בשנה האחרונה רבים מאיתנו חשים שחיינו יצאו מתוך דפי התנ"ך. הן האירועים הקשים הן האירועים החיוביים והישועות, גורמים לנו לחוש שאנו מסתובבים בתוך פרק חדש מהתנ"ך שטרם נכתב.
בקרב עולי הר הבית, התחושה התנ"כית הזאת מועצמת בעקבות האירועים שהחלו בתשעה באב תשפ"ד. לראשונה מאז בית שני, יהודים משתחווים אפיים ארצה בתפילת רבים בהר הבית. כמי שפוקד את הר הבית לעיתים קרובות מזה עשרות שנים, ובפרט בחגי ישראל ובמועדיו, אני יכול להעיד שהאפשרות להתפלל בפישוט ידיים ורגליים בהר הבית פתחה בפניי מקום חדש בנפש שטרם הכרתי. חלק רדום בנשמתי התעורר והודיע שהוא יכול להתגלות לי רק בעת כריעה בהר הבית.
מאז הכריעה, בכל מקום אחר שאני מתפלל בו ורוצה לכוון את ליבי, או כשאינני מתפלל אך רוצה להרגיש מחובר לקדושה ולטהרה, אני מדמיין את עצמי פרוס בפישוט ידיים ורגליים מול מקום המקדש, וחש טהור יותר, מחובר יותר לדברים שהייתי רוצה לחיות מתוך חיבור אליהם. בין עלייה לעלייה אני מוצא את עצמי משתוקק לשוב ולהשתחוות שם.
החוויה העוצמתית הזאת באה אליי במפתיע. לא חשתי בעבר כמיהה חזקה להשתחוות אפיים בהר הבית. במשך שנים ראיתי צעירים "חוטפים" השתחוויות בצד הדרומי של ההר, כשאף שוטר לא ראה. תמיד ראיתי בכך מעין משחק חתול ועכבר עם המשטרה, ולא עניין חשוב בעבודת ה'. ואולם, מאז הפעם הראשונה שבה השתחוויתי בהר, הדימוי הזה השתנה לחלוטין. הבנתי שלא בכדי הר הבית הוא המקום היחיד שבו ההלכה מתירה להשתחוות אפיים בלי מחיצה בין האדם לאבן שמתחתיו. לא בכדי פסוקים רבים קושרים בין עבודת ה' בהר הבית ובין ההשתחוויה: "וְהִשְׁתַּחֲווּ לַה' בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלִָם" (ישעיהו כז, יג); "וַאֲנִי בְּרֹב חַסְדְּךָ אָבוֹא בֵיתֶךָ אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשְׁךָ בְּיִרְאָתֶךָ" (תהילים ה, ח); "יָבוֹא כָל בָּשָׂר לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְפָנַי אָמַר ה'" (ישעיהו סו, כג), ועוד. המדרש (בראשית רבה נו, ב) אף קובע ש"בית המקדש אינו נבנה אלא בזכות ההשתחוויה, שנאמר 'רוֹמְמוּ ה' אֱ־לֹהֵינוּ וְהִשְׁתַּחֲווּ לְהַר קָדְשׁוֹ'" (תהילים צט, ט).
גם בתפילת מוסף של שלוש רגלים, ההשתחוויה נמנית עם דרכי עבודת ה' המרכזיות בזמן העלייה לרגל: "וְאֵין אֲנַחְנוּ יְכוֹלִים לַעֲלוֹת וְלֵרָאוֹת וּלְהִשְׁתַּחֲווֹת לְפָנֶיךָ וְלַעֲשׂוֹת חוֹבוֹתֵינוּ בְּבֵית בְּחִירָתְךָ". וכן: "וְהָשֵׁב יִשְׂרָאֵל לִנְוֵיהֶם וְשָׁם נַעֲלֶה וְנֵרָאֶה וְנִשְׁתַּחֲוֶה לְפָנֶיךָ בְּשָׁלוֹשׁ פַּעֲמֵי רְגָלֵינוּ".
נראה לי שהשתחוויה בפישוט ידיים ורגליים, שמבטאת ביטול גמור של האדם מול ה', היא חלק משפה עתיקה שהנפש היהודית הכירה אך הדחיקה. מי שזוכה להשתחוות בהר הבית מזכיר לעצמו את השפה הזו שהודחקה אל תת־המודע שלו, ומתרחשת מעין תחיית המתים. נדמה לי שגם הקורבנות שייכים לשפה העתיקה שהדחקנו. בבוא העת תתעורר בנו אולי גם הבנת שפת הקורבנות, למרות הזרות שרבים מאיתנו חשים מולה עכשיו, ונחוש שחלק מנפשנו קם לתחייה.
את החוויה החזקה ביותר של התעוררות שפת ההשתחוויה העתיקה בהר הבית, חוויתי בראש השנה האחרון. המשטרה אפשרה ליותר ממאה מתפללים, ואני בתוכם, לעמוד בצד המזרחי של הר הבית, מול מקום המקדש, ולהתפלל שחרית ומוסף בקול ובנחת במשך יותר משעה וחצי. כבר יותר מחמש שנים שנערכות תפילות על הר הבית בכל יום, אבל בדרך כלל הן נאמרו תוך כדי הליכה, או נמשכו דקות ספורות. גם חמש דקות של תפילת עמידה מול מקום העזרה נחשבו למתנה גדולה מהשמיים למי שזכה בהן, אחרי שנים שבהן כל מלמול שפתיים היה אסור והוביל לאיום בסילוק מההר. היו תקופות שהמשטרה הגבילה את מספר העולים בבת־אחת לשניים, בתקופות אחרות – עשרים. ובראש השנה האחרון, לא רק שיותר ממאה אנשים התפללו יחד בקול, כולם השתחוו יחד בפישוט ידיים ורגליים בשורה ארוכה, וקראו "בָּרוּךְ כְּבוֹד ה' מִמְּקוֹמוֹ… יִמְלֹךְ ה' לְעוֹלָם אֱ־לֹהַיִךְ צִיּוֹן לְדֹר וָדