במציאות הישראלית שלפני 7 באוקטובר, יונתן שמריז והרב תמיר גרנות כנראה לא היו נפגשים. הם בוודאי לא היו חוברים לטקס זיכרון משותף. שמריז בא מקיבוץ חילוני בנגב המערבי, קיבוץ כפר־עזה, והרב גרנות הוא אחד מראשי ישיבת ההסדר "אורות שאול" שבדרום תל־אביב. אבל בעקבות מתקפת חמאס בשמחת תורה, שניהם הצטרפו למשפחת השכול. אחיו של שמריז, אלון, נחטף מביתו שבקיבוץ, וכעבור כחודשיים, לאחר שהצליח להיחלץ מציפורני חוטפיו, נהרג באופן טרגי, יחד עם שני חטופים נוספים, דווקא על ידי חיילי צה"ל, שחשדו בהם כמחבלים. סרן אמתי צבי, בנו של הרב גרנות, גויס למלחמה שפרצה בעקבות הטבח, וכעבור שמונה ימים נהרג מפגיעת טיל בגבול הצפון, שבועיים בלבד לאחר שהתארס.
עכשיו, כמעט שנה לטבח הנורא ולפרוץ המלחמה, שמריז הוא בין היוזמים והמארגנים של טקס הזיכרון "האלטרנטיבי" – זה שמאורגן על ידי יישובי העוטף, בני משפחות החטופים והמשפחות השכולות. בריאיון משותף הם חושפים לראשונה שהרב גרנות ישתתף בטקס בתפקיד משמעותי; הוא יאמר את הקדיש בשם כל המשפחות שאיבדו את יקיריהן.
הפנייה, מספר הרב גרנות, הגיעה אליו לפני שבועות אחדים. הוא לא נזקק ליותר מיום אחד של התלבטות כדי להשיב בחיוב. אבל כן, הוא מודה, בהחלט הייתה התלבטות: "ברובד הפשוט, לכאורה לא הייתי אמור להתלבט. הרי כשאמתי שלי מסר את נפשו הוא לא עשה את זה בשביל הימין או בשביל השמאל אלא בשביל עם ישראל כולו, והאמת היא שגם בשביל השותפים הלא־יהודים שלנו. אז מבחינתי להשתתף בטקס שמבקש לייצג את כל נפגעי 7 באוקטובר זה לכאורה הדבר הטבעי ביותר. והרובד הפשוט השני הוא שכבר כמה שנים, ובאופן מיוחד בשנה האחרונה, אני משתדל להרגיש ולהדגיש את הטוב שבכל אחינו, ואת הכאב והמצוקות והתקוות של כולם, ומשתדל לא לברור בין רגשות שאני מזדהה איתם לכאלה שלא. כשאנחנו מדברים על אידיאולוגיות זה דיבור שכלי, מנוכר, אבל יש דברים קמאיים יותר בבסיס האנושי והרגשי שחייבים לחבר בינינו. וגם מהסיבה הזו, אם יש טקס פיזי (להבדיל מהטקס המצולם שמפיקה המדינה; י"ש), שמציב במרכז את המשפחות השכולות, משפחות החטופים וקהילות המפונים – ברור לי שאני צריך להיות שם.
הרב תמיר גרנות: "כשאמתי מסר את נפשו הוא לא עשה את זה בשביל הימין או השמאל אלא בשביל עם ישראל. כשאנחנו מדברים על אידיאולוגיות זה דיבור שכלי, מנוכר, אבל יש דברים רגשיים וקמאיים יותר שחייבים לחבר בינינו"
"ובכל זאת, עומדת לפנינו גם שאלת הממלכתיות. אם הטקס היה של קהילה ספציפית, כמו בארי או כפר־עזה, אין בעיה. אבל אם נעשה טקס שמכריז על עצמו כלאומי, אבל הממלכה עצמה איננה חלק ממנו, זו כבר שאלה ערכית. כשהתחיל הפולמוס על הטקסים, ניסחנו – כמה חברים ואנשי ציבור, בעיקר הורים שכולים – מכתב שבו פנינו למארגני שני הטקסים לעשות מאמץ ולהגיע להסכמה על טקס אחד, כמו למשל ההצעה שהטקס יתקיים בבית הנשיא. רק שלא יהיה פיצול בין העם והממלכה. אבל ברגע שחנוך (דאום, אחד משני מנחי הטקס האלטרנטיבי; י"ש) הציע את הפתרון של ההפרדה בשעות בין הטקסים ראינו שהאש שקטה, ומשכנו את המכתב.
