לפני כחודשיים התקבלה החלטה בקיבוץ עלומים שבעוטף עזה לצאת במיני־קמפיין לעידוד קליטה. במנשר צנוע שפרסמו הם הזמינו משפחות להצטרף אליהם, מתוך תקווה שיוכלו לאכלס את שבע הבתים הפנויים שהיו בקיבוץ. עדיאל פורת, חבר עלומים ומרכז צוות "קהילה בצמיחה", פרסם במודעה את מספר הטלפון שלו, וקיווה שיהיו מתעניינים. את מבול הפניות ששטף אותו, איש בקיבוץ לא צפה. "הביקוש היה מטורף. קיבלתי לפחות 80 שיחות טלפון של מתעניינים – החל מבוגרי צבא, דרך משפחות באמצע החיים ועד גיל הזהב, מכל הקשת של הציונות הדתית. ידעתי שיש לאנשים רצון לחזק את העוטף, אבל לא שיערתי שזה בממדים האלה".
הקיבוץ ידע קרבות קשים בשבעה באוקטובר, ואיבד שלושה מבניו. למחרת פונו חברי הקיבוץ למרכז הארץ, והתפזרו בין ארבעה מוקדים שונים, בנתניה ומחוצה לה. במהלך השנה נדד פורת בין נתניה והעוטף לישיבות מזכירות. "היינו כעשרה חודשים ב'גלות נתניה', והדילמות של הכאן והעכשיו הצטברו. הבנו שאנחנו צריכים להרים את הראש מעל האתגרים היומיומיים ולרענן את השורות בציבור חדש. שמה שיחזק אותנו בכל הרמות – קהילתית, דתית, חברתית – יהיה להתעסק בפיתוח, בנייה וחזון, ולא רק באתגרים עכשוויים. היה ברור לנו שכשהקהילה חוזרת לקיבוץ, היא חוזרת לתקופה של בנייה".
בקיבוץ חברות 120 משפחות, רובן הגדול חזרו אליו לפני שלושה חודשים. חמש־עשרה משפחות טרם חזרו, ומצויות במה שהוגדר "שנת חיזוק". "אף משפחה לא עזבה", מבהיר פורת, "אבל לא לכולם היה מתאים עדיין לחזור, כל אחד מסיבותיו, ויש כאלה שלוקחות שנה להתחזק במקום אחר עד שזה יתאים. יש לנו מתווה מסודר של שמירת קשר ומתווה מסודר של חזרה, ואנחנו מקווים שעד סוף השנה כולם יחזרו".
נכון לעכשיו, כל הבתים שהיו פנויים לקליטה מאוכלסים, ורשימת ההמתנה כוללת עשרות משפחות.
איך אתה מבין את שטף הפניות לעבור לעוטף?
"אנשים רואים את זה כסוג של שליחות, לחזק את העוטף אחרי כל מה שהוא עבר. זו שעתה היפה של מדינת ישראל, אנשים עוזרים בכל מקום שבו הם מרגישים שהם יכולים לתת. מי שיכול לבוא לעוטף – בא. מי שיכול להתגייס למילואים – מתגייס. היה לי ברור כבר בתחילת המלחמה, עם המכה שחטפנו, שאנחנו צריכים לעסוק בפיתוח. גם בקיבוצים האחרים בעוטף יש התעניינות וביקוש. בשדרות יש תנופת בנייה, והרצון לחזק את העוטף נוכח מאוד. גם כשאני נותן לאנשים תשובה שלילית מחוסר מקום, הם שמחים לשמוע שהעוטף משתקם".
"להיות עם אחים שלי"
יאיר וגילה גבלינגר, הורים לשלושה, התגוררו ביהוד בעשרים השנים האחרונות. לפני כחודש הם ארזו את ביתם ועברו להתגורר בשדרות. אני משוחחת עם גילה פחות משבוע אחרי המעבר, כשהיא יושבת מחוץ לביתה החדש עם כוס תה. "לא רחוק מהמיגונית", היא מוסיפה בחיוך.
