נובל גלאט־יהודי

פרסומו של אלי ויזל כסופר החל רק באמצע שנות ה־60. ספרו הראשון "הלילה", שהיה במרוצת השנים לספר הנפוץ והמתורגם ביותר בעולם בנושא השואה, ראה אור בצרפתית ב־1958, באנגלית ב־1960 ואילו בעברית, בתרגומו של חיים גורי, רק ב־1966. התקבלותו של הספר הייתה איטית ונדרש זמן לא־קצר עד שפרץ לתודעה הציבורית הכללית באירופה ובארה"ב, והיה למסמך מכונן הנמכר בעולם כולו גם היום, שישים שנה לאחר פרסומו הראשון, במאות אלפי עותקים מדי שנה בשנה. מעיתונאי ידיעות אחרונות בניו־יורק הכותב על מערכת הבחירות של קנדי מול ניקסון, על משבר קובה ועל נושאים שברומו של עולם וזוטות מחיי העיר הגדולה היה ויזל לסופר שספריו מעוררים עניין רב ודיונים במסגרות אקדמיות שונות.

כבר ב־1966 התקיים בניו יורק כנס של יומיים שהוקדש כולו לדיונים סביב ספריו של ויזל. הפרסום הרב שזכה לו, הביקורות שברובן שיבחו והרצון העז של סופרים ישראלים לפרוץ מגבולות המדינה הקטנה במזרח־התיכון גררו פניות רבות אליו בבקשה שיסייע לסופרים ישראלים באמצעות קשריו במו"לות האמריקאית, יכתוב מאמרים מיוחדים לכתבי־עת וישתתף באירועים ובכנסים בארץ. על רקע זה ניתן להבין, ולו במעט, את מערכות היחסים והקשרים שהתפתחו בינו לבין סופרים בארץ.

מראשית ימיו ככותב היה ויזל בן־בית בספרות העולמית. בשנותיו כעיתונאי בפריז הוא טווה את החוטים הראשונים שהתגבשו למסכת אחת על ידי מי ש"אימץ" אותו, חתן פרס נובל לספרות פרנסואה מוריאק. באוטוביוגרפיה שלו הוא מספר על היכרותו בצרפת עם אנדרה מורואה, ז"פ סארטר, אלבר קאמי, מרגרט יורסנר, אלבר ממי, אלבר כהן, פאול צלאן, אנדרה שוורצברט ורבים נוספים וביניהם למשל סמואל בקט ומנס ספרבר.

כאשר הגיע ויזל לארה"ב כעיתונאי, ב־1956, החל לרקום מערכת קשרים עם הסופרים ששמו כלל לא היה ידוע להם. פרסום שלושת ספריו "הלילה", "שערי היער" ו־"עיר המזל" היה כרטיס הכניסה שלו, תחילה אל החבורה היהודית של בן הכט, סול בלו (שאותו הביא לימים להוראה באוניברסיטת בוסטון), חיים פוטוק שהיה לחבר קרוב שלו, הווארד פאסט, מאיר לווין, פיליפ רות, סינתיה אוזיק, הרמן ווק והמבקר אלפרד קזין, ומהם ודרכם – אך בעיקר בעזרתו של סוכן הסופרים ג'ורג' בורשרד שטיפל בכל כתיבתו מראשיתה וליווה אותו בנאמנות עשרות שנים – הפך לחלק ממשי מהזירה הספרותית האמריקנית.

הייתה כמובן הגווארדיה של סופרי היידיש בארה"ב ובישראל: המשורר אברהם סוצקובר, חיים גראדה, שהקשר איתו נשמר כל השנים, יעקב גלטשטיין, ה' ליוויק וכמובן כל אותם שפרסמו רשימות וסיפורים בפארוורטס הניו יורקי, שבו הרבה לכתוב מאמרים ולפרסם סיפורים. קבוצה נוספת של סופרים הייתה של הכותבים על השואה ובעקבותיה. הוא קיים קשרים קרובים עם אהרן אפלפלד, שפעמיים הגיע במיוחד לארה"ב כדי לנאום לכבודו; עם פרימו לוי וק. צטניק (יחיאל דינור) הוא התכתב כאחים, וחורחה סמפרון, מרים עקביא, לייב רוכמן, משה פראגר ואימרה קרטס היו לידידיו הקרובים.

