המנהג הייחודי והעתיק שחקר סמ"ר רפאל קאודרס, שנפל בצפון

מאמר זה נערך על ידי בני המשפחה מתוך עבודה סמינריונית שהגיש רפאל לרב ד"ר אברהם שמאע במכללת הרצוג, ואשר הורחבה לעבודת תזה לתואר שני באוניברסיטת בן־גוריון, בהנחיית פרופ' אורי ארליך. בעבודה זו חקר רפאל מנהג עלום ולא ידוע, שהוזכר כתופעה חלקית מאוד אצל כמה חוקרים, אך לא תוארו ולא הובהרו היקפו, פרטיו ופריסתו. לצורך הפרסום בעיתון השמטנו את הערות השוליים ואף קיצרנו באופן ניכר את העבודה עצמה, תוך השתדלות להביא את עיקרי הדברים. גרסה מדעית מפורטת של העבודה תפורסם אי"ה בהמשך השנה בכתב העת "נטועים" של מכללת הרצוג. יהיו נא דברים אלה שהגה וכתב רפאל יקירנו, לזכרו הטוב ולעילוי נשמתו.

בשנות לימודיי בישיבה התיכונית נחו על מדף ספרי התהילים עותקים רבים של ספר התהילים "מדרכי דוד", במהדורה קטנה. בכריכתם הפנימית נדפסה רשימה של מזמורי תהילים למועדי השנה, שכולה או מקצתה מוכרת בקהילות ישראל, ועימה רשימה של "מזמורי תהילים שנהגו לומר בכל שבת מעין הפרשה". רשימה זו סקרנה אותי; עד אז, לא שמעתי על קשרים בין מזמורי תהילים לפרשות השבוע, בוודאי שלא על מנהג אמירת מזמור כזה מדי שבת. בספרים בנושאי תפילה ומנהגים שהכרתי, לא מצאתי כל אזכור למנהג כזה. גם ניסיונותיי האקראיים למצוא קשר בין הפרקים לפרשות, לא העלו ממצא יוצא דופן. מדי פעם כשהייתי רואה ספר תהילים ישן, הייתי נזכר ברשימה הזו ומחפש עדות נוספת למנהג, אך לא מצאתי כזו באף אחד מספרי התהילים שפתחתי.

כאשר חזרתי לימים לאותה ישיבה, הפעם כמורה, מצאתי שנשארו עדיין כמה עותקים מספרי התהילים הללו. הסקרנות שבה ועלתה, וכך נאספה עימי חבורת תלמידים שמדי שבוע, במשך כמה חודשים, עמלה למצוא את הקשר בין הפרשה למזמור התהילים שמופיע ברשימה, ולחדש בהבנת הפרשה לאור לימוד המזמור. עם הזמן גיליתי שקשרים אלה קדומים, ומתוארים בכמה כתבי יד לאורך הדורות. להלן אנסה להתחקות אחרי מקורות המנהג ותפוצתו במרחב ובזמן, ולהציג את הרשימות השונות הקושרות מזמורי תהילים לפרשות שבוע.

החופש של החזן האיטלקי

ברשימות אחדות שנדפסו כנספח לסידורי תפילה, ספרי תהילים וחומשים, מופיע מנהג אמירת פרקי תהילים בהתאם לפרשת השבוע. באחדות מהן המנהג מוזכר באופן כללי, כ"מזמורים שנוהגים לומר בכל שבת מעין הפרשיות", ואילו באחרות מצוין האופן שבו נהגו לומר אותם – בעת הוצאת ספר תורה בשחרית, או לאחר מנחה של שבת. שריד יחיד בימינו למנהג זה נמצא אצל מיעוט מקהילת האיטלקים "בני רומי", כגון בבית הכנסת האיטלקי בירושלים, אך בבתי כנסת רבים שבהם מתפללים כמנהג בני רומי, לא נוהגים כך בכל שבת.

המנהג, שלא נחקר עד היום באופן שיטתי, נזכר אצל כמה מחוקרי התפילה. פרופ' דניאל גולדשמידט מציין את קיומו בחגים ובימים מיוחדים, ומזכיר רמיזות לקיומו בכל שבת:

מנהג אחר, כנראה גם הוא עתיק יומין, אף על פי שאינו נזכר בפירוש אצל הפוסקים, הוא לומר בהוצאת ספר התורה בשבתות ובחגים מזמור מתאים לפרשה הנקראת בו ביום. המחזורים כוללים רק המזמורים המיוחדים לחגים, ואין שם רשימת המזמורים לשבתות, אף על פי שרומזים למנהג בהערה: "ואומר החזן והציבור עמו מזמורים לסדר היום" (מנהג בני רומא, עמ' 169).

גולדשמידט מציין כי במשך הזמן נקבע נוהג קבוע של התאמה בין פרשה למזמור, וכך נוצרה רשימה קבועה שאותה הוא מביא מתוך פרסום של בית הכנסת האיטלקי בירושלים. גולדשמידט הכיר אפוא את המנהג כפי שהוא נוהג בבית הכנסת האיטלקי ושיער שזהו מנהג קדום, אם כי לא מצא לו מקורות קדומים או מקבילות במנהגים אחרים.

העדות הקדומה ביותר לקיומו של מנהג זה במרוקו מופיעה במחזור פאס, כתב־יד מן המאה ה־16 המשמר מנהגים קדומים של קהילת פאס. בסוף מנחה של שבת מופיעה ההוראה "ויקול למזמור מן מעאני אלסדר", שתרגומה: "ואומר מזמור מעין הסדר [פרשת השבוע]"

השערתו שהמנהג החל כמנהג כללי, ללא רשימה מדויקת, וכי ההתאמה התפתחה בשלב מאוחר יותר, יסודה במידת החופש שניתנה לחזן במקרים רבים במנהג בני רומי, כמו בבחירת פיוטי הסליחות, כפי שהוא מציין במקום אחר: "עד היום קיים אצל יהודי איטליה העיקרון: ואומר סליחה כרצון החזן" (סדר הסליחות, עמ' 6, הערה 16). גם פרופ' יצחק משה אלבוגן, בספרו "התפילה בישראל בהתפתחותה ההיסטורית", מציין את קיומו של המנהג כייחודי לקהילה זו, ואף הוא אינו עומד על מקורותיו:

הליטורגיה של הוצאת התורה מחולקת לשלושה חלקים. ראשית יש קבוצה של פסוקים הנאמרת קודם להוצאה… בכל הארצות היו כאן ליקוטי פסוקים, ורק ברומי הנהיגו בשבתות ובחגים את ה'שיר', היינו את פרק התהלים הנועד להם (עמ' 148).

פרופ' עזרא־ציון מלמד הרחיב מעט יותר את היריעה. במאמרו "מקומו של ספר תהילים בעבודת ה' בכל ימות השנה" (פורסם בתוך "תהילת שפר", קובץ מאמרים לזכרו של אליעזר שפר, שנפל בהיתקלות בגבול הצפון), סוקר מלמד את השימושים במזמורי תהילים בליטורגיה היהודית לאורך השנה. את חלקו העשירי של המאמר הוא מייחד ל"מזמורו של כל שבת". לדבריו, "כשם שנקבע לכל יום טוב מזמור מיוחד כך נקבע לכל שבת מזמור מיוחד, המתאים במידת מה לפרשת השבוע".

על בסיס שלוש רשימות שעמדו לפניו – מתוך סידור "תפלת החדש" דפוס ליוורנו, סידור "עבודת ישראל" של בער, ורשימה בסוף ספר תהילים שנדפס בליוורנו – הניח מלמד כי היו רשימות ספרדיות ואשכנזיות, כאשר הדמיון ביניהן רב על השוני. הוא מביא את הרשימות, מציין את ההבדלים ביניהן, ומנסה להצביע על הקשרים לפרשה.

מלמד מעיר כי "אמירת מזמורים אלו בשבתות הולכת ונעלמת". מהערה זו ניתן להסיק כי הוא עצמו הכיר קהילות, שאינן מיוצאי איטליה שאותן אין הוא מציין כלל, שנהגו בפועל במנהג זה. מלמד מביא הערה משמו של הרב עמרם אבורביע, לימים הרב הראשי הספרדי של פתח־תקווה, "שגם בצפון אפריקה לא בכל המקומות התפשט מנהג זה של אמירת המזמור המיוחד לשבת". מדבריו אנו למדים כי לפחות במקומות מסוימים בצפון אפריקה נהגו בפועל במנהג זה. יתר על כן, בספרו "נתיבי עם" (עמ' קנה) כותב הרב אבורביע עצמו באופן נחרץ יותר: "ועוד היום באפריקה הצפונית במנחה בשבת אומרים אחר העמידה בכל שבת מזמור מיוחד, מעין פרשת השבוע, ומצויה רשימת מזמורים אלה בסדור תפלה דפוס ליוורנו, המיוחד להם".

