ככל שחולפים הימים ואנו מתקרבים לציון שנה תמימה לטבח הנורא ביותר שידע העם היהודי מאז השואה, ולמתקפת הטרור הקשה ביותר בתולדות מדינת ישראל, הולכות וגוברות השאלות כיצד לציין לראשונה את המועד הטעון. קהילות רבות, בהן כאלה שמתמודדות בעצמן עם הטראומה, השכול והאובדן, דנות בימים אלה בשורה של שאלות סביב דרכי הציון ועיצוב הזיכרון: כיצד יש לציין את יום השנה? האם התאריך המרכזי הוא השביעי באוקטובר, או שמחת תורה? איך מציינים אירוע שטרם הגענו אל סופו? באיזה אופן נכון לעשות זאת כאשר חלק מהקהילה חוותה אובדן והחלק האחר לא? איך מציינים את זוועות היום בלי לשבור את הרוח, ומצד שני – איך לא מתעלמים מהאימה ועוסקים רק בסיפורי גיבורה?
כדי לקבל תמונה רחבה יותר של הסוגיה המורכבת שוחחנו עם ארבעה מובילי ארגונים העוסקים בשגרה בליווי קהילות, ועושים זאת ביתר שאת ובמשנה תוקף מאז פרוץ המלחמה: מרים שפירא, פסיכולוגית קלינית וראשת מהו"ת ישראל, עמותה המתמקדת בהיערכות למצבי חירום ובניית חוסן; שרהל'ה שדמי, מנהלת מרכז ורדה, המתמחה בבינוי קהילות; ויותם זיו והילה ויסלר־פורגס – שני מנהלים־שותפים ברשת מיתרים, המלווה קהילות מעורבות של דתיים וחילונים. ביקשנו להבין אילו שאלות עולות מצד הקהילות שהם מלווים, ואילו מענים מוצעים מתוך נקודת המבט הייחודית של כל אחד מהארגונים.
מרים שפירא, ראשת מהו"ת ישראל, מלווה את המועצה האזורית אשכול בעוטף עזה ואת מנהלי הקהילות בתוכה מאז תחילת המלחמה. כאשר מדברים על שנה לאירועים, היא מבהירה בפתח הדברים, השיח איננו מתמקד רק ב"יום השנה" כתאריך בודד, אלא במה שהיא מכנה "ימי השנה" – תקופה מתמשכת סביב התאריך, שבה זיכרון האירועים צף ביתר שאת סביב מעגל השנה ומעורר מחדש את החרדה והאבל.
מרים שפירא, מהו"ת ישראל: "תהליכי האבל בזמן אמת היו משובשים, לכן חשוב ליצור כעת טקסים קהילתיים. יש קהילות שבחרו לקיים מפגשי 'זיכרון בסלון' עם המשפחות – סוג של תיקון לחוויה המשובשת בשבעה שלא התקיימה בבית, ושנערכה במקביל לשבעות נוספות"
"חשוב לציין את תקופת השנה, לא רק את יום השנה", סבורה שפירא, ורואה בימים הללו "הזדמנות עבור הקהילה להתחבר למצפן, לזהות, למשמעות ולרוח שלה, ובכך לייצר תקווה. יש גם כאלה שבוחרים לא לציין את התאריך ונוסעים לחו"ל כדי להימנע ממפגש נוסף עם הכאב. זה לגיטימי, אבל עבור הקהילה זו הזדמנות להתחבר למצפן הפנימי ולעבד מחדש את הטראומה הקולקטיבית".