"במקום שני טקסים שמתחילים, כמקובל, בשמונה בערב, הטקס הממלכתי זז שעה קדימה והטקס 'העממי' זז שעה אחורה, וזה מאפשר לי להשתתף בטקס. אני אומר בגלוי: אם הטקסים היו נשארים באותה שעה והפולמוס היה נמשך, לא הייתי בא. גם כך אני חושב שזה פתרון שבדיעבד ניתן לחיות איתו במציאות המורכבת של השנה הזו. לא הייתי רוצה שגם בשנים הבאות יהיו שני טקסים 'לאומיים'. ואגב", הוא מוסיף בחיוך, "אשתי הצטלמה לטקס הממלכתי שיוזמת הממשלה, כך שאנחנו מחלקים בינינו את העבודה".
לרב גרנות יש גם מסר עקרוני יותר ביחס לפיצול, והוא מבקש להביע אותו במיוחד לאנשי הציונות הדתית: "לצערי הרב, בשנים האחרונות כולנו אגרנו המון חשדנות בין מחנה למחנה, וגם המון פחד. בלי ספק לרגשות האלה יש בסיס, אחרת הם לא היו מתקיימים. אבל דווקא בגלל שיש להם גרעין של אמת, ומי שיחפש את הגורמים שמממנים את הטקס שאני משתתף בו בטח ימצא שם איזה 'קפלניסט' או מתנגד ותיק של הממשלה, בלי קשר ל־7 באוקטובר – דווקא משום כך זו ממש משימה לאומית להתגבר על הרגשות האלה. לא כל הזדהות עם כאב של איש שמאל היא אימוץ של ערכים פרוגרסיביים, ולא כל טקס או יוזמה שלא נאמרות שם בדיוק המילים שלי הם מזימה להפלת הממשלה. כתוב 'תמים תהיה עם ה' א־לוהיך', ואני אומר 'תמים תהיה גם עם אחֶיך'. תן אמון בכוונות שלהם, גם אם יש אפשרות שמישהו ינסה לתפוס עליך טרמפ. כי לחיות בחשדנות אינסופית זו ממש אומללות, ובוודאי שהיא גורמת נזק לאומי וחברתי קשה".
הרב גרנות משווה זאת לחשדנות שהתעוררה בציבור הדתי סביב הפעילות למען החטופים: "הרבה אנשים חששו שכל פעילות למען החטופים בעצם משדרת תמיכה במאבק לעסקה שתנאיה לא מקובלים עליהם, או קריאה להפלת הממשלה. לכן בחודשים הראשונים גם הייתה מעט מאוד נוכחות דתית בכיכר החטופים. בכל אופן, אני ניסיתי להוביל קו שמפריד בין הסוגיות. באופן אישי אני מתנגד לקו של ההפגנות מול שער בגין, וחושב שהוא מזיק חברתית ומרחיק את אפשרות שחרורם. אבל אפשר להחזיק בכל עמדה שהיא ביחס לעסקה, ועדיין להזדהות באופן מלא עם עצם הכאב, הסבל והתקווה של המשפחות לחזרת יקיריהן. ובאמת, בחודשים האחרונים יש בכל שבוע – בהתחלה עשינו במוצ"ש, אבל בחודשי הקיץ שבהם השבת יוצאת מאוחר העברנו לימי שלישי – ערב של תפילה ושירה בכיכר החטופים, שפונה לציבור הדתי, אם כי באים אליו לא רק דתיים.
"בליל יום העצמאות הייתה בארץ בכלל, ובין משפחות החטופים במיוחד, אווירת נכאים קשה. אני מאמין שאווירת נכאים היא דבר גרוע, גם במצבים קשים, וגם אחרי שאמתי נהרג. צריך לחיות ברוח גבוהה, וגם לבכות, אין סתירה בין הדברים. אז באותו לילה באתי לכיכר והתחלתי לקרוא את חזון העצמות היבשות, 'ונתתי בכם רוח וחייתם'. וקראתי לציבור דברים שאמתי כתב ביומן שלו. יש פסקה שבה הוא כתב: 'יש לי אמון – בעם ישראל, בצבא, בקב"ה. יש לי אמון בטוב, יש לי אמון בעולם. אני שמח, אני גאה לשרת את עם ישראל'. רציתי שגם המלים האלה יעברו. לא במקום הבכי, אבל הן צריכות להיות מנוע אנרגטי ורוחני שיניע אותנו".
עוגת יום הולדת בממ"ד
שמריז, מצידו, עושה הכול כדי לשכנע בכנות כוונותיו. מבחינתו, עצם ההזמנה לרב גרנות היא כבר הוכחה לכך. הרי לכאורה אפשר היה לקיים את הטקס גם בלי הקדיש, או שהקדיש ייאמר על ידי אחד מאנשי הקיבוצים. זו היתה בחירה מודעת לפנות דווקא לאחד מרבני הציונות הדתית, כזה שמייצג גם הוא את קורבנות המלחמה. הקדיש שיאמר גרנות הוא החלק היחיד באירוע שכבר פורסם בהזמנות, ואף הוגדר לו תזמון: בשעה 19:10, עשר דקות לאחר תחילת הטקס, שיתקיים ביום שני, 7 באוקטובר.
"לא כל הזדהות עם כאב של איש שמאל היא אימוץ של ערכים פרוגרסיביים, ולא כל טקס או יוזמה שלא נאמרות שם בדיוק המילים שלי הם מזימה להפלת הממשלה. כתוב 'תמים תהיה עם ה' א־לוהיך', ואני אומר 'תמים תהיה גם עם אחֶיך'"
למעשה, גם הבחירה לקיים ריאיון משותף דווקא ב"מקור ראשון" נועדה להעביר מסר לבני הציונות הדתית, שהטקס איננו מתכוון להיות ביטוי אופוזיציוני למדינה ולממשלה, אלא ביטוי כן ומאחד של זיכרון לכלל נפגעי הטבח והמלחמה. שמריז אף מגלה שבין הדוברים שכבר סוכם איתם על השתתפותם יהיה גם בן משפחה שכולה מהיישוב ניצן, ישובם של מפוני גוש קטיף.
"אנחנו רוצים מאוד שהטקס הזה באמת יהיה מאחד, ויכיל כמה שיותר סוגים של קהילות", אומר שמריז. "לכן היה חשוב לנו שתהיה בו גם נציגות של הציונות הדתית. אני עצמי למדתי בתיכון עם חברים מיישובים בצפון הרצועה (הכוונה ליישובים החילוניים דוגית, ניסנית ואלי סיני; י"ש), והיה לי גם חבר מניסנית שאימא שלו נרצחה באותן שנים, כשיצאה להליכה ליד היישוב".
שמריז גדל בבית מסורתי, בן לאב שעלה מפרס וגם הקים את בית הכנסת של כפר־עזה. הוא מספר בחיוך ש"מכיוון שגרתי לא רחוק מבית הכנסת, הרבה פעמים היו פונים אלי שאשלים מניין. כמובן שנעניתי בחיוב".
ב־7 באוקטובר הוא הסתתר בממ"ד הביתי עם אשתו ובתם הקטנה, מנסים להחזיק מעמד מול הפורעים שכבשו את הקיבוץ. "הבת שלנו יהלי היא ילידת 7 באוקטובר, וביום הזה לפני שנה מלאו לה שנתיים", משחזר שמריז את שעות האימה. "היינו אמורים לחגוג לה יום הולדת משפחתי, והמאכל היחיד שהספקתי להגניב לממ"ד לפני שסגרנו אותו היה עוגת יום ההולדת שלה. מצד אחד היא מאוד שמחה שנותנים לה לאכול כמה שהיא רוצה מהעוגה, וזה גם היה המאכל היחיד שאשתי, שהייתה אז בהיריון מתקדם ובמצב סיכון, אכלה ב־22 השעות שהיינו בממ"ד. אני עצמי לא אכלתי ולא שתיתי כלום, השארתי הכול לשתיהן. מצד שני היה מאוד חשוב להשאיר אותה בשקט, כדי לא למשוך את תשומת הלב של המחבלים. היא רצתה לשיר שירי יום הולדת, אז כמו בסרט 'החיים יפים' של רוברטו בניני, הפכתי את זה למשחק, שבו אם מצליחים לשיר רק בלחישות מקבלים אחר כך פרסים.
"החזקתי כל הזמן ביד שני סכינים, למקרה שהמחבלים יצליחו לפרוץ. בינתיים אני רואה בטלפון את כל הודעות הזוועה, שומע מאלון שהמחבלים פרצו לחדר שלו בשכונת הצעירים, ובעצם שולח לו הודעת פרידה 'אוהב אותך, אתה חזק!'. מי חשב אז על אופציה של חטיפה. האח השלישי שלנו, עידו, היה בכיתת הכוננות של הקיבוץ וגם היה מנותק קשר. אז דאגנו גם לו.
"רק בשלוש לפנות בוקר חולצנו מהממ"ד, ורק כשהגענו לנקודת האיסוף של המחולצים, בתחנת הדלק שליד הקיבוץ, הרשיתי לעצמי להתפרק. היה שם חייל אחד שמאוד ניסה להרגיע אותי. לצערי אני לא זוכר את השם שלו, אבל את הפנים שלו אני לא יכול לשכוח, כי יומיים אחר כך נתקלתי בעיתון בתמונה שלו כחייל שנפל בקרב".
אחרי שבועיים נודע שאלון שמריז לא נרצח אלא נחטף, "ומאז כל החיים שלי הוקדשו לחילוץ שלו", אומר אחיו. "אני מודה שמהרגע הראשון לא האמנתי בהפגנות אלא בלחץ בינלאומי, ולכן לא ביקרתי הרבה בכיכר החטופים אבל נסעתי כמה פעמים לחו"ל, לגבעת הקפיטול או לאיחוד האירופי, כדי לנסות וללחוץ שם". רק כעבור כחודשיים התברר לשמריז שמאמציו היו לשווא; אלון הצליח כאמור לברוח מידי חוטפיו, אבל נהרג בטעות על ידי חיילי צה"ל שחשבו אותו, יחד עם החטופים יותם חיים וסאמר טלאלקה, למחבלים.
בעקבות האסון האישי ("אבל לא רק בגללו", הוא מדגיש) החליט שמריז להקים עמותה בשם "קומו", שתנסה לעשות לחברה הישראלית מה שעשה לעצמו: לא לשקוע באבל, אלא לצאת מתוכו לתנופה של עשייה ובעיקר לתיקון של כל מה שהוכח כפגום ב־7 באוקטובר ובעקבותיו.
"פניתי קודם כול לחברים מהעוטף – קיבוצניקים, מושבניקים, עירוניים. כאלה שהרגישו על בשרם את ה־7 באוקטובר. אחר כך הסתובבתי גם בצפון וגייסתי פעילים גם משם, וכמובן גם מקרב קהילות המפונים של הצפון והדרום. עשינו מסע בין כל הקהילות הפגועות. אנחנו רוצים לגשר על הפערים הגיאוגרפיים ולהגיד שכמו שהנוח'בה דפקו אצלנו על הממ"ד ולא שאלו מי ימין ומי שמאל, כך גם אנחנו צריכים להביא בשורה אחרת לעם ישראל, שהיא בשורה של חיבור".
מה אתם רוצים לעשות בפועל?
"התחלנו באמת בלי לדעת לאן אנחנו רוצים להוביל. בכל קהילה שהגענו, הבנו שיש מצוקות נוראות. אתה מגיע לאנשים שנמצאים על סף ייאוש, ולפעמים גם עמוק בתוך הייאוש, ואתה רוצה קודם כול לעזור לצרכים המיידיים. ככה התחלנו להתגלגל. למשל בתקופה האחרונה, במקביל לארגון הטקס, ניסינו לפעול למען החינוך בצפון. עשינו מיפוי של הפערים החינוכיים שהולכים להיות מ־1 בספטמבר בקהילות בצפון ובדרום, וניסינו לגשר על הפערים: מפתיחת בתי ספר עורפיים, ועד מימון הסעות ממוגנות ליישובים מסוימים, או הקמת פול של מורים בזום".
יונתן שמריז: "רק כשהגענו לנקודת האיסוף של המחולצים, הרשיתי לעצמי להתפרק. היה שם חייל שניסה להרגיע אותי. לצערי אני לא זוכר את השם שלו, אבל את הפנים שלו לא אשכח, כי יומיים אחר כך נתקלתי בעיתון בתמונה שלו כחייל שנפל בקרב"
אגב, שבועיים אחרי שאלון נהרג, נולד בנו של יונתן; הוא ואשתו בחרו לקרוא לו לביא, שם שמהדהד את המונח "קומו", ברוח הפסוק "עם כלביא יקום". "הרעיון הוא לבטא התנערות מהשקיעה באבל, ויציאה לעתיד חזק יותר, אמיץ יותר", אומר שמריז.