חוקר נוסף שייחס מנהג זה ליהדות מרוקו הוא ד"ר שלמה אלקיים, במאמרו "מחזור פאס כמקור למנהגי תפילה עתיקים". הוא מתאר אותו כמנהג מרוקאי ייחודי ש"אין לו אח ורע במנהגי ישראל", וכשריד מימי התלמוד.

הפטרה מן הכתובים

ייתכן שביסודו, מנהג התאמת פרק מן הכתובים לכל פרשה מקביל להתאמת ההפטרות לפרשת השבוע. אכן, ניתן למצוא עדויות לקיומן של הפטרות מן הכתובים, שעשויות להוות מקור ישיר או עקיף לרשימות אלו.

עוד ייתכן שהצירוף של פרקי תהילים לפרשות השבוע נשען על סוגיה במסכת שבת ועל דברי התוספות במסכת מגילה (כא ע"א), שמהם עולה כי בנהרדעא בתקופת התלמוד קראו בכתובים בשבתות, וכי המנהג הוסיף להתקיים במקומות מסוימים בזמנם של בעלי התוספות. במאמרו "סדרי נביאים וכתובים" טוען פרופ' יוסף עופר, בעקבות אלבוגן, כי "קדושה דסדרא" שנאמרת במנחה של שבת, היא שריד של אותה קריאה בכתובים. בעל "ספר העתים" מביא בשם רב נטרונאי גאון כי בימיהם כבר לא נהגו לקרוא בכתובים במנחה של שבת, אך מאידך מביא "נוסחא עתיקתא לגאון", שלפיה "רגילי האידנא למיפסק סדרא בכתובי" [רגילים היום לסיים את הפרשה בכתובים], אך ייתכן שיש לפרש את דבריו כלימוד ולא כקריאה בציבור. החכם שלמה יהודה רפפורט (שי"ר) הציע כי המנהג לקרוא בכתובים במנחה של שבת הוא היסוד לכך שהפתיחתות למדרשים הן ברובן מן הכתובים.

מן המחקר שערכתי עולה שבמקורות שונים נמצאות רשימות הקושרות מזמור אחד או יותר לכל אחת מפרשות השבוע. אדגיש: לא מדובר במזמורים כסדרו של ספר תהילים שנחלקו לשבתות שונות, אלא בהתאמה מיוחדת בין פרק לפרשה. כל הרשימות שנמצאו, מבוססות על סדר הקריאה הבבלי החד־שנתי. רשימות אלו מופיעות בסידורים, בחומשים, בספרי תהילים, בספרי תנ"ך וכן כדפים בודדים. חלק מהרשימות נמצאות בדפוס, וחלקן בכתבי יד. רוב כתבי היד נכתבו לאחר המצאת הדפוס, לעיתים אף במאות האחרונות. מסתבר שלצד השימוש שנעשה ברשימות שבדפוסים, בחלק מהמקומות היה המנהג נדיר עד כדי כך שהיה צורך להמשיך להעתיק את הרשימות בכתב יד, והן לא היו זמינות לציבור בדפוס.

קיימות בידינו מספר לא מבוטל של רשימות, וביניהן הבדלים רבים או מעטים. המשותף להן הוא הקריאה בתהילים בהתאמה לקריאת התורה. בעוד שהקריאה בתורה היא קריאה סדירה, שמטרתה לקרוא בציבור את כל התורה במהלך תקופה (שנה במנהג הבבלי), הרי שרשימות המזמורים "רוכבות" על הקריאה, ללא כל כוונה להשלים את קריאת ספר תהילים.

רשימות אלו מגיעות ממקורות שונים וממקומות שונים. בחלק מהן ברור באיזו קהילה מדובר, באחרות ניתן לשער מהן קהילות המקור, ואילו בחלקן מקור הרשימות והאופן שבו השתמשו בהן איננו בהיר כלל. שני מרכזים יהודיים שבהם ברור כי נהגו לומר את המזמורים הם איטליה ומרוקו.

בקרב חלק מן המתפללים בנוסח יהודי רומא, נוהגים גם כיום לומר את המזמורים השייכים לאותה שבת בעת הוצאת ספר תורה בשחרית של שבת, וזאת על פי רשימה שנדפסה בסידור כמנהג בני רומא. כאמור, כזה למשל הוא המנהג בבית הכנסת האיטלקי בירושלים. בכמה כתבי יד איטלקיים, וכן בדפוסים שונים, מצוין בפירוש כי המזמורים נאמרים בעת הוצאת ספר תורה.