"רצינו לפעול לנוכח המצב", היא מסבירה את ההחלטה המשפחתית. "ראינו סביבנו דוגמאות של עשייה, כמו רופא הילדים שלנו שנסע פעמיים בשבוע להתנדב עם מפונים באילת. שאלנו את עצמנו מה נוכל לתרום בתוך טווח האפשרויות שלנו, והחלטנו שלהעביר את הבית ואת המשפחה דרומה תהיה התשובה שלנו. תמיד אהבנו את הדרום, ועוד לפני השביעי באוקטובר המחשבה הזאת חלפה בראשנו, אבל רק אחרי פרוץ המלחמה הבנו שזה הזמן לעשות מעשה. החמאס ניסה למוטט את עורקי המדינה המרכזיים ולפגוע ייעודית בראשי הערים, במנהלי הקהילות, בתחנות המשטרה, מתוך שאיפה לרוקן את הדרום מתושביו. אז אם זה הקרב, הדרום צריך להתמלא. מאז שעברנו אני פוגשת עוד משפחות שעברו לעוטף, ולא רק ממוטיבציה לאומית – אנשים מאסו בפקקים ובזיהום האוויר. בעוטף יש איכות חיים אחרת."
בתם זהבה (18), תלמידת המכינה הקדם־צבאית "בית ישראל" בירושלים, מצטרפת לשיחה ומוסיפה את נקודת מבטה: "אני לא באה לשקם ולא באה לעזור, אני פשוט באה להיות עם האחים שלי. אני לא יכולה לקחת להם את הכאב כי לא הייתי שם, אבל אני יכולה להיות איתם יחד."
התגובות שהם קיבלו למעבר מסביבתם הקרובה ביטאו הערכה, אך גם הסתייגות. למשל, "עם כל הכבוד, אבל למה דרומה?", וגם חששות כמו "מה אתם עושים לילדים?". "בכלל, הביטוי 'את משוגעת' חזר על עצמו", מספרת גילה. "השאלה ששאלו אותנו שוב ושוב היא אם אנחנו לא מפחדים. אז התשובה היא שכן, אנחנו מפחדים, אבל אם יש משהו שלמדנו בשנה האחרונה, וסליחה על הקלישאה, זה שהחיים מפחידים, ולהיות יהודי זה מפחיד. אני שומעת סיפורים מבני־דודים שלי בניו־יורק, ואני לא חושבת ששם הייתי מרגישה בטוחה יותר. יהוד הייתה תחת מטחים כבדים בשלושת החודשים הראשונים של המלחמה, ולמרות שאין מה להשוות בין שדרות ליהוד, למדנו לחיות עם הפחד. הוא קיים, אבל הוא לא משתק אותנו.
"ההורים שלנו הצטערו שאנחנו עוברים כי אנחנו מתרחקים מהם, אבל דיברנו איתם על כך שגם הם עלו לארץ ועזבו את המשפחות שלהם מאחור, בארה"ב ובשווייץ. אז באיזשהו אופן אנחנו עושים דבר דומה, רק במרחק של שעה וחצי נסיעה ולא מעבר לים. הם מבינים וגאים בנו, אבל ברמה האישית זה עדיין לא פשוט".
אנשי שדרות מצידם קיבלו אותם בחום, עם תגובות כמו "אתם משוגעים שעברתם, אבל שדרות זו העיר הכי מהממת בעולם ולא תתחרטו". אחד הרגעים שגילה נוצרת בליבה במיוחד, התרחש עוד לפני המעבר בפועל: "כשהגענו להתארח בשדרות בשבת לפני המעבר, בדרך לבית הכנסת מישהי אמרה לי עם ברק בעיניים: 'אני כל הזמן פוגשת אנשים שאומרים שהם רוצים לעבור או חושבים לעבור, אתם הראשונים שפגשתי שאשכרה עושים עם זה משהו'. שמחתי בשבילה, שיש לה חוויה של תנועה לא רק של אנשים שהולכים, אלא גם באים". יצוין כי לפי נתונים שקיבלנו מדובר עיריית שדרות, בשנה האחרונה הצטרפו לעיר כאלף תושבים חדשים.
מיכל פרומן: "אנחנו לא בשדרות כדי לשדרג תנאים ולא כי רצינו לעבור דירה. רציתי תנועה, להיות במפגש עם עם ישראל ולא לשבת בהתנחלות יפה שהיא מעין מגדל שן. הרגשתי השנה קצת מנותקת, ושאני רוצה חיבור בין חלקים שונים בעם. שדרות היא מקום כזה"
גילה עבדה בג'וינט שנים רבות, וכעת, כחלק מההשתקעות בדרום, היא מתחילה לעבוד מטעם הסוכנות היהודית בשדרות. "אמרתי לעצמי שאם אני כבר עוברת דרומה, אחפש עבודה במקום שבו אני גרה".