מעין חוויה מתקנת
מעבר לחשיבות המוכרת של טקסי הנצחה וזיכרון בעיבוד האבל והשכול, הפעם יש להם תפקיד משמעותי יותר, בעקבות התהליכים החריגים והמשובשים של האובדן והאבל בשעת מעשה, החל מהאופן שבו התקבלה הבשורה במקרים רבים לאחר המתנה ממושכת, ועד להליכי הזיהוי והקבורה הקשים והמתסכלים, שהתנהלו במציאות כאוטית של חוסר ודאות ותוך ריחוק מהקהילה ומהסביבה המוכרת. "אלה תהליכים שהשתבשו כיוון שהתרחשו בנסיבות לא רגילות, כאשר אנשים היו מפונים מבתיהם", מזכירה שפירא. "לכן חשוב ליצור כעת טקסים קהילתיים, לא רק כדי שהמשפחות האבלות לא יחושו לבד, אלא כדי שהקהילה כולה תוכל לבטא את כאבה".
בקהילות מסוימות, שבהן מספר הנרצחים והחטופים גבוה, הטקסים עשויים לתת מקום לרגשות קשים שלא קיבלו הכרה מספקת בזמן אמת, ולחוות אותם יחד. "יש קהילות שבחרו לקיים מפגשי 'זיכרון בסלון', שבהם משפחות מזמינות את הקהילה לערב של התייחדות – סוג של תיקון לחוויה המשובשת בשבעה שלא התקיימה בבית, ושנערכה במקביל לשבעות נוספות. כעת אפשר לתקן במשהו את מה שהיה חסר אז".
מרבית הקהילות שנפגעו בשבעה באוקטובר מתכוונות לציין את יום השנה, אך מתברר שלא אצל כולן מדובר בעניין מובן מאליו. בארגונים המלווים מספרים כי בקהילות שונות עולות שאלות גם לגבי עצם הצורך בציון האירוע.
מבחינת שרהל'ה שדמי, מנהלת מרכז ורדה, הדברים ברורים. "קיום אירועים במרחב הציבורי הוא ההזדמנות של חברי הקהילה לומר 'אני חלק מהקהילה'. הטקסים מבטאים את אופי הקהילה ומשמשים כלי חשוב להעברת מסרים לדור הבא. כמו אצל אדם פרטי, החוסן של קהילה נבנה מהיכולת שלה להתמודד יחד עם מצבי משבר. הצלחה בהתמודדות עם משבר יוצרת חוויה עוצמתית המעצימה את תחושת הקהילתיות.
"עצם ההחלטה לקיים את הטקס היא כבר ביטוי של עוצמה", מוסיפה שדמי, ומדמה את האירועים הקהילתיים למעין אלבום תמונות משותף, שבו בוחרים מה להבליט ולהנציח. "אנחנו יכולים לשים תמונה של יציאה מבית החולים, אבל לא של רגעי הכאב במיטה. קיום אירוע הוא דרך להתחבר לכוחות ולהתמודד עם הכאב".
המונח "קהילות מעורבות", שהחל להיות רווח בעשורים האחרונים, מתייחס בדרך כלל לקהילות של דתיים וחילונים המקיימים חיים משותפים. מאז פרוץ המלחמה נוצרו עירובים חדשים מסוגים נוספים, כמו קהילות מפונים שנקלטו ביישובים אחרים; קיבוצים שמארחים קיבוצים שכנים; וקהילות שחלק מחבריהם מתמודדים עם שכול ואובדן לצד כאלה שהמלחמה לא פגעה בהם באופן אישי. העירובים הללו יוצרים אף הם שאלות ואתגרים סביב ציון יום השנה.
יותם זיו, רשת מיתרים: "השביעי באוקטובר לא יכול להישאר לנצח כצל על שמחת תורה. יהיה צורך 'לנקות' את החג מהמשמעויות האלה. גם אם אני לא מתחבר לשמחת תורה, ייתכן שיש לי תפקיד כחילוני להשתתף, לא כאקט דתי אלא כסולידריות לאומית, דווקא בגלל הקושי"
"יש הרבה הבדלים בתוך הקהילה באופן שבו אנשים נפגעו מהשביעי באוקטובר ומהמלחמה, ואז עולה השאלה איך מתייחסים לאירוע מבחינה קהילתית", אומר יותם זיו, מנהל שותף ברשת מיתרים. "אם הטקס מקדש את ההתייחסות למעגל הראשון והשני, אתה לא נותן מענה לרוב שגם לו יש צרכים, ואם אתה מתייחס לאירוע כאילו אין לך בקהל מעגל ראשון או שני, אז יכולה להיות בזה צרימה קשה של חוויה מרחוק. יש כאן מתח שצריך לפצח ולראות איך מנהלים אותו".
