיות המרגלים ואת מרגלי יהושע. אבל ניתן גם להקיש מסוגיות שאינן קשורות ישירות. למשל, בנוגע לערך הטלת הספק שהוא מאוד חשוב במודיעין, אנחנו מביאים גמרא שבה ר' אבהו שואל את ר' ירמיה: הלכה כמותנו או כמותכם? והוא אומר: ברור שכמותנו, שאנו מבוגרים מכם, ואתם דרדקים. ור' אבהו עונה לו: אולי דווקא משום שאנחנו צעירים מחשבתנו רעננה יותר, ואילו אתם יותר מאובנים? אילו המסר הזה היה תלוי במשרדי אמ"ן לפני 7 באוקטובר, ייתכן שראש אמ"ן היה מוכן להקשיב גם לאיזו נגדת צעירה, והיינו היום במקום אחר".
תחום אתי נוסף שראשי עסק בו במהלך השנים הוא עבודת המשטרה. "בין השאר, אני מביא מקור מעניין מהגמרא על התנא ר' אלעזר בן ר' שמעון, שפגש שוטר ולימד אותו איך לתפוס גנבים: תסתכל בשעות הצהריים ותראה מי יושב ומתבטל – יש סיכוי טוב שהוא גנב, כי האחרים עבדו במשך היום ונזקקים לשנ"צ, והוא מן הסתם עבד בלילה וכבר ישן את שנתו. הסיפור הזה מגיע למלך, שמתפעל מהחוכמה וממנה את ר' אלעזר להיות שוטר בעצמו. ר' יהושע בן קרחה מבקר אותו על כך ואומר: חומץ בן יין, איך אתה מוסר יהודים למלכות! והוא עונה לו: קוצים אני מכלה מן הכרם!".
"כשאתה מביא טקסט כזה לשוטרים, זה מרגש אותם. יש כאן את כל הסיפור של הטענות נגדם, ומה שהם יכולים לענות. הרי הרבה אנשים מתייחסים אליהם בתור 'מוסרים' ומלשינים. שמעתי על סוהר שלקח למעצר אדם שגדל איתו באותה שכונה, ועומדת האימא של העציר ומתחננת'תן לי רק לתת לו נשיקה', והוא אומר לה 'אסור לי', והיא אומרת לו 'בשביל זה הלכת לשב"ס? אני אספר לאימא שלך איזה בן אדם נהיית!'. שוטרים וסוהרים כל הזמן נתקלים בטענות האלה, והתשובה היא כמו שאמר ר' אלעזר, 'קוצים אני מכלה מן הכרם'".
היו מקורות שממש הפתיעו אתכם, לטובה או לרעה? דברים שלא ציפיתם למצוא?
"יש דברים שהרגשנו שהם ממש בגדר חילול השם. למשל, טקסטים שקובעים שמותר לרמות גויים. או כשהרב משה שטרנבוך כותב שאסור לפנות לפסיכיאטרים כי הם יכולים להטות אדם מדרך התורה, ויש לפנות רק לרופאי הנפשות הידועים, גדולי התורה. זה מסר נוראי, שעלול ממש לפגוע בבריאותם של בני אדם. אגב, הרב משה פיינשטיין קובע שטיפולים פסיכיאטריים הם לא רק בגדר רשות אלא במקרי הצורך נחשבים כחובה גם מבחינה הלכתית.
"נתקלנו בדיון על אישה שבגדה בבעלה, ולפי ההלכה היא כידוע אסורה על שניהם. באותו מקרה האדם השני חזר בתשובה, ושאל את הפוסק האם עליו לספר לבעל הנבגד על הבגידה, ובכך יאסור את אשתו עליו. ר' חיים מצאנז פסק שאין חיוב להודיע לבעל, משום 'כבוד הבריות' וכבודה של אותה אישה. אבל יש גם פסיקות אחרות. אגב, בכל המקרים האלה לא נמנענו לפרסם גם את הפסיקות שנראו בעינינו בעייתיות. אבל אם נפרסם לספר מהדורה אנגלית כפי שאנחנו רוצים, את הדוגמאות האלה נשמיט מפני חילול השם.
"לעומת כל אלה, יש גם גילויים מקסימים ויוצאי דופן של רגישות חברתית ואנושית, אפילו מזמנים קדומים מאוד. למשל, הגמרא מספרת על פועלים שבמהלך עבודתם שברו חבית יין שהייתה שייכת לרבה בר־בר־חנה. הוא לקח את הגלימות שלהם כדי למשכן אותן, וכך להבטיח לעצמו את תשלום החוב. הם הלכו לאמורא רב כדי להתלונן עליו, ורב פסק שעליו להחזיר להם את הגלימות. ואז הם התלוננו שגם לא קיבלו את המשכורת על עבודתם, כי רבה בר־בר־חנה מעכב אותה עד שישלמו את הנזק, ושוב רב פסק שהוא צריך לשלם מיד את המשכורת. כאשר רבה בר־בר־חנה התרעם ושאל 'וכי זהו הדין', רב ענה לו באמצעות פסוק ממשלי, 'למען תלך בדרך טובים ואורחות צדיקים תשמור'. זה פסוק שלא מהווה דין, ובוודאי שמעיקר הדין הם צריכים לשלם את הנזק. אתה רואה איך בהרבה מקרים חכמים רואים את החלשים וחסרי הכוח, ויודעים להגן עליהם בצורה מקסימה. אגב, הרב אליעזר ולדנברג אומר על השימוש בפסוק ממשלי, שאצל אנשים גדולים מידת הדין דורשת שינהגו לפנים משורת הדין".
להפוך את הרטוריקה לנשק
ראשי גדל בפתח־תקווה וחי בה עד היום. הוריו, אנשי הציונות הדתית, שלחו אותו לבית־ספר יסודי של החינוך העצמאי ("שום דבר אידיאולוגי. הם פשוט חשבו שזה בית ספר יותר טוב מהממלכתי־דתי שהיה באזור שלנו"), אבל אחר כך למד בישיבה התיכונית בשעלבים, וממנה הגיע לישיבת ההסדר אור עציון. כשסיים את פרק ההסדר פנה כאמור ללמוד חינוך והגיע משם ללימודי תקשורת. הוא לימד שנים רבות באוניברסיטת בר־אילן, ולפני חמש שנים עבר לאוניברסיטת אריאל.
במקביל למסלול האקדמי, גם המסלול הצבאי שלו ידע פיתולים רבים. בשירות הסדיר היה לוחם בגולני, אבל לקראת סוף השירות נפצע בתאונת אימונים וכבר לא היה יכול לשרת כלוחם. הוא עבר הכשרה של רב צבאי, ושירת במילואים כרב צבאי בחטיבת גולני. "אבל אחרי 15 שנה הרגשתי שאני לא מסוגל עוד להתמודד עם טיפול בחללים, וביקשתי לעבור. מישהו בצבא עלה על זה שאני עוסק בתקשורת, וגייסו אותי לפקד על צוות שעוסק בלוחמה פסיכולוגית, מול הגזרה הלבנונית".
המטרה של צוותים כאלה, מסביר ראשי, היא "לתקוע טריז בין האוכלוסייה לארגוני הטרור, אבל גם בתוך ארגוני הטרור עצמם". מטבע הדברים הוא לא יכול לחשוף את שיטות העבודה. "אני מלמד בצבא קורסים על רטוריקה, ובשנים האחרונות שילבתי את זה עם נושא הלוחמה הפסיכולוגית, כלומר איך להפוך גם את הרטוריקה לנשק, ואיך לנסח טקסטים כאלה שיגרמו לאוכלוסייה לכעוס על ארגון הטרור שפועל בתוכה. במהלך המלחמה הנוכחית, למשל, הטלנו ברחבי עזה ניירות דמויי שטרות ועליהן תמונות של יחיא סינוואר, מוחמד דף ואיש הכספים של חמאס, והסברנו שחמאס גנב עד אז מאוכלוסיית עזה חצי מיליארד שקל".
לעדותו של ראשי, תודעת המלחמה המתקרבת הדהדה בראשו בחודשים שקדמו ל־7 באוקטובר. "לפני המלחמה לימדתי קורס במסגרת לימודי תואר שני לקהילת המודיעין, ובין הסטודנטים ישבה מישהי מ'מחלקת ההשפעה' המטכ"לית [השם הפורמלי לתחום הלוחמה הפסיכולוגית; י"ש]. התחלנו להתווכח מתי תפרוץ המלחמה, כשלשנינו היה ברור שזה קרוב. היא אמרה ביום כיפור, בגלל חמישים שנה למלחמה, ואני אמרתי ראש השנה, כי זה יומיים חג והם יעדיפו לפעול בחג כי אז יותר קשה לגייס אנשים. אני גם הערכתי שקודם יתחיל חיזבאללה ואחר כך יצטרף חמאס, במין תנועת מלקחיים".