את רואה במעבר הזה את המשימה החלוצית של ימינו? זה "היו"ש החדש"?
"המילה 'חלוציות' קצת פומפוזית, ומכוונת אולי לחלוצים שגרים בשממה ובונים בית על גבעה חשופה, בעוד אני גרה בבית עם מטבח חדש וגינה גדולה. יהודה ושומרון הם אכן משימה, וגם חקלאות היא משימה. יש בארץ המון משימות לאומיות, שדרות זו המשימה שמדברת אליי".
ילדי משפחת גבלינגר (בני 18, 15, 12 ותינוקת באומנה) היו שותפים לשיח המקדים על המעבר. "כשהם ראו שאנחנו מאוד מאמינים בהחלטה ומרגישים בטוחים בה, הם הצטרפו אלינו", אומרת גילה. "הדאגות העיקריות שלהם היו חברתיות, כמו אצל רוב בני גילם, אבל יש להם מודעות גבוהה למצב. אחד הילדים אפילו הציע 'אימא, אולי כדאי לדבר עם פסיכולוגית לפני המעבר, כדי שנבוא חזקים ונדע איך להתמודד'. בכיתות החדשות שלהם יש ילדים ממשפחות שמישהו בהן נרצח או נפצע. בית הספר ממוקם בקרבת תחנת המשטרה, והשביעי באוקטובר נוכח מאוד בשכונות שבהן הסתובבו המחבלים, ובעיר בכלל. דיברנו איתם על כך שזה מעבר משמעותי, ושצריך להבין את הערך שבבחירה הזו, לדעת שאתה עושה משהו חשוב".
"זאת הייתה החלטה משותפת של כולנו", מאשרת הבת זהבה. "עוד לפני השביעי באוקטובר, אימא תמיד אמרה ששדרות מהממת, ואנחנו אמרנו 'מה פתאום, למה לעבור לשם?'. אבל אחרי שהמלחמה פרצה הסכמנו פה אחד על המעבר". היא לא מוטרדת מהסוגיה החברתית, שמעסיקה בדרך כלל בני גילה: "אני חברותית ויש לי חברים בכל מקום. רוב החברים שלי ממילא לא היו ביהוד, כך שלא עזבתי חברים ביהוד, רק המרחק מחברות במקומות שונים קצת גדל. אני מאמינה שבכל מקום מוצאים חברים".
כששואלים את זהבה איך היא מבינה את הרצון לעבור לאזור שספג מכה קשה כזו, היא אומרת: "אולי שחוק להגיד את זה אבל כולנו אחים, והמדינה הזאת, על העוטף שבה, היא של כולנו. כשנסענו לשדרות לראות את המקום כאופציה למגורים, פתאום התחדד לנו כמה זה קרוב. נסענו רק שעה, שעה! הימם אותי לגלות שזה המרחק מהמקום שבו קרו כל הדברים הנוראים בשביעי באוקטובר. לחיות בפחד זה משהו שיכול להיות כרגע בכל מקום במדינה, זה לא מיוחד רק למקומות מסוימים. נכון שיש הבדלים – כמו לנהוג ברכב ולהיות עם חלון פתוח כדי לשמוע התרעות, אם יהיו, ושאין כל כך אנשים בחוץ בשעות הלילה. בכניסה לכל גן או בית ספר יש חיילים, ובכניסה לשדרות יש מחסום שצריך לעבור. אז כן, זה חריג, לא משהו שמכירים במרכז, אבל מצד שני יש שגרה – הסופר עמוס, הקניון מלא, אנשים יוצאים לגינת משחקים. הרבה לפני ששדרות 'מסוכנת', היא פשוט מקום חם ומלא נדיבות. מכירים את שדרות רק בהקשר של טילים והשביעי באוקטובר, אבל היא הרבה יותר מזה".
לטפל מקרוב
שולי ודן פולק, זוג מטפלים ותיקים והורים לשלושה ילדים בוגרים, החליטו גם הם על מעבר דרומה – מביתם בגבעת־שמואל לקיבוץ זיקים שבעוטף. שולי, פסיכולוגית רפואית, ודן, מטפל באמנות ומטפל מיני, חיו שלושים שנה במרכז הארץ, וביססו שם את הקריירות המקצועיות והאקדמיות שלהם. כמה ימים לאחר פרוץ המלחמה הם החלו להתנדב במרכזי חוסן, תחילה בים המלח ולאחר מכן באילת. שולי הייתה נוסעת ליומיים באילת, ולאחר מכן דן היה נוסע ליומיים נוספים.
המחשבה על המעבר עלתה בדעתו של דן כחודשיים לאחר הטבח. "היינו בנסיעה להלוויה של אחד מקורבנות השביעי באוקטובר, ובדרך התחלתי לחשוב על האפשרות לעבור לגור בעוטף. שיתפתי את שולי במחשבה הזו ושאלתי מה דעתה. התגובה הראשונית הייתה הפתעה, אבל אחרי עוד כמה דקות של מחשבה היא אמרה כן. זה היה בדצמבר, חודשיים אחרי שהיינו בתוך הסיפור הזה, וכבר היינו מחוברים מאוד לאנשים, לקהילות ולטראומה הגדולה, והבנו עד כמה יש צורך קריטי במטפלים."
שולי נמנעה תחילה מלשתף את סובביה בהחלטה: "רציתי לשהות איתה לפני שאשמע דעות חיצוניות. כשהתחלנו לשתף קיבלנו תגובות חיוביות, לצד תגובות כמו 'מה פתאום בגילכם' ו'איזה שיגעון'. היה ברור שזו התחלה חדשה, כי בעצם עזבנו את חיינו הקודמים".
למה בעצם החלטתם לעבור? נשמע שכבר התרגלתם לנסיעות.
"בהחלט היה לנו טוב ונוח בגבעת־שמואל", אומר דן, "אבל זוהי שעת חירום, והפער בין מספר המטפלים ובין מספר האנשים שמחכים לטיפול רק הולך וגדל. המעבר הוא אידיאולוגי, במובן הזה שיש משמעות לעצם הנוכחות שלנו כאן. כשהגעתי לאחרונה לקבוצה טיפולית, סוג ההתקשרות היה אחר. העובדה שאני לא בא מהמרכז אלא מהעוטף, אִפשרה לי ולהם התקשרות מהירה יותר. בדרך כלל מטפל שומר על סוג של חיסיון מול המטופלים, ובמצב רגיל מטפל לא היה משתף במעבר דירה, אבל במקרה שלנו המעבר היה מדובר מול המטופלים, כי הרגשנו שלא לספר זה סוג של שקר. אנחנו כבר לא באים מהמרכז, אלא גרים כאן קרוב".
דן פולק: "היה לנו טוב ונוח בגבעת־שמואל אבל זוהי שעת חירום, והפער בין מספר המטפלים ובין מספר האנשים שמחכים לטיפול רק הולך וגדל. כשהגעתי לאחרונה לקבוצה טיפולית, סוג ההתקשרות היה אחר. העובדה שאני בא מהעוטף, אִפשרה התקשרות מהירה יותר"
היירוטים ורעשי הלילה, שתושבי האזור התרגלו אליהם עם השנים, הפכו במהרה לחלק בלתי נפרד מחיי היומיום של שולי ודן. לצד זאת, המעבר הביא עימו אתגרים נוספים ובהם הריחוק מהמשפחה והחברים, ושינויים בעבודה: "סיימנו טיפולים לא תמיד בתזמון הנכון עבור המטופלים. לעיתים המשכנו בזום, אבל זה לא אותו דבר", אומר דן. "עבודתי באקדמיה ובמשרד החינוך לא יכלה להימשך מרחוק, כך שנאלצנו להפוך את החיים ולהשאיר חלק מהדברים מאחור".
למרות הקשיים, מרגע שההחלטה התקבלה, הם היו שלמים איתה וחשו שהם עושים את הדבר הנכון. "בהתחלה היו רגעים שבהם הבטן שלי התהפכה עם הפחד מהמצב הביטחוני", מודה שולי. "אנחנו שומעים רעשים כל הזמן, השאלה היא רק בעוצמה ובתדירות. אבל בסופו של דבר אנחנו שמחים להיות פה, למרות שמדובר באזור מלחמה. הבית שאנחנו גרים בו שייך למשפחה שלא חזרה לקיבוץ אחרי הפינוי, וכשביקשנו לחתום על חוזה לשנתיים, הם הודיעו לנו שהם מתכוונים לחזור בעוד כשנה, כך שנצטרך שוב לחפש מקום מגורים."