האומץ להבדיל

היו בין הסופרים הישראלים כאלה שאיתם שמר ויזל על קשר הדוק ורציף ואילו עם אחרים היו הקשרים חד־פעמיים. אתמקד בעיקר בראשונים ובהתכתבויות איתם המצויות היום בארכיונים בספרייה הלאומית, בארכיון "גנזים" ובאוספים פרטיים. ראוי לתת את הדעת על כך שויזל לא נהג לכתוב תאריך מלא למכתב, והמעיין בארכיונים צריך להפעיל חוש בילוש כדי לתארך כל מכתב. הנוהג שבו נהג היה לכתוב רק את היום ואת החודש. ביותר מ־95% מהמכתבים ששלח הוא לא כתב את השנה. כך היה גם במכתבים ששלח הכתובים ביידיש. בכל הקשור למכתבים באנגלית או בצרפתית, הרי באותם שהודפסו על ידי מזכירותיו מופיע תאריך מלא.

בקשה אחת מפורשת הפנה אליי אלי ויזל כאשר התחלתי לטפל בארכיון שלו, "תנסה למצוא את המכתב ששלח לי אבא קובנר", אמר. המכתב הזה היה חשוב לו ביותר והוא הרגיש חובה שהמכתב יגיע לידי ידידתו, פרופ' דינה פורת שכתבה את הביוגרפיה של אבא קובנר. שאלתי אותו מה כל כך חשוב במכתב הזה. ידעתי על הקשרים שהיו ביניהם ועל כך שבמרוצת השנים נפל ביניהם דבר והקשר ההדוק נפרם כמעט לחלוטין. בספרה של פרופ' פורת "מעבר לגשמי – פרשת חייו של אבא קובנר" מצוטט קטע משירו של אבא קובנר "סלון קיטרינג", שיר שבו טען קובנר נגד ויזל, "מה אתה מתלונן על ההנהגה היהודית בתקופת השואה, איפה הייתם אתם, הצעירים היהודים, באותם ימים (1943), מה עשיתם כדי להגן על יהודי קהילותיכם?". השיר הביא למתח ביניהם.

את מכתבו של קובנר חיפשתי ולבסוף גם מצאתי. מיד כאשר מצאתי הוא הורה לי: "תשלח מיד צילום לדינה פורת. אני רוצה שהמכתב הזה יתפרסם. חשוב לי שיתפרסם". יום לאחר שפורסמה הידיעה כי פרס נובל לשלום (1986) יוענק לויזל, כתב לו קובנר כך:
בין היהודים הרבים שזכו בפרס נובל במרוצת השנים, אין כמדומה לי אפילו אחד שנתכבד בו על עניין גלאט־יהודי. חכמי מדע, חתני נובל לענפיהם, ואפילו הם סופרים ומשוררים, חייבים מחצית הפרס, לפחות, לנותן מחסדו לבחיריו ומעניק ניצוצות של כשרון־מלידה לבני אדם, והשאר עושה גם המזל.

יהודי שמזלו הרע איתרע לו להיוולד אל המאה העשרים ואת חירות הניצול הוא בחר להפוך לחובת העדות לכל ימי שארית חייו, הוא שכפה היום על עולם ומלואו להכיר מחדש בעוצמת החוויה היהודית ההיסטורית ובייחודה בזיכרון הקולקטיבי של האנושות.
בהענקת פרס נובל לשלום דווקא לאלי ויזל יש משום הכרה עולמית ביחידיותו האוניברסלית של מסר השואה היהודית, לא כאובססיה־של־נקרופילים, כדברי גויים ויהודים מסוימים, ולא כטיפוח שנאת־חינם נצחית, אלא כצו־פדגוגי לחינוך לאומץ־לב להבדיל בין טוב לרע, כערך נצחי לכל הדורות. וזה המעט שלבי רחש וביקש להביע בשעת בשורה משמחת זו.

יישר כוחך
חתימה טובה, אבא קובנר

בעצם פרסום המכתב ששלח אבא קובנר אני חש שמילאתי את אחת הצוואות המפורשות של אלי ויזל, שרצה בכל מאודו שתוכן דבריו של אבא קובנר יגיע לציבור הרחב. על המכתב שריגש אותו מאוד ענה ויזל במכתב שפתח במילים: "שורותיך נגעו לליבי. נכון: כל מה שאני עושה, כל מה שאני כותב – אני עושה כיהודי. כמוך. תבורך".