בלי פוליטיקאים
מתוך "קומו" באה גם הקריאה לקיים ב־7 באוקטובר טקס חלופי לזה שהממשלה החליטה עליו: "הרגשנו שהממשלה הזו, שאף אחד משריה לא בא לבקר אותנו, לא ראויה להיות זו שתחליט איך צריך לזכור את אחי ואת החברים הרבים שאיבדתי. לכן החלטנו על טקס אלטרנטיבי. ברגע שהודענו על זה ופתחנו מוקד למימון המונים, זה היה מדהים. כמות הפניות מאנשים שרצו לקבל ביטוי בטקס, וגם לעזור כספית וארגונית, הייתה מדהימה. תוך זמן קצר גייסנו 2.5 מיליון שקל, והצלחנו להרים בחודש וחצי טקס שכולם אמרו לי שאי אפשר להרים בפחות מחצי שנה. העובדה הזו לבדה מוכיחה איזו התרגשות ותמיכה הטקס הזה מעורר בציבור הרחב".
יש טענה ששרי הממשלה לא מגיעים ליישובי העוטף מפני שאלה שניסו להגיע נהדפו על ידי התושבים.
"אני חושב שאנשים שלקחו על עצמם תפקיד ציבורי, צריכים לדעת להגיע למקומות אסון וגם לקבל ביקורת. ודרך אגב, כלפי הפוליטיקאים מהצד השני לא נהגנו אחרת. הם שמעו את הביקורת, קמו והלכו".
בהתחלה, מתאר שמריז, "חשבנו לקיים את הטקס בקטן, באמפי של בארי. אבל מהר מאוד הבנו שזה לא מתאים לכמות האנשים שרוצה וצפויה להשתתף". כך הגיעו לפארק הירקון: "הבחירה בפארק נבעה מעוד שתי סיבות, מלבד כמות האנשים: רצינו מיקום שיבטא שמדובר בטקס לאומי ולא משהו מקומי, רק של הקהילות שלנו, והאמת היא שבגלל כמות האירועים הביטחוניים באזור שלנו, חששנו גם מתקלה שתמנע ברגע האחרון את קיום הטקס אם הוא יהיה בנגב" (הרב גרנות מעיר: "יכול להיות שעכשיו גם בפארק הירקון יהיה מסוכן").
בהרשמה, שנפתחה לפני כעשרה ימים, הוזמנו כל 40 אלף המקומות בתוך שמונה שעות, והמארגנים פנו למשטרה בבקשה לאשר את הגדלת האירוע. "זה מצביע על היכולת של עם ישראל לבכות יחד, לחלום יחד, על מדינה טובה יותר, על חברה בריאה ועל שיח בריא. יעמדו שם אנשים שלאו דווקא מסכימים זה עם זה, אבל הם מסכימים על הדבר הזה, על האופי שצריך להיות לשיח שלנו. אני חושב שהעוצמה של טקס כזה היא בכך שהוא מביא את כל חלקי העם, ואנחנו בהחלט פונים לכולם, לאירוע שיכול להיות מכונן – גם בגלל המסר המאחד שבו, וגם בגלל האנרגיות".
שמריז לא רוצה להסגיר את שמות הדוברים באירוע, מכיוון שלא עם כולם סיכמו סופית, אבל מבהיר: "פוליטיקאים לא ינאמו שם, זה בטוח. בכלל, מבחינתנו ב'גולדן רינג' (הגרסה המעודכנת של המושג 'מתחם וי־איי־פי') של האירוע יהיו רק בני משפחות שכולות ומשפחות החטופים. אגב, אנחנו מתכוונים להזמין ביוזמתנו את כל בני המשפחות האלה, בהזמנה טלפונית אישית. קיבלנו תרומה של מוקד טלפוני כזה, וגייסנו רשימה מעודכנת ככל האפשר של השמות. זה לא פשוט, כי למרבה הצער כמעט מדי יום מתווספים עוד שמות, ואנחנו לא רוצים חלילה לפספס אף אחד".
במקביל לטקס עצמו, המטה שמארגן אותו מקים בימים אלה גם אתר שבו יופיעו סיפוריהם של כלל הנרצחים, ההרוגים והחטופים של הטבח והמלחמה, מתוך הנחה שבאירוע עצמו יוכלו להישמע רק סיפוריהם של בודדים.