המעבר לעוטף שינה את העבודה הטיפולית של בני הזוג. בתחילת המלחמה כל אחד מהם טיפל יומיים בשבוע בתושבי העוטף, אך כיום מדובר על חמישה ולעיתים שישה ימים מלאים בשבוע, עם טיפולים אישיים וקבוצתיים. "האנשים שאנחנו פוגשים מספרים לנו את סיפורי התופת והתושייה שלהם, וזה מחבר אותנו מאוד", מספרת שולי. "עברנו מדיסקרטיות לשותפות אינטנסיבית, והקשר עם המטופלים נהיה עמוק יותר."
עד כמה אופי הטיפול השתנה בעקבות האירועים?
"בזמנים 'רגילים' הטראומה הייתה מאפשרת טיפול ארוך־טווח, אבל כאן, במרכזי חוסן, מדובר בטיפולים קצרי טווח", משיב דן. "זה מחייב אותנו להיות דינמיים, אבל גם מפוקסים על הכאן והעכשיו. אנחנו מתמקדים בעשייה, ביומיום, בשיפור תהליכי חשיבה, בהתנהלות רגשית, בחיזוק השגרה במציאות כל כך לא שגרתית. זה סוג אחר של עבודה, שמתחשבת בהיקף המוגבל ומתמקדת משמעותית בהווה".
כמטפל באמנות, דן משתדל לשלב עבודה ביצירה ומעיד כי היא נותנת כוחות. בכובעו השני, כמטפל מיני, הוא עובד עם זוגות רבים. "זוגיות ומיניות זה תמיד פרויקט, והוא הופך לפרויקט גדול עוד יותר כשהמציאות מאתגרת מבחוץ. למשל, אחד המטופלים שאיבד קרוב משפחה התלבט אם מותר לעשות דברים שגורמים הנאה. אמרתי שאולי זו קלישאה, אבל חיים רק פעם אחת. הוא חתך אותי ואמר: 'לא נכון. מתים רק פעם אחת. חיים כל יום'. מבחינתי זה מוטו שאני מאמץ ורוצה להעביר הלאה למטופלים".
לומדים את החוסן החדש
יומיים אחרי 7 באוקטובר קיבל שיבי פרומן טלפון מהשר חילי טרופר, שביקש ממנו לסייע למנהל אגף החינוך במועצה האזורית שער־הנגב. פרומן הגיע אליו הביתה, לקיבוץ אור־הנר שמצפון לשדרות, ומצא אותו לבד, בלי חשמל ובלי קליטה סלולרית. הם ישבו לחשיבה משותפת על הצעדים הבאים. בחודשים הבאים הפך פרומן, תושב תקוע, לבן־בית במועצה, כשהמשיך להגיע בהתנדבות וללוות את אנשיה. לפני כמה שבועות, לקראת סוף חופשת הקיץ, שיבי ומיכל פרומן וחמשת ילדיהם עברו לקיבוץ העירוני בשדרות.
"כבר בתחילת המלחמה אמרתי לשיבי שברגע שהמצב יירגע, אנחנו עוברים", מספרת מיכל. "זאת לא החלטה ממקום שכלי או רגשי, אלא מתוך איזו תחושה שאני צריכה קשר למקום ולאדמה שם. לא הייתה מטרה מוגדרת במעבר, אלא בעיקר רצון להיות שם. הזרקור שהופנה על אנשי העוטף גילה קהילות יפות, משפחתיות, מחוברות, ורציתי להיות לידם, לחבק ולקבל חיבוק".
הפרומנים עשו שבת בשדרות ושבת בסעד, והתלבטו בין האופציות של קיבוץ דתי, הרחבה בקיבוצים חילוניים, או מגורים בשדרות. ההכרעה נפלה על שדרות. "הבנתי שיש ערך עצום בלהיות פה, בלב הפצע, לחיות את המציאות, לקוות ולהתפלל בתוכה ולחשב מסלול מחדש", אומר שיבי. "מדרש שאני אוהב אומר שרחל ביקשה בנים או מוות, ויעקב גער בה ואמר לה ללמוד מאימו שהכניסה את צרתה לתוך ביתה. בחסידות אומרים שגאולה מגיעה כשאנחנו מכניסים את הצרות אלינו הביתה ולא דוחים אותן. הערך של 'לחיות את הצרה', זה מה שרצינו להרוויח במעבר לעוטף. יחד עם כלל השינויים, של מעבר עם ילדים, האתגר הביטחוני ומעבר מסביבה כפרית לעירונית – אלה שינויים גדולים, ודאי עבורי, שתקוע היא תבנית נוף מולדתי".
תקוע, ביתם של הפרומנים מילדות, היא גם המקום שבו מיכל נפצעה בפיגוע טרור, כאשר בינואר 2016, מחבל עם סכין דקר אותה בתוככי היישוב. אני שואלת את בני הזוג האם הם חשים שהם מגיעים "מוכנים" יותר לאתגר הביטחוני של שדרות, כמי שהתגוררו עד היום ביו"ש. מתברר שמבחינתם מדובר בשתי זירות שונות.
"הטראומה של מיכל נובעת מדקירה ולא מטילים, וזה איום שונה שמצריך למידה מחדש איך להתמודד", אומר שיבי. "אולי פיתחנו חוסן לאיומים של יו"ש, אבל זה שפיתחנו מיומנות להתמודד עם אבנים וירי בכבישים לא תופס כלפי טילים, צבע אדום ואיומי חדירות מעזה. זה סוג אחר של איום על החיים. אני מרגיש שתושבי שדרות מחוסנים הרבה יותר מאיתנו לקולות הירי והאזעקות. אנחנו עוד לומדים את החוסן החדש".
"הפסיכולוגיה האנושית מרתקת, כי באופן משונה למדי הבומים מרגיעים אותי", מוסיפה מיכל, "לעומת זה שהייתי רואה הכול מרחוק באתרי חדשות. להיות בתוך זה נותן לי תחושת שלווה ושליטה, לדעת ולראות מקרוב שהצבא נלחם. דיברנו עם הילדים רבות על המעבר, והדיבור היה שזה זמן היסטורי של עם ישראל, ושחשוב לנו להיות חלק. ברור שהם חששו והתבאסו לעזוב את תקוע, אבל ההסכמה שלהם לעבור מעידה על חוסן שהם פיתחו. מה ששכנע את כולם והדליק להם את הזיק הייתה הידיעה שאנשים עברו משהו נורא בשביעי באוקטובר, ואם נעבור יהיה לזה ערך של שותפות ואכפתיות.
"אנחנו לא בשדרות כדי לשדרג תנאים ולא כי רצינו לעבור דירה. ברמה האישית שלי רציתי תנועה, להיות במפגש עִם עם ישראל ולא לשבת בהתנחלות יפה שהיא מעין מגדל שן. אישית, הרגשתי השנה קצת מנותקת, ושאני רוצה חיבור בין חלקים שונים בעם. שדרות היא מקום כזה. בוודאי שבקיבוץ דתי היה יכול להיות יותר קל מהרבה בחינות, אבל רציתי לתת לילדים את המתנה של חיבור לעם ישראל – דתיים ומסורתיים לצד קיבוצניקים חילונים, שהם השכנים שלנו בקיבוץ העירוני בשדרות".
הרצון להשתלב ולהיות חלק, התחדד בשיחת טלפון שקיימה מיכל בתחילת המלחמה. "כמה ימים אחרי השביעי באוקטובר התקשרתי לחברה מאחר הקיבוצים בעוטף, תפסתי אותה באמצע הלוויה של אחד מחברי הקיבוץ. אמרתי לה שברגע שנוכל, נעבור להיות לצידם. אותה חברה היא מהשמאל הרדיקלי, מהאנשים שהיה להם קשר עם תושבים בעזה, והתגובה הראשונה שלה הייתה: 'תבואו בשמחה, רק אל תחזירו אותנו בתשובה'. כאב לי מאוד שהיא מרגישה מאוימת, ושזה מה שחווים מהציבור שלנו. זה חידד לי להיות בתשומת לב איך אני באה ומה המוטיבציות שלי. אין לי כוונה להחזיר מישהו בתשובה, ואני לא באה להציל את העולם. אמרתי לה שאני באה כדי שהיא תחזיר אותי בתשובה".
להתנער מהשיתוק
מה למדתם עכשיו, כשאתם "מבפנים", שלא ראיתם קודם?
"הנסיעה בין יד־מרדכי בצפון העוטף לניר־יצחק בדרום העוטף היא נסיעה שבעיניי כל אחד חייב לעשות. תמיד חשבתי שהיישובים קטנים וצפופים יחסית, אבל זה שטח עצום וצריך להכיר את זה. קצת כמו שלוקחים בני נוער לפולין כדי להבין משהו שאי אפשר לתפוס. צריך לנסוע ולהבין את זה דרך הגוף. זאת הבנה שהיא לא במילים. התפיסה הגיאוגרפית, כמו איפה נמצאת אופקים וכמה עמוק נכנסו, היא חשובה מאוד".
אך מעבר למפגש עם הנופים, ישנם האנשים עצמם. "כשהמוכר בסופר שואל אותי אם אני משדרות ומבין שאני חדשה בעיר, אז כבר במשפט הבא אני יודעת מה קרה לו בשביעי באוקטובר. אנשים בתוך הטראומה, וכל מי שיצא לי לפגוש ולדבר איתו יותר משני משפטים מגיע מהר מאד לאיפה הייתי בשביעי באוקטובר וכמה חברים איבדתי. זה יומיומי, וזה לא משהו שפוגשים בעצימות כזאת מחוץ לעוטף. כשפוגשים מקרוב, פנים מול פנים, זה נוגע אחרת, זה אמיתי".
בעיני שיבי, החיים בעוטף הם ראיית התקומה עצמה. "אני יושב פה ליד גדר של בית ספר ורואה עשרות ילדים משחקים, ואימהות דוחפות עגלות תינוק אחרי חודשים שהכול היה שומם, ומסביב שרידי סימנים מהטבח. אני חושב שלחיות פה עכשיו זה לא רק להבין מה זה תחיית המתים, זה לראות את זה. אנחנו עם שעושה קריירה מזיכרון החורבן, אבל לראות את התחייה אחרי החורבן זה דבר גדול מאוד. אנחנו עוד חדשים פה ועסוקים בלהבין מה זה אומר לחיות בעוטף, אבל ממרומי החודש וקצת שאנחנו פה, המעבר לשדרות חידד לי כמה בעיית הפירוד והקיטוב שלנו עמוקה. אני מרגיש את גודל הבעיה, ומצד שני אני יודע יותר שהיא גם פתירה. המודעות מתחדדת והאמונה מתחזקת איתה".
מה המשימה שלנו בעיניכם כרגע, כפרטים וכחברה?
שיבי: "חלקים גדולים בעם ישראל שוקעים באפתיה ובייאוש מהמצב, ואסור לנו להישאר במצב הזה. חשוב להתנער מהשיתוק שנובע מתלונות ומילים ריקות, ולקום ולעשות, אבל לא רק סור מרע. צריך גם להחזיק בעשה טוב – לאחד, להיטיב, לגשר ולחבר. חשוב לא להישאב רק לתיקון, אלא גם לחשוב על בנייה".
מיכל: "בעיניי, המשימה היא לעשות את מה שלא בהכרח נוח. להוציא את עצמנו מאזור הנוחות ולבצע פעולות שמאתגרות אותנו. כל אחד מאיתנו צריך לעשות פעולה שהיא קפיצה מעל הפעולות הטבעיות לו, פעולה שתייצר טוויסט בעלילה. כשאני רואה בעצרות להשבת החטופים אנשים עם כיפות, זקנים, חצאיות ומטפחות – זה חזק, זה עובד וזה מייצר תנועה ושינוי. לא צריך אפילו לדבר, פשוט לראות את המגוון ולהבין את העוצמה שבאחדות הזו. גם אם נשמעות לפעמים דעות שקשה לנו להכיל, הנוכחות המגוונת יוצרת חיבור שהוא מעבר לערכים המושלמים. אנחנו צריכים לאמן את השריר של היכולת לחיות במציאות שבה לא הכול תואם לערכים האישיים שלנו, להיות במסירות נפש בשביל האחדות, וזה מה שיפתח לבבות ויביא לריפוי של החברה שלנו".