ככל שהמורכבות הקהילתית הזו גוברת, היא עלולה לעיתים לשתק ולהוביל להימנעות. ואולם לדברי הילה ויסלר־פורגס, מנהלת־שותפה ברשת מיתרים, שפונתה בעצמה מקיבוץ סעד בעוטף עזה, "ההימנעות היא אשליה, כאילו הדברים ייעלמו מעצמם, אבל כשלא מתמודדים עם הקשיים הם רק מעמיקים. אי אפשר להימנע מחיים קהילתיים, הם קורים". בעיניה, הגישות שעוצבו במהלך השנים בקהילות מעורבות – של ריבוי קולות, מתן מקום והנכחת מרחבים זהותיים שונים – רלוונטיות במיוחד בימים אלה.
להתחיל בימים הנוראים
כאשר מדברים על ציון שנה לאירועים, אחת השאלות הבסיסיות והראשוניות היא מהו התאריך הקובע ומתי יש לקיים את האירועים – בשמחת תורה (ולמעשה בעיקר בימים שאחריו) או ב־7 באוקטובר. בזיכרונם הטרי של קהילות ואנשים דתיים, הדיווחים על אירועי היום והיקפם הנורא שהלך והתברר, כרוכים בשמחת החג שהופרה ובמתפללים שיצאו מבית הכנסת, פשטו את הטלית ומיהרו דרומה. גם מבחינת אויבינו, עיתוי ההתקפה היה קשור לחג היהודי ולידיעה שהערנות הביטחונית תהיה פחותה ביום כזה – תוך דמיון מצמרר למלחמת יום הכיפורים, שקיבלה את שמו של היום הקדוש בלוח השנה היהודי. מנגד, קשה להתעלם מכך שהתאריך 7 באוקטובר – שהשנה יחול בה' בתשרי, באמצע הדרך בין ראש השנה ליום כיפור – כבר נחקק בתודעה הלאומית והבינלאומית כשם נרדף למתקפת חמאס, בדומה ל"11 בספטמבר", שבו הופלו מגדלי התאומים.
"יש מחלוקת בעניין, ואין תשובה אחת 'נכונה'," אומר יותם זיו, ומצביע על זווית נוספת, שעשויה לגרום דווקא לאנשים דתיים, הקשורים ללוח השנה העברי, להעדיף את הקישור ל־7 באוקטובר: "אגיד משהו קשה – השביעי באוקטובר לא יכול להישאר כצל על שמחת תורה לנצח. יהיה צורך 'לנקות' את שמחת תורה מהמשמעויות האלה, כדי שהוא יוכל להמשיך ולתפקד כחג במובנו המסורתי". מהבחינה הזו עשויה אפוא להיות מעין זהות אינטרסים בין דתיים וחילונים.
עם זאת, לזיו ברור שבשנים הקרובות, ככל שזכר האירועים עדיין יהיה קרוב וראשוני, תהיה מורכבות בציון שמחת תורה. מנקודת המבט של ליווי קהילות מעורבות, הוא מזהה כאן צורך בשיח מכיל בין דתיים לחילונים. "כחילוני קל לי לומר שהיום הזה כבר לא יהיה כפי שהיה, ולוותר על החגיגיות. אבל עבור אדם דתי, שחגיגת שמחת תורה חשובה לו, כשהסביבה מבקרת את יכולתו לחגוג זה קשה יותר. גם אם אני לא מתחבר לשמחת תורה, ייתכן שיש לי תפקיד כחילוני להשתתף, לא כאקט דתי אלא כסולידריות לאומית, דווקא בגלל הקושי שבחגיגה".