הרב גרנות, מצידו, היה עסוק בשבועות האחרונים גם בדרכים לציון התאריך העברי של הטבח, הלא הוא יום שמחת תורה. הוא השתתף בדיון עם הרב שמואל סלוטקי – ששכל בראשית המלחמה שניים מבניו, ישי ונועם, ומכהן גם כיו"ר איגוד בתי הכנסת האורתודוקסיים – ועם ארגון רבני צהר, במסגרת גיבוש המלצות לציון שמחת תורה השנה.
ההמלצות המפורטות יתפרסמו בקרוב, אבל העיקרון המנחה, אומר הרב גרנות, "הוא שמצד אחד אסור לבטל את החג, ומצד שני אי אפשר גם שלא לציין את האבל. ההצעה שלנו היא שכל הקפה תוקדש לאחת הקהילות שנפגעו בשנה הזו; הנרצחים, החטופים, חללי צה"ל, הפצועים וכו', חוץ מההקפה הראשונה, שתוקדש לתורה עצמה, וההקפה האחרונה שתוקדש לירושלים ולגאולה. הצעה נוספת היא לעשות הקפה אחת שקטה, שבה נשיר את הניגונים השקטים כמו 'אחינו כל בית ישראל', ועוד שירי געגועים ורגש, נתפלל 'מי שבירך' ונזכיר את שמות הנופלים".
בשם הבן
בני קיבוץ כפר־עזה פונו לקיבוץ שפיים שבשרון, ושמריז מתגורר שם עד עכשיו. כדי להתפנות לעבודה הציבורית שלקח על עצמו, הוא פרש מניהול מפעל העץ המשפחתי והעביר את השרביט לאחיו הצעיר עידו. זו הסיבה שעידו החליט להצטרף לאלה מבני הקיבוץ שעברו בימים אלה משפיים לתחנה חדשה, סמוכה לקיבוץ שעזבו, בקיבוץ רוחמה. יונתן, לעומתו, החליט שבשלב זה לא יעבור: "אני מעדיף שלא לטלטל את המשפחה בהרבה תחנות".
"כמות הפניות מאנשים שרצו לעזור הייתה מדהימה. תוך זמן קצר גייסנו 2.5 מיליון שקל, והצלחנו להרים טקס שכולם אמרו לי שאי אפשר להרים בפחות מחצי שנה. העובדה הזו מוכיחה איזו התרגשות ותמיכה הטקס הזה מעורר בציבור הרחב"
עם כל ההבדלים ביניהם, לו ולרב גרנות משותף המעבר מהאבל לפעילות ציבורית; אולי אפילו תרגומו של האבל לפעילות ציבורית. "כשאחי נהרג הייתי קרוב להישאב לתהום שבאמת קשה לצאת ממנה", משתף שמריז, "אבל החלטתי שלא. שדווקא למענו, וכדי שלמוות שלו תהיה איזו משמעות, וגם בגלל כל החברים שנרצחו ונפגעו ב־7 באוקטובר, ובגלל כל מה שעברנו באזור שלנו הרבה שנים קודם, אני חייב לעשות משהו למען האזור שלנו, ולמען המדינה בכלל".
הרב גרנות מצידו עסק בפעילות ציבורית, אם כי בהיקף נמוך בהרבה, עוד לפני שבנו נהרג: "גם לפני המלחמה הייתי פעיל מבחינה ציבורית. עצם המעבר שלנו מהגולן לתל־אביב קשור בכך. בגולן היה לנו בית גדול יותר, חצר, וגם אוויר יותר טוב. אבל באנו לתל־אביב במטרה מפורשת להיפגש עִם עם ישראל, וכדי שעם ישראל ייפגש עם התורה. לחזק את הקשר בין תושבי העיר הזו ובין עולם התורה.
"כבר בשנה שעברה, כשהחל העימות הגדול על הרפורמה המשפטית, הפעילות הציבורית שלנו עלתה פאזה. ניסינו להביא אנשים למפגשים, כדי להגיע להבנות. אחרי יום כיפור הקשה שהיה פה בתל־אביב, ניסיתי מאוד לייצר משהו מחבר יותר לשמחת תורה. הרעיון היה לעשות הקפות שניות דווקא בקפלן. שיהיה איזה רגע של עצירה, של כולנו יחד".
הקפלניסטים שיתפו פעולה?