ראשי לא רק חשב ודיבר כך אלא גם פעל בהתאם, לפחות בביתו פנימה. "מפסח שעבר החזקתי בבית 5 קילו אורז. הילדים שלי צחקו עלי שאני כמו ירמיהו שמסתובב בירושלים וצועק 'חורבן, חורבן', אבל ב־8 באוקטובר הם בעצמם רצו לסוּפר. ב־7 באוקטובר התעוררנו לקול האזעקות, ואני אומר לאשתי 'הנה, זה הדבר שדיברתי עליו'. הושטתי יד לטלפון ואשתי אומרת 'מה קורה לך, זה חג', אבל היה לי ברור שמשהו חמור קורה. כתבתי הודעה למפקד שלי, שכבר היה בדרך לקריה, וכתבתי לאותה קצינה שהתווכחתי איתה אם היא צריכה עזרה בפעילות שלה. אחרי אותה שיחה טסתי לקריה כדי לעזור בתחום ההשפעה הפסיכולוגית, בעיקר מול החזית הלבנונית שאז חשבנו שעלולה להתפרץ מיידית.
"אחד האנשים שלי, שעבר על הרשתות החברתיות בעזה, הראה לי כמה סרטונים שהיו קשים אפילו לי, שראיתי כמה דברים בחיים. חזרתי הביתה רק לפנות בוקר, ובבוקר אמרתי לבן שלי, שבעצמו שירת בסדיר בתכנות מל"טים ונמצא חזק בעולם הטכנולוגיה: 'אני יודע שאתה יכול לראות המון סרטונים שמסתובבים עכשיו, תעשה לעצמך טובה ואל תסתכל עליהם'".
תביעות נגד הקמפוסים
ראשי המשיך לשרת בקריה כמה שבועות, עד שבתחילת נובמבר קיבל הצעה מפתה, לשרת כסגן ראש מערך ההסברה הלאומי בחירום, במשרד ראש הממשלה. הוא עבד שם עד אפריל. "עשינו עבודה מאוד חשובה, חלקה בגלוי והרבה מתחת לרדאר, בלי חתימה מפורשת של המדינה. אני לא יכול לפרט, אבל בין השאר תדרכתי כתבים שעד היום לא יודעים שהם דיברו עם נציג של המדינה. ישבנו סביב שולחן אחד, גורמים ששנים לא ישבו יחד: לשכת העיתונות הממשלתית ולשכת הפרסום הממשלתית, משרדי החוץ והתפוצות, צה"ל, שב"כ, המשטרה – כולם עבדו לגמרי ביחד, עם מִנהלת מתנדבים שאיגדה את כל היוזמות האזרחיות המדהימות ואִפשרה לכולם לעבוד. כל מי שהציע פרויקט שנראה לנו – נתַנו לו לעבוד. לא היינו ריכוזיים, וזה היה נהדר. אמרנו: יש כאן כוחות גרילה וקומנדו שאנחנו לא יודעים לעבוד כמותם, בוא ניתן להם לעשות את העבודה. שיתפנו גם ארגונים יהודיים בתפוצות בעבודה שלנו".
אחת החזיתות המרכזיות בתחום דעת הקהל היו הקמפוסים האמריקניים, שהפכו לזירה בוערת של הפגנות פרו־פלסטיניות ומסרים אנטי־ישראליים בוטים. "שאלתי את האנשים מי לדעתכם הארגון הכי מסוכן, והצביעו לי על ארגון סטודנטים פרו־פלסטיני מסוים", מספר ראשי. "אמרתי: מה יכול לגרום לכך שנצליח לגרום לארגון הזה לסתום את הפה? לא לתת לו תשובות טובות, לסתום לו את הפה! אמרו לי: אם נצליח להוכיח שהם תומכים בטבח, יהיה לנו קייס. הלכתי לחברים שלי באמ"ן, והם מצאו פלאיירים של הארגון הזה עם תמונות של מצנחי הרחיפה של החמאסניקים ברקע. זו עדות ברורה לתמיכה בטבח. הראינו את זה למנהלי האוניברסיטאות, ולפחות באוניברסיטת קולומביה השעו את הפעילות שלהם".