עמיתתו הילה ויסלר־פורגס רואה את השיח הזה עצמו ממבט שונה: "אולי מישהו מבחוץ יכול לבוא ולהגיד לדתיים שהשנה אפשר להרפות לרגע מהפרקטיקות הרגילות, כי זו לא שנה רגילה. לעיתים החובה הדתית כוללת מחויבות גדולה, כמו החובה לשמוח בכל מחיר גם אם יש דיסוננס פנימי. אבל לפעמים לא חייבים, אפשר להוריד את הדציבלים ולבחון האם ניתן לפעול אחרת, מתוך התחשבות בצרכים של אחרים. ראינו את זה גם בפורים וגם ביום העצמאות, כששאלנו איך אפשר לשמוח ולציין את הימים הללו. מה שעזר היו הימים המקדימים – תענית אסתר לפני פורים, ויום הזיכרון לפני יום העצמאות – שאִפשרו לחלק את הזמן בין האבל לשמחה".
לשמחת תורה אין כמובן יום מקדים כזה, אך ויסלר־פורגס מציעה לראות בימים הנוראים שלפניו מעין הקדמה כזו, ולהרחיב את המבט לטווח זמן רחב יותר. "לא צריך להסתכל על זה כיום אחד בלבד, כי אין יום שיכול להכיל את כל המורכבויות הללו. יש צורך בהרחבת המבט ובחלוקת הזמן, אחרת זה יוביל לכישלון. כך יהיה אפשר להשמיע מגוון רחב יותר של קולות ואפשרויות".
לחוד וביחד
אחד העקרונות המודגשים בעולם הקהילות המעורבות, שעשוי להיות רלוונטי בהקשר הנוכחי, הוא "לחוד וביחד". המונח הזה מבטא גמישות פנימית שמאפשרת לעיתים לפעול בקבוצות זהות שונות בתוך הקהילה, אך לא מתוך היפרדות אלא מתוך הכרה במתח ובשניוּת.
"מצד אחד יש חשיבות רבה לאירוע קהילתי משותף שמכיל ריבוי קולות", אומר זיו, "אך מצד שני יש לקחת בחשבון שגם לפעול בנפרד זו אפשרות לגיטימית. לא לבוא בגישה פונדמנטליסטית שבה הכול חייב להתרחש יחד, אלא להכיר בכך שלעיתים יש צרכים שונים שלא נפגשים, וזה בסדר לפנות אליהם בנפרד. לגיטימי שיהיו פעילויות או אירועים המיועדים לקבוצות שונות בתוך הקהילה, במטרה להדגיש ערכים מסוימים לאנשים מסוימים".
כמי שפונתה עם קהילתה מקיבוץ סעד, ויסלר־פורגס מחזקת את התובנה הזו. "עשייה לחוד יכולה לעורר פחד כאילו הדבר מעיד על התפרקות, אבל נכון יותר לראות בזה מתן מקום לנרטיבים שונים בלי לאבד את הנרטיב הקהילתי. כל קהילה צריכה למצוא את הריקוד העדין שלה, של הביחד והלחוד, מה מתאים לעשות יחד ומה מתאים לחוד. בתור מישהי שהייתה בקהילה שניסתה למצוא פתרון משותף, שכולם יעברו יחד, בדיעבד אני יכולה לומר שזה לא היה נכון. היה לנו באותו מלון תינוק בן חצי שנה ואישה בת 101. ההתעקשות על הביחד עלולה דווקא להגביל את היצירתיות שלנו כקהילה להיות אחד עבור השני. צריך לזכור שאפשר גם וגם, וגם כשקורה משהו בנפרד הוא משקף יחד קהילתי בצורה אחרת".
המלחמה שפרצה בעקבות האירועים טרם הסתיימה כידוע, וסוגיית החטופים שעדיין לא שבו מנכיחה את העבר בתוך ההווה כל העת. השאלה כיצד לציין אירוע שטרם הסתיים מטילה צל כבד משלה על ההיערכות לאירועי ציון שנה למתקפה. זיו מספר כי היו קהילות שנמנעו מלציין את יום השלושים לטבח עצמו, מתוך התנגדות פנימית לציין משהו שעדיין מתרחש.
"לאבל ולאובדן יש תהליכי החלמה טבעיים, אבל מאחר שהאירוע עדיין נמשך תהליכי ההחלמה הטבעיים מתעכבים", אומרת מרים שפירא ממהו"ת ישראל, פסיכולוגית קלינית. "אבל, ויש פה אבל, השביעי באוקטובר נגמר. התוצאות וההשלכות עדיין כאן והן עוד ינכחו פה תקופה ארוכה וישפיעו עלינו בכל תחום, ובכל זאת, את מה שכבר קרה והיה – עם האובדן שכבר התרחש והאנשים שכבר מתו – צריך לציין באופן קהילתי ובצורה מצמיחה. לא לעסוק רק בכאב, ביגון ובצער, אלא גם בגעגוע ובנוכחות המיטיבה של מה שהיה".
"העובדה שהמלחמה לא הסתיימה לא צריכה להיות קשורה לשאלת הציון", סבורה שדמי. "אנחנו לא מציינים סיום, אנחנו מציינים התמודדות. עצירות של התבוננות נותנות הרבה כוח, וציון הוא עצירה כזו. אם זה נעשה נכון, זה נותן כוח ומעודד צמיחה".
"מי שרוצה יכול לומר שאי אפשר להתייחס למשהו שעדיין לא הסתיים, ובכך לפתור כביכול את כל השאלות", אומר זיו, "אבל אנחנו ממליצים כן לציין את היום הזה, יש לזה ערך. אנחנו מציינים את היום שבו התרחש המפץ של כלל האירועים, וזהו התאריך שדורש את מרב ההתייחסות". אכן, בעבור החטופים ומשפחותיהם, ובמידה שונה עבור המפונים מהצפון ומהדרום, הזמן כביכול עצר מלכת. "מצד שני, יש דברים שהתרחשו והסתיימו. לכן חשוב להתמקד בציון השביעי באוקטובר, מבלי להיסחף לכלל ההתפתחויות שבאו אחריו".
זיו מתייחס גם למשמעות החברתית והלאומית של היום הזה. "חלק מהחוויה הייחודית שהייתה בשבעה באוקטובר ובימים שאחריו היא תחושת היחד הישראלי. ברגע הנורא הזה התבהר לנו משהו ביחס לברית המשותפת שלנו, שלצערנו הוא מתבהר בעיקר דרך התקפות מבחוץ. התפקיד של היום הזה הוא לחזור לתודעה הזאת, גם מבחינת הזוועה והאימה שאנחנו מדחיקים לאט לאט, וחשוב לחזור לזה כי יש לזה משמעויות, אבל גם מבחינת האופן שבו לפתע היינו יחד, והייתה בהירות של יחד. זה היה אמיתי, לא אשליה. הותקפנו כעם והגבנו כעם. ואולי היום הזה צריך להיות יום של תזכורת ליחד הזה, שנותן מעטפת והקשר לכל המחלוקות שאנחנו מנהלים, ושאסור לתת להן לפרק אותנו".
שימוש באמנות
בקרב הגופים המלווים קיימת הסכמה כי הטקס אינו צריך להיות אירוע בודד, אלא חלק מרצף מתמשך של פעולות ומתהליך המתרחש לאורך זמן. כל גוף מציע מודל, מפת דרכים או עקרונות להכוונה בתכנון האירועים. "קודם כול, המשפחות האבלות צריכות להיות במרכז, בודקים איתן מה מתאים להן ומה לא", מפרטת מרים שפירא את העקרונות המנחים מבחינתה. "שנית, יש לשלב את כלל הקהילה ולא להסתמך רק על פעולות של יחידים".