"חלק רצו, וחלק מאוד התנגדו. לצערנו, כשקמנו בבוקר שמחת תורה הבנו שלא יהיו הקפות מסיבות אחרות לגמרי. כל הזמן הייתה לי בראש התמונה הזו שיוסף בן מתתיהו מתאר ב'מלחמות היהודים', וידידי גידי דר הכניס לסרט 'אגדת חורבן'. התמונה שבה טיטוס ואספסיינוס עומדים מול שערי ירושלים, וטיטוס אומר לאביו 'יאללה, בוא נכבוש אותם', ואספסיינוס עונה: 'בשביל מה אנחנו צריכים להתאמץ, הם כבר יחסלו את עצמם'. לצערי זו גם התמונה שהאויבים שלנו, שכנראה לא מכירים את יוספוס, ראו לנגד עיניהם".
בעקבות המלחמה ונפילת בנו היה הרב גרנות שותף להקמת היוזמה "אמנת בראשית", שביקשה ליצור אפיקים חדשים לשיתוף פעולה בין המחנות: "האמנה שיצרנו לפני עשרה חודשים נועדה לסמן איזו דרך של 'התחלה מבראשית' גם ברמה מעשית וגם ברמת השיח – קבלת אחריות, ויצירת תוכנת הפעלה פוליטית חדשה שתאפשר לכל חלקי העם לקבל אחריות מחודשת על מה שקורה פה. הרבה אנשים חתמו על האמנה, אבל בערוץ הפוליטי שלנו אי אפשר לומר שהצלחנו. זה ערוץ שנועד לייצר ממשלת אחדות רחבה, וגם לסמן את ההמשך: מנגנון הליכה לבחירות, ולמה שיקרה אחר כך. הרי מהחלפת אדם אחד לא באמת נרוויח משהו מהותי. צריך לקום מהאפר הזה עם הכרעה שאנחנו לא חוזרים כאומה להתנהל באותו אופן, ולא חוזרים למנגנון של רצון להכריע ולנצח את המחנה האחר, אלא מקבלים במשותף הכרעות מהותיות ויסודיות על עתיד המדינה ואופייה, ומחליפים חלק ניכר מכוח האדם שנמצא היום בשלטון בכוח אדם צעיר, שחי את השטח ושעשה את הדרך גם בתוך עזה וגם בחזית הלבנונית.
"אז במובן הפוליטי אני לא יכול לומר שהצלחנו, אבל ליוזמה שלנו יש זרועות שונות. אחת מהן, למשל, היא יוזמה לקיים בערב יום כיפור הקרוב, בכיכר החטופים, 'תפילת תיקון לאומית'. הרעיון הוא שכולנו יחד נתפלל ביום הזה, בלי מחלוקות, על כל מה שיש להתפלל עליו – על החטופים, על המפונים, על החיילים והפצועים, ועל הניצחון".
הרב גרנות מודה שהעיסוק הציבורי לא פשוט עבורו: "אני מרגיש שנזרקתי בכל הכוח מחוץ להקשר הטבעי שלי. עיסוק בתורה ובענייני רוח זו ריצה למרחקים ארוכים, ופתאום נזרקנו להווה שבו חייבים לקיים פעולות חירום. אני מרגיש שאנחנו פועלים בתודעת מסירות נפש של חירום, מתוך מסירות הנפש של אמתי. זה לא הכוח שלי, אלא שלו.
"בשפה תורנית אני אומר שכשיצחק מסכים להיעקד למען המשימה שהוטלה על אברהם, הוא בעצם מעניק לאביו את חייו וגם את משמעות חייו. ככה אני מרגיש גם כלפי אמתי: שהוא נתן לי, ולרבים אחרים, את מסירות הנפש שלו. לכן אני לא יכול לנהוג אחרת מכפי שנהגתי השנה. מבחינתי זו שעת חירום, שככל שהזמן עובר אני מנסה לאזן אותה עם משימת החיים הארוכה שלי, של עיסוק בתורה. אבל כמו שברור לכולנו, שעת החירום לא נגמרה. הייתי שמח לא להיות במתח שבו אני נמצא: לא במתח של העשייה הציבורית, וגם לא להצטלם לכתבות עיתונאיות. להיות בחזית השיח הציבורי זו לא נשמתי, ולא מה שאני רוצה לעשות בחיים. יש חשיבות לאמירות רוחניות, אבל בוודאי לא לטבוע באינטנסיביות שבה אני נמצא היום. אבל זה המשך של מסירות הנפש של אמתי. הנה גם אני, במובן מסוים, מוסר את נפשי למען עם ישראל".