מישור אחר של מאבק היה הגשת תביעות נגד הנהלות הקמפוסים, מצד סטודנטים יהודים שחשו מאוימים. "נמצא סטודנט בהרווארד שהסכים להגיש תביעה כזו, אבל מישהו היה צריך לעזור לו בכסף ובמציאת עורכי דין טובים. ואכן, לאחרונה קבע בית המשפט שהרווארד נרמלה את המציאות האנטישמית בקמפוס. יש גם מקרים שעזרנו ליצור לחץ ציבורי. שיתפנו פעולה עם קבוצות של ישראלים שגרים בארה"ב, שיקומו ויעשו פעולות גרילה נגד האוניברסיטאות. למשל, אם יש לגיטימיות לתאי סטודנטים אנטישמיים, אז למה לא לפתוח תא של קו־קלאקס־קלאן? זה נועד להביך אותם".
לדברי ראשי, "אנשים לא תמיד מבינים את חשיבות העבודה הזו. היו כאלה שאמרו לי: מה אנחנו צריכים הסברה? הרי הסיפור של 7 באוקטובר כל כך ברור! אבל אם לקח חמישים שנה להתחיל להכחיש את השואה, פה בקושי עברו 50 שעות עד שהתחילו להכחיש את 7 באוקטובר. למשל, כתב של ערוץ 4 הבריטי אמר לי שבאמת היו בנובה מקרים מזעזעים אבל לא מקרי אונס, עובדה שאין שום תמונות. אז בחלקי נפלה הזכות המפוקפקת לחפש סרטוני אונס. עברתי בין כל הגופים הרלוונטיים, אחד אחרי השני. חיפשנו במצלמות הגוף של המחבלים, במצלמות האבטחה של המסיבה, לא מצאנו כלום. אמרתי למישהו מהשב"כ: איך זה ייתכן? הרי המחבלים עצמם העידו בחקירות שביצעו מעשי אונס! הוא אמר לי: צוריאל, אין מה לעשות, תגיד לכל העולם שיש לנו סרטים איך רצחו את הבנים שלנו, לא איך אנסו את הבנות שלנו.
"בשלב מסוים החלטנו לשנות דיסק. הרי גם אין סרטון שמראה איך דחפו יהודים לתאי הגזים באושוויץ. אבל יש רכבות, יש קרמטוריום, יש פחיות ציקלון, יש חדר גזים ויש ערמות של אפר. כל מי שמחבר אחד לאחד מבין שהמוני יהודים נשרפו בתאי הגזים. זה מה שצריך לומר גם כאן. אני כבר לא מדבר על זה שבשנים האחרונות, מאז קמפיין 'מי טו', כל אישה שמספרת שהוטרדה מינית אומרים שצריך להאמין לה, אבל לנשים יהודיות שנאנסו לא צריך להאמין כי אין תמונות".
"אגב, אני מאמין שעוד נמצא עדויות ברורות גם למעשי האונס. הרי כשמחבלי הנוחבה יצאו לדרך הם בדקו שהמחסניות מלאות, שהדלק ברכב מלא, ושהמצלמות עובדות. מי שהמצלמה שלו לא עבדה, קיבל הוראות מפורטות איך לשדר תמונות מהטלפונים שייתפסו אצל הישראלים.
"אחרי שכבר עזבתי את מערך ההסברה, מישהו סיפר לי על חייל שהגיע ב־7 באוקטובר לזירת הנובה, קלט שמתרחש אירוע דרמטי וצילם בלי הפסקה. רק לאחרונה הוא העז לפתוח את התמונות. הגענו אליו וקיבלנו ממנו את התמונות. זה נורא, תמונות של שחרור אושוויץ, עם ערמות של גופות. העברנו את זה לתקשורת האמריקנית, אמרו לנו שזה יותר מדי קשה. אפילו הצהובונים הבריטים אמרו לנו שהתמונות קשות מדי. ניטשה אומר שכשאתה מסתכל בתהום, התהום מסתכלת עליך בחזרה. אז הרבה מאוד אנשים פחדו להסתכל בתהום. היה לי מקרה דומה של מישהו מזק"א, שרק אחרי הרבה זמן סיפר לי שיש אצלו אלפי תמונות. שאלתי איפה היית עד עכשיו, והוא אמר לי: לא הייתי מסוגל להסתכל בזה".