במסגרת עיצוב הזיכרון נעשה שימוש נרחב באמנות – הקמת תערוכות, כתיבה יצירתית, הלחנת מוזיקה משותפת ועוד. אחת הקהילות, למשל, החליטה ליצור מיצגים של הנרצחים, כאשר לכל אחד מהם מוקדשת פינה ובה צלילים ויצירות שמתאימות לאופיו ולסיפור חייו. "אנשי הקהילה שותפים בהקמת המיצב ועובדים על זה לאורך זמן", מספרת שפירא. "ביום השנה תהיה התכנסות, אנשים יבואו וישוטטו בין המיצגים ויתקיים מפגש ושיח אינטימי, ורק לאחר מכן תהיה התכנסות כללית, טקסית יותר".
ההצעה לשלב אמנות מתאימה גם לקהילות שלא נפגעו ישירות. "הרעיון הוא להיות פעילים, לא פסיביים, וליצור טקס אחר מהטקסים הקלאסיים והמסורתיים. המטרה היא להעניק לכולם תחושת שותפות אמיתית, כאשר הזיכרון נבנה באופן פעיל דרך מעגלי שיח, יצירה ותהליכים משותפים ומתמשכים".
עיקרון נוסף ששפירא מציינת הוא התייחסות אל כלל ממדי הזמן – עבר, הווה ועתיד. "לקהילות שלנו היה עבר מפואר, בהווה הן מתמודדות עם טראומה, מלחמה ופליטות, אבל יש גם עתיד שמחכה לנו, ושאנחנו נבנה אותו יחד. השרשרת הזו של עבר, הווה ועתיד צריכה לבוא לידי ביטוי גם ביצירות הממשיות וגם בהתכנסות עצמה".
בקיץ 2005 הייתה שפירא מעורבת בליווי תושבים שפונו מגוש קטיף; העקרונות שהיא פועלת לפיהם כיום מבוססים במידה רבה על פעילותה אז. לקראת יום השנה הראשון לפינוי, היא מספרת, "אספו את הילדים ואמרו להם: בואו נעשה תערוכה של הבתים שאבדו. כל ילד בנה את הבית שלו מחומרים שונים, בליווי מטפלים באמנות שסייעו לעבד את האבל. הרעיון היה שההורים יבואו לתערוכה ביום השנה, ויראו את התוצרים. למדנו מהילדים משהו שבנינו ממנו סלוגן – 'לזכור את העבר, לחיות את ההווה, לחלום את העתיד'. ילד בנה את הבית מגוש קטיף, ובמקביל גם את הבית העתידי שהוא חולם. הם זכרו את מה שהיה, המשיכו את החיים וחלמו את העתיד".
ההבדלים, מיותר לומר, עמוקים מני ים: "הקהילות כיום הרבה יותר פגועות וטראומטיות, האובדנים קשים, צריך הרבה יותר אומץ לגשת אל המשפחות השכולות ולשאול מה מתאים להן ומה הן היו רוצות, ובכלל צריך הרבה כוחות נפש. אבל להתבונן בילדים זה לקבל שיעור גדול על איך צריך לעצב טקס וזיכרון".
במרכז ורדה עיצבו מודל המסייע לקהילות להכווין את עצמן לקראת הטקס הנכון עבורן: "טקס של קהילה לעולם אינו עומד בפני עצמו, הוא תמיד מהווה סופו או שיאו של תהליך, והוא מבטא את התהליכים הרבים שמתרחשים בתוך הקהילה", אומרת שרהל'ה שדמי. המודל מציע לכל קהילה לבחון אילו השתייכויות וזיקות חדשות נוצרו בתוכה במהלך המלחמה – כמו נשות מגויסים, בני נוער מתנדבים, ועוד. בדרך זו היא יכולה להכיר בהם ולתת להם מקום.
המודל של מרכז ורדה כולל גם חלוקה של "לוותר, לשמר, לחדש" – שלושה ממדים המסייעים לבחון מה נכון לשמר מהעבר, מה כדאי להשאיר מאחור, ומה יש לחדש ולהתאים למצב הנוכחי. "המרכיב החשוב ביותר הוא ההתמקדות בנכסים ובכוחות שנמצאים בתוך הקהילה", מציינת שדמי. "כדי לחזק קהילות אנחנו לא מתמקדים רק באספקת צרכים, אלא שואלים מה כל אחד יכול לתת, ואין אדם שלא יכול לתרום". האמירה הזו, היא מבהירה, יכולה וצריכה לכלול גם את המשפחות השכולות. "לפעמים יש חשש לגשת אליהן, מתוך רצון להימנע מהכאב, אבל הרבה פעמים זה בדיוק ההפך. חשוב לתת לאנשים שחוו כאב את היכולת לעמוד על הבמה ולדבר, לתת מקום ונוכחות להתמודדות. השכול הוא לא רק אילמות וצרכים, אלא גם התמודדות ומפגש עם הכוח הפנימי של האנשים".
שלושה מבטים
בקהילות מסוימות, מספרת שדמי, המתח שבין אובדן לצמיחה פגש את דילמת התאריך – שמחת תורה או שבעה באוקטובר. "קהילה אחת החליטה לציין את היום רק בתאריך הלועזי, מתוך רצון לא 'ללכלך' את החג. לעומת זאת, קהילה אחרת בחרה לציין את האובדן ב־7 באוקטובר, ובשמחת תורה לציין את הצמיחה".
שדמי וצוותה ניסו דווקא להציע גישה שונה ולהימנע מהבחנה חדה בין אובדן לצמיחה. "הצענו שכאשר מציינים את האובדן, חשוב לשלב גם את הצמיחה", היא מסבירה, ומציעה דוגמה לגישה כזו: קיום מפגש בין אם שכולה טרייה ובין אם שכולה ממלחמת יום הכיפורים, שבה האם השכולה הוותיקה חולקת את ניסיונה עם חברתה הצעירה. "פעולה כזו היא בדיוק ההפך מהפחד שלנו לגעת בנושאים הכואבים".
ברשת מיתרים מדברים על שלושה סוגי מבטים שצריכים להיות חלק מהסיפור הקהילתי: "המבט המושפל – על מה שנעשה לנו, המבט הישיר – שמדבר על הכוחות והגבורה הקהילתית והלאומית, והמבט אל האופק – השאלה לאן אנחנו רוצים לקחת את זה", אומר זיו. המודל הזה אולי לא מתאים לכל הקהילות, כמו כאלה שמתמודדות עם אובדנים כבדים או עם חטופים, אך עבור מרבית הציבור זו יכולה להיות מסגרת שמאפשרת לא להישאר רק במצב של אבל. "אלה השנים שבהן תעוצב המשמעות של היום הזה, ואם לא רוצים שהיא תתקבע על הקורבנות בלבד, יש להוסיף משמעויות אחרות. צריך לשאול את עצמנו: מתוך החורבות, מה עכשיו? מה אנחנו רוצים מעצמנו?"
"המסוגלות הקהילתית התגלתה בעוצמה מתוך הקושי והמשבר", מוסיפה ויסלר־פורגס. "כמו ביום הולדת, החזרה לאותו זמן בשנה מאפשרת ליצור פרספקטיבה, מה עברנו ומה עוד היינו רוצים. אלה שאלות שעולות גם בתוך מסע ההתמודדות. בעיניי זוהי מסוגלות של קהילה לעצור רגע ולגדול מתוכה, עם יותר כוחות לעתיד".