היתר להסתובב בגולה כמשולח

מכתבים לא מעטים החליפו ביניהם אלי ויזל והסופר א"ב יהושע שהכירו בפריז בראשית שנות ה־60 של המאה הקודמת. בשבוע שבו קיבל ויזל את הפרס שלח גם יהושע מכתב ברכה ובו כתב:

כשהבן הצעיר שלי שאל אותי אתמול מי זה אלי ויזל ולמה הוא זכה בפרס נובל התחלתי לספר לו. ותוך כדי סיפור השתכנעתי שאין כמוך מועמד ראוי לפרס הזה. כי מי שמזכיר וחוזר ולומד את השואה – רוצה שלום. ואני יודע מאילו תהומות של שכחה והדחקה התחלת את דרך הייסורים שלך, ועשית זאת לבד, יהודי בודד בלי האשמה ובלי נקמה אלא רק בדרך של חיוב ואהבה.
יש ישראלים כאן שלא יפרגנו לך. אל תשים לב אליהם, יהודים אמנם לא הורגים זה את זה, אבל משתדלים לא לתת לחיות. חבריך כאן שמחים איתך ואוהבים אותך ומאמינים בך. ואף שאתה יודע שאין שולל־גולה חזק כמוני, לך נתתי היתר מיוחד להסתובב בגולה כמשולח. אבל לא נתתי לך היתר לא לבקר שוב ושוב בישראל על כל מכאוביה ועקידותיה, אבל גם על ממשותה ואמיתותה.
היה ברוך
בולי

מכתביו של ויזל היו בדרך כלל קצרים. ברוב המקרים השיב ויזל בשיחה בטלפון או בפקס או, כאפשרות מועדפת, בשיחה בארץ באחד מביקוריו הרבים. בעקבות הספר "מסע אל תום האלף" שפרסם א"ב יהושע כתב לו ויזל: "קורא אני את ספרך ששלחת לי. הוא בין הטובים והמעמיקים שחיברת. בטוחני שגם כאן (ארה"ב. י"ר) ובצרפת יבקיע שערים ולבבות". והוא מסכם בנימה אישית: "ממך אני מוכן לקבל דברים שמאחרים אני מעדיף לא לשמוע".

במכתב נוסף ששלח יהושע בעקבות פרסום המהדורה בעברית של האוטוביוגרפיה "כל הנחלים הולכים אל הים" הוא כותב לויזל:
ההיסטוריה היהודית הנוראה של המאה הזאת העמידה אותך בצומת שמעולם לא הזדמן לשום יהודי בהיסטוריה המודרנית. ואתה מילאת את התפקיד והשליחות שההיסטוריה הטילה עליך. בטקט, בענווה, בנחישות ובידיעת העיקר. וזה מעשה מופלא בשביל יהודי חלקי כמוני.

הספר הגנוז

את חליפת המכתבים המקיפה ביותר והנמשכת ביותר קיים אלי ויזל עם חיים גורי. הם הכירו בראשית שנות ה־50 בפריז ושמרו על קשר הדוק במשך עשרות שנים. ארבעה נושאים מרכזיים עמדו במרכז ההתכתבות ביניהם השמורה בשלמותה בספרייה הלאומית בירושלים. הנושא הראשון היה דמותו המסתורית והמרתקת של יוסף ג' גבעון, שהעסיקה את שניהם כעיתונאים.

הנושא השני נקשר במשפט אייכמן ומאוחר יותר בטרילוגיית הסרטים על השואה "המכה ה־81", "הים האחרון" ו"פני המרד" שגורי היה דמות מרכזית ביצירתם. השלישי היה התרגומים לעברית שהכין גורי לשניים מספריו של ויזל, ועל פי בקשתו, "הלילה" ו"יהודי הדממה". הרביעי היה יהדות ברית המועצות שויזל פעל למענה באופן בלתי־נלאה במשך חצי יובל שנים.