הנטייה לערוף ראשים
מה למדתם מהשנה האחרונה, אני שואל לקראת סיום השיחה. גרנות מדגיש את חשיבות הזיכרון; ליתר דיוק, את חשיבות הדברים שאסור לשכוח: "אין כמו עם ישראל שיודע לזכור, וזה מה שמחזיק אותנו. בלי הזיכרון הארוך והמופלא שלנו, כנראה שכבר לפני 200־300 שנה היינו נעלמים כעם. התורה מזכירה לנו הרבה פעמים את הצורך להיאבק בשכחה, כי היא הרי הברירה הטבעית. אז ראשית, הדבר היסודי ביותר: 'זכור את אשר עשה לך עמלק'. שכחנו שיש בסביבתנו הרבה אנשים רעים באופן קיצוני, שהשנאה שלהם כלפינו חורגת הרבה מעבר למחלוקת לאומית. שנית, שכחנו את הברית הישראלית היסודית, הברית של מגילת העצמאות והקמת המדינה, שהיא ברית של 'קבצנו יחד', למרות השונות האדירה בינינו. והשכחה השלישית היא השאננות שמאפיינת אותנו כבר הרבה שנים. התחושה שהגענו אל המנוחה והנחלה, שאנחנו 'סטארטאפ ניישן'. יש כלכלה מצוינת, וכבר אין יותר איום קיומי. החיים הטובים גרמו לנו לשכוח מי אנחנו, לְמה השורשים שלנו מחוברים, וגם גרמו לנו להפסיק לחלום גבוה, על הייעוד הרוחני והמוסרי שלנו, עבור עצמנו ועבור העולם".
שמריז, לעומתו, מתמקד בלקח האחדות: "היינו חברה משוסעת ומפולגת עוד לפני שבעה באוקטובר. אני חושב שלא נוכל לנצח שום אויב חיצוני עד שלא נפתור את המחלוקות הפנימיות בתוכנו, ולכל הפחות נלמד לדבר עליהן בשיח שלא מפלג אלא מאחד, שלא מתעלם מהמחלוקות אבל מתייחס אליהן ברצינות ובכבוד, וגם לא משאיר אותן לדור הבא אלא משתדל לפתור אותן".
ב־7 באוקטובר ידברו כולם על חשיבות תיקונה של החברה הישראלית, ועל הצורך "להיות ראויים לקורבנם של הנופלים". אני שואל את שמריז וגרנות מהי בעיניהם נוסחת התיקון המבוקשת. שמריז: "קודם כול דוגמה אישית. אם אני נבחר ציבור, המשימה שלי היא לשרת את העם, לדאוג לביטחונו ולרווחתו, ואם זה לא קורה אני אחראי לכך. אני חושב גם שמוכרחים להקים ועדת חקירה. התיקון הוא גם לעשות בדיקה יסודית, מלמעלה ומלמטה, על כל מה שהשתבש, ובעיקר איך מונעים מדבר כזה לקרות שוב. זה קריטי לעצם קיומנו".
ואילו הרב גרנות מדבר על שורת לקחים: "קודם כול, חשיבות הפתיחות וההקשבה לאחר. אנחנו חייבים להיות קשובים לרעיונות והצעות שלא באו איתנו מהבית; יש הרי אפשרות שבאמת נוכל ללמוד מהן. אחר כך חשוב גם שאת כל הפרויקטים היפים שאנחנו מדברים עליהם נעשה יחד. לא כל מחנה בפני עצמו, אלא בשיתוף פעולה בין המחנות, כי אין דבר יותר מקרב מאשר עשייה משותפת. ובסוף – עוד המלצה קטנה: מתי שהוא בטח תיפתח חקירה של הנסיבות שאפשרו את הטבח הנורא. אני חושב שחקירה כזו אמנם חיונית, אבל ממליץ לכולנו שהיא תתמקד בהפקת לקחים עניינית ולא ברצון וביצר לערוף ראשים. הנטייה לערוף ראשים רק תחזיר אותנו לקיטוב הנורא, ורק תפריע לתיקונים החשובים שנדרשים. ברור שאם יימצא שאדם כלשהו פעל בזדון או ברשלנות פושעת, צריך למצות איתו את הדין. אבל אם מדובר בטעות, ואפילו בטעות נוראה, זה לא עניין לעריפת ראשים. כולנו, בהיותנו בני אדם, טועים. ואם כל הזמן נדיח אנשים טובים שעשו טעויות, לא יישארו אנשים טובים שירצו ללכת למערכות הציבוריות".