סיוע לברק חירם
ראשי לא עזב את מערך ההסברה מרצונו. באפריל פרש מתפקידו ראש מערך ההסברה, מושיק אביב – ומאז, אומר ראשי, מערך ההסברה הפסיק לתפקד: "לא רק שלא מונה מחליף למושיק, שבאמת עשה עבודה מצוינת. פתאום התחילו עוד בעיות. לאנשי המילואים, כמוני, לא אישרו ימי מילואים. אז עזבנו, כי אנחנו לא יכולים לעבוד חודשים ארוכים בחינם. גם אנשים שביקשו תקציבים לפרויקטים חשובים לא קיבלו, והעסק בעצם לא מתנהל.
"זה דבר נורא, כי יש עוד אירועים גדולים מבחינת הסברה שעוד לא הגענו אליהם. הרי מתישהו אנשי תקשורת יתחילו להסתובב ברצועה גם בלי ליווי דובר צה"ל, והם יַראו לעולם את מה שקורה שם. יש חלקים ברצועה שנראים כמו ברלין ב־1945. מישהו יצטרך להסביר לעולם איך זה קרה ואיך ניתן להצדיק את זה. ועוד לא הגענו בכלל למשפטים של מחבלי הנוח'בה. גם זה אירוע שכל העולם יתעניין בו, ואף אחד לא מתכונן לזה".
איך אתה מבין את זה? אף אחד לא חושב שחזית ההסברה באמת חשובה?
"אני לא יודע. אולי נתניהו חושב שנאום טוב אחד בקונגרס יכול לסדר הכול. אבל זה לא עובד ככה. גם אם יש לך לוחם כמו מאיר הר־ציון, ואין חולק שנתניהו נואם מצוין, עדיין צריך את כלל צה"ל. הצרה היא שאף אחד גם לא מרים צעקה על זה. היו כמה עיתונאים בודדים, כמו ירון אברהם ודפנה ליאל, שדיברו על הבעיות במערך ההסברה. אבל גם הם התעסקו יותר באנקדוטה של אילון לוי מול שרה נתניהו, במקום בבעיות המהותיות של המערכת. אני גם לא מבין את אנשי המערכת עצמם. מילא מילואימניק כמוני, שהיום שם ומחר במקום אחר, אבל אנשי המערכת, איך הם לא הופכים שולחנות? הרי אם מערכת הבריאות לא הייתה מקבלת תקציבים בתקופת הקורונה, ברור לנו שראשיה היו מרימים זעקה בכל המדינה, אז למה כאן לא הופכים שולחנות?"
כאשר עזב את מערך ההסברה חשב ראשי שכעת הוא יוכל לפחות לחזור לקמפוס וללמד. התקווה הזו נמשכה ארבעה שבועות בלבד. אחריהן הוא שוב נקרא לדגל; הפעם כדי לסייע לתא"ל ברק חירם, אז מפקד אוגדה 99, ששלטה בציר נצרים. "אמרו לו שהוא צריך לעשות לוחמה פסיכולוגית כדי לתקוע טריז בין חמאס לג'יהאד ובין חמאס לאוכלוסייה, ואנשיו פנו אליי שאעזור לו. הקמתי צוות שמורכב מאנשים שמבינים תקשורת ומאנשים שמכירים את התרבות של האויב. אנחנו אומרים להם מה הצרכים שלנו, ומטילים עליהם לחשוב איך לממש את זה".
לאחר שאוגדת חירם יצאה מעזה, ראשי נקרא שוב למשימה חדשה: "חניכה שלי לשעבר מפו"ם, שהיום היא ראש ענף הסברה בפיקוד העורף, ביקשה ממני לעזור לה מול הפחד שהשתרר בחברה הישראלית אחרי החיסולים של הנייה ושוכר, והחרדה מהתגובה של איראן וחיזבאללה. אז בשבועות האחרונים הייתי שם. קבעתי לעצמי כלל שאני הולך איפה שצריכים אותי, ולא מנסה ללחוץ שייקחו אותי איפה שלא מבקשים. וברוך השם יש מספיק זירות שצריכות אותי. אז אם לא צריכים אותי במערך ההסברה, אני הולך לעזור לפיקוד העורף".