במהלך שיחה סיפרתי לגורי כי קראתי את כל ההתכתבות בינו לבין ויזל, שטרח ככל יכולתו למען הוצאת ספרו "מול תא הזכוכית" באנגלית. סיפרתי לו גם כי בארכיון ויזל מצוי כתב־יד ערוך וסגור של כל מאמריו על משפט אייכמן. באחת משיחותינו שאלתי את ויזל מדוע גנז את כתב־היד על משפט אייכמן. תשובתו, שלא כרגיל, הייתה מהוססת. היו הסברים שונים, עד אשר יצא המרצע מן השק: "לא רציתי שספר שלי יתחרה בשוק עם ספר של חיים גורי שמאוד התאמצתי שיצא לאור באנגלית. לאחר שנים הספר שלי כבר היה מיותר". האמירה של ויזל שלפיה ויתר על ספר שלו למען ספר של חברו הקפיצה את גורי. "אני לא מאמין, הוא ויתר על הספר שלו? דבר כזה איש לא עשה ולא היה עושה". לא נותר לי אלא לספר לגורי על פרקי הספר השונים, שהם מאמריו של ויזל בעיתונות, עד שהשתכנע שהספר נגנז.

ההתכתבות ביניהם היא לעיתים קרובות רגשנית ולעיתים מאוד פרטנית, אך תמיד מאוד מעניינת. ביולי 1962 כותב ויזל: "קיבלתי את ספרך ('מול תא הזכוכית') וקראתיו בנשימה אחת. תצטרך להוסיף פרק מבוא ולהסביר את הרקע ואת המאורעות שקדמו למשפט. עשרים־שלושים עמודים". במשך שמונה חודשים מנהל ויזל מו"מ למען גורי ובחודש מארס 1963 הוא כותב לו "אני החלטי, לא לנוח ולא לשקוט כל עוד לא אשבור את החוזה". אחרי שנה וחצי, ושיחות עם חמש הוצאות ספרים שונות, עדיין לא נחתם חוזה וגורי כותב לויזל:

אני מודה לך על מכתבך העצוב, המספר על גורלו של ספרי "מול תא הזכוכית"….לא כתבתי לך לאחרונה מפני שלא רציתי להעכיר את רוחך ביודעי כמה אהבה ורעות ורצון טוב השקעת בכך. אבל חשבתי עליך רבות על "שערי היער" המקסים והנורא, על רשימותיך מהדרך לסיגט וממנה, טיול חד פעמי ומפחיד.

המו"מ נמשך עוד זמן רב עד שהספר אכן ראה אור באנגלית. במקביל טרח ויזל גם על כך שספרו של גורי "עסקת שוקולד" יראה אור באנגלית ובצרפתית.

דפים נשגבים ומחרידים

ההתכתבות עם חיים גורי היא אמנם פסגת ההתכתבויות של ויזל עם סופרים ישראלים, אך ראוי גם להזכיר את ההתכתבות שניהל עם ק. צטניק, הכותב לו באוגוסט 1961: "מצער, דווקא בעת ביקורך בארץ קרה את אשר קרה (ההתמוטטות במשפט אייכמן). רבונו־של־עולם, איזה מין אסון תלוי מעל ראשי. לעזאזל, מאושוויץ יצאתי שלם בגופי וכאן אני פגום".

ק. צטניק שפותח לא פעם את מכתביו במילים "אלי, אחי היקר" נענה על ידי ויזל "יחיאל, אחי היקר". במכתב מאוקטובר 1986 כותב ק. צטניק "הריני מוסר בידך ספר זה, אנא ראה בו כמו הספר שלך הוא, היה לו אתה אב ואם". ההתכתבות עוסקת רבות בספרים שכל אחד מהם כותב או כתב ובעזרה שמושיט ויזל למען יראו ספריו של ק. צטניק אור באנגלית. לאחר קבלת ספרו של ק. צטניק "צופן אדמע" כותב לו ויזל: "סיימתי את הקריאה. יש ביצירה זו דפים נשגבים ומחרידים. האם יראה הקורא את אשר ראית? האם ישמע את הקולות שאתה שומע? איני אופטימי. החוויה שלנו תישאר שלנו בלבד".

אלי ויזל לא היה סופר ישראלי אך הוא טרח ועשה למען הספרות העברית ככל שרק היה יכול במטרה להביאה למרכז במת התרבות העולמית.

תודתי נתונה לירון סחיש מהספרייה הלאומית בירושלים, לאדיבה גפן מנהלת ארכיון "גנזים" ולארכיונאית מגל לוטן

ד״ר יואל רפל הקים וניהל את ארכיון אלי ויזל באוניברסיטת בוסטון בשנים 2015־2009