מחזור נוסח בני רומי, הידוע כ"כתב יד רוטשילד" ומצוי בספרייה הלאומית בירושלים, מספק עדות על המנהג כבר באמצע המאה ה־15. לאחר תפילה העמידה בשחרית של שבת, מופיעה ההנחיה הבאה:

וקדיש גמור. ומוציאין ס"ת ואומ' מזמור אחד שלשבת ואומ' יהללו וגוללין את הס"ת ואומ' ותגלה…

יש לשער כי הביטוי "מזמור אחד שלשבת" מכוון לאמירת המזמור המיוחד לאותה שבת. עובדה מעניינת היא היעדרה של רשימת מזמורים, הפניה לרשימה או דוגמאות למזמורים (אפשרויות שקיימות במחזורים מאוחרים יותר). ניתן לשער כי לפני החזן או המתפללים עמדה רשימה אחרת, או שהחזן בחר את המזמור כראות עיניו כפי שמקובל בעניינים אחרים בנוסח בני רומה.

מחזור שונצין רמ"ו (1486) הוא הדפוס הראשון של סידור תפילות בנוסח רומה. במחזור זה מופיעה ההוראה הבאה בשחרית של שבת:

ומוציאין ספר תורה בכבוד והדר ועומדין על רגליהן ואומר החזן והציבור עמו מזמורים לסדר היום, כגון מזמור שיר ליום השבת או והלא פרס ומאין כמוך וחסדי ה' אזכיר ואומר גדלו. ויש מקומות שנוהגים לומר זה מאין כמוך לפעמים עד גדלו לה' אתי.

עדויות דומות ישנן מקהילות מרוקו. כפי שהוזכר, רשימת המזמורים נדפסה בגם בסידור "תפלת החדש", לפחות בחלק ממהדורותיו. סידור זה היה נפוץ מאוד בקהילות צפון אפריקה. גם במהדורות מודרניות המבוססות על סידור זה הודפסה הרשימה, ואף צוין כי יש הנוהגים לומר מזמורים אלו בסיומה של תפילת מנחה של שבת.

העדות הקדומה ביותר לקיומו של מנהג זה במרוקו מופיעה במחזור פאס, כתב־יד מן המאה ה־16 המשמר מנהגים קדומים של קהילת פאס. בסוף מנחה של שבת מופיעה ההוראה "ויקול למזמור מן מעאני אלסדר", שתרגומה: "ואומר מזמור מעין הסדר [פרשת השבוע]". עם זאת, רשימת המזמורים לא מופיעה בכתב היד, ולכן קשה לדעת בדיוק מהו המנהג שאליו מתייחס המחזור.

אף שמנהג זה מוזכר בספרים, ידוע לי רק על קהילה אשכנזית אחת בדורנו שנוהגת בו בפועל. מדובר בקהילה האורתודוקסית הוותיקה "עדת יראים" בפריז, שמנהיגה בעבר היה הרב אליהו מונק, מחבר הספר "עולם התפילות" (אם כי הרב מונק לא מצא לנכון להזכיר מנהג זה בספרו הנפוץ, אולי משום שמדובר במנהג ייחודי ואילו הספר נועד מבחינתו לציבור הרחב). מעדויות של ותיקי הקהילה ששוחחתי איתם עולה שבקהילה זו נהוג לומר את המזמורים לאחר תפילת מוסף, לפי הסדר המובא ב"עבודת ישראל", אם כי נראה שבידם מקור אחר לרשימות ולא סידור זה. ייתכן שמקור המנהג לומר את המזמורים לאחר מוסף מגיע מכותרת רשימת המזמורים למועדים ולימים מיוחדים שנדפסה בסידור "עבודת ישראל", ובה מצוין כי מזמורים אלו נועדו להיאמר לאחר התפילה, ללא פירוט.

ריבוי מעורר תהייה

לפנינו קיימות תשע רשימות שונות, הקושרות מזמור אחד או יותר לכל פרשת שבוע (הערת העורכים: במאמרו הציג רפאל את הרשימות הללו באופן מרוכז ודקדקני, כנראה לראשונה במחקר; הפירוט המלא הושמט כאן מפאת קוצר המקום). ריבוי רשימות מסוג זה, במיוחד לאור היותו של המנהג לא ידוע כמעט, ואף נדיר, מעורר תהייה על מקורן. מלבד השאלה מתי חוברו הרשימות, עולה השאלה האם הן קשורות זו לזו, האם יש להן מקור משותף, והאם הייתה השפעה הדדית ביניהן.

העדות הקדומה ביותר לקיומן של רשימות אלו היא הרשימה המופיעה בכתב־יד פריז, כתב־יד של התנ"ך מראשית המאה ה־15. מטרת חיבורה של רשימה זו ואופן השימוש בה לא ברורים, ולכאורה היא איננה קשורה לרשימות האחרות. בספריית פרמה נמצא כתב יד של רשימה נוספת, שנוצרה במהלך המאה ה־16 על ידי רבי בנימין שאול מן האדומים (די רוסי), שהיה חזן בקהילת פררה באיטליה. הרשימה שלו נוצרה על בסיס מנהג שהיה קיים באיטליה – אמירת מזמור לפרשת שבוע אך ללא רשימה מחייבת. רשימה נוספת, שהייתה כנראה הנפוצה ביותר, נדפסה בראש ספר תהילים עם פירוש רד"ק, באמסטרדם תמ"א (1681).

רשימה אחרת היא רשימת מנטובה תק"ד (1744), שנדפסה בתוך ספר תהילים. משער הספר ניכר כי המביא לבית הדפוס מתהדר ברשימות השונות הנכללות בו. כותרתה היא: "מזמורים שנוהגים לומר ק"ק [קהילת קודש] הלועזים בשבת בעת הוצאת ס"ת [ספר תורה]. ובפרשיות שנרשם יותר מאחד אומרים… אחד מהם כרצון החזן". רשימה זו מיוחדת בכך שלרוב מובאים בה שלושה או ארבעה מזמורי תהילים לכל פרשה, וברוב המקרים, חוץ מן המזמור הראשון השאר מוקפים בסוגריים. הכותרת מלמדת כי הכוונה היא שייאמר מזמור אחד כרצון החזן, ולא כל המזמורים הרשומים. עוד מעידה הכותרת כי מדובר ברשימה המייצגת את מנהג בני רומה הנקראים "לועזים", וכי נוהגים לומר את המזמורים בשעת הוצאת ספר תורה.

באיטליה המשיך להתקיים המנהג על בסיס רשימות שונות, ואף נוצרה רשימה חדשה, שמבוססת על רשימת מנטובה המאוחרת. רשימה זו נוצרה כנראה רק במהלך המאה העשרים, והיא נוהגת בבית הכנסת האיטלקי בירושלים עד היום. יוצרי רשימה זו כנראה לא הכירו את הרשימות האחרות, אך ביקשו ליצור רשימה אחידה ללא חופש הבחירה המאפיין את רשימת מנטובה.

מאיטליה נפוצו הרשימות גם למקומות אחרים, להערכתי בעיקר הודות להתפתחות הדפוס, וכך הגיעו הרשימות גם למערב אירופה ולצפון אפריקה. כאשר הגיע המנהג למערב אירופה, הרשימה שנדפסה הייתה רשימת אמסטרדם. למרות הדפוסים הרבים שבהם הופיעה רשימה זו, כלל לא ברור האם אכן נהגו לאומרה, וכיצד. מתוך רשימה זו התפתחה כאמור רשימת "עבודת ישראל", שאפשר שהיא "שיפוץ" של הרשימה, בעיקר על בסיס רשימת פרמה. לצד רשימות אלו הגיעו לידי עוד שתי רשימות מלאות, וקטע מרשימה נוספת, שלעת עתה אינני יודע עליהן פרטים רבים.

תפקיד ליטורגי וחינוכי

העיסוק ברשימות המזמורים מזמן את השאלה מהו "המושב בחיים" שלהן. האם הן נוצרו על מנת למלא תפקיד דידקטי של לימוד וחינוך, או ליטורגי – אמירה כתפילה. למען האמת לא ניתן להפריד בחדות בין שני תפקידים אלו, בוודאי בנוגע לטקס הנערך במסגרת ההתכנסות לתפילה בבית הכנסת.

לכאורה אמירתם של הפרקים הנזכרים במהלך התפילה מראה בפשטות כי ייעודן ליטורגי, שהלא ככלל מזמורי תהילים הם ביסודם טקסטים ליטורגיים. השאלה מתחזקת לגבי הרשימות שלא ידוע לנו כלל האם הפרקים הנזכרים בהן נאמרו בציבור ובאיזה אופן. במקרה זה לא נוכל לשלול את האפשרות שהן שימשו למטרה דידקטית־חינוכית.

לפי הידוע לנו, המזמורים נאמרו בשלושה מקומות אפשריים במהלך תפילות השבת: הוצאת ספר תורה בשחרית, לאחר תפילת מוסף, ולקראת סיומה של תפילת מנחה. נראה כי קריאת המזמור בעת הוצאת ספר תורה מבטאת תפקיד ליטורגי. מדובר בטקס המוכר לפחות מימות הגאונים, כאשר הקהל עומד על רגליו, והתפילות הנאמרות בו הן בעלות גוון טקסי בולט. קשה לשער כי מזמור הנאמר באותה שעה נועד לצרכים דידקטיים, וכי הקהל היה פנוי לשמוע זאת.

לסיום, נדגים את הקישור בין פרקי התהילים שהוצעו ברשימות השונות ובין תוכן הפרשה, באמצעות שתי פרשות – בראשית ושמות (הערת העורכים: רפאל בעבודתו עסק בהרחבה בקשרים אלה בפרשת שמות; כאן קוצרו הדברים, ובחרנו להציע קשרים כאלה גם בפרשת השבוע, בראשית).

בין הפרקים שהוצעו לפרשת בראשית, המתארת את בריאת העולם, הוא פרק י"ט, שמופיע בו הפסוק "הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ", ונזכרים בו הרקיע, השמיים, הארץ והמאורות; פרק כד – "לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ… כִּי הוּא עַל יַמִּים יְסָדָהּ"; פרק צב, "מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת", העוסק בשבת ורומז גם ל"וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר" של ימי הבריאה ("לְהַגִּיד בַּבֹּקֶר חַסְדֶּךָ וֶאֱמוּנָתְךָ בַּלֵּילוֹת"); פרק קד, מזמור "בָּרְכִי נַפְשִׁי", שהוא פרק בריאה מפואר הכולל רמזים רבים לא רק לששת ימי הבריאה – המאורות, הארץ החיות והצמחייה – אלא גם להמשך הפרשה ולעונשי האדם ("יֵצֵא אָדָם לְפָעֳלוֹ וְלַעֲבֹדָתוֹ עֲדֵי עָרֶב.. וְאֶל עֲפָרָם יְשׁוּבוּן"). פרק קלט, שהוא הנפוץ ביותר ברשימות השונות, רומז לבריאת האדם ("אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי"), לחטאו ולשאלת "אַיֶּכָּה" ("אָנָה אֵלֵךְ מֵרוּחֶךָ וְאָנָה מִפָּנֶיךָ אֶבְרָח"). הוצע גם פרק ח' ("מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל הָאָרֶץ… אֲשֶׁר תְּנָה הוֹדְךָ עַל הַשָּׁמָיִם"), שבנוסף לתיאור שוכני השמיים והארץ, עוסק בגדלותו ובקטנותו של האדם הנברא בצלם – "מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ… וַתְּחַסְּרֵהוּ מְעַט מֵאֱ־לֹהִים".

אם בפרשת בראשית הקישורים לפרקי התהילים היו קלים למדי, בפרשת שמות הדברים מורכבים ומרומזים יותר. פרשה זו עוסקת בשעבוד מצרים, בהולדת משה ובגדילתו, בזעקת בני ישראל במצרים ובבחירה במשה להושיעם. ברשימות השונות מקושרים לפרשה זו תשעה מזמורים. רק במזמור אחד מהם, עז, נזכרים במפורש יציאת מצרים, משה ואהרן ("גָּאַלְתָּ בִּזְרוֹעַ עַמֶּךָ בְּנֵי יַעֲקֹב וְיוֹסֵף סֶלָה… נָחִיתָ כַצֹּאן עַמֶּךָ בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן"). בפרקים  אחרים ניתן למצוא עיסוק בצרותיו של האדם הפרטי, בצרות הכלל ובתפילה לישועה. בחלקם ניתן למצוא פסוקים שאפשר לקשר לפרשת שמות, כגון "מֹמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו…קֹרִאים אֶל ה'  וְהוּא יַעֲנֵם"; "מִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא ה' יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר", העשוי להתקשר לבחירה במשה; "עַמְּךָ ה' יְדַכְּאוּ וְנַחֲלָתְךָ יְעַנּוּ"; "קוֹלִי אֶל אֱ־לֹהִים וְאֶצְעָקָה קוֹלִי אֶל אֱ־לֹהִים וְהַאֲזִין אֵלָי", המתקשר לזעקת בני ישראל מן השעבוד, ועוד. בעיון נוסף אפשר להצביע על קשרי תוכן מעמיקים בין פרקי התהילים שנבחרו לדברי המדרשים והזוהר על פרשת השבוע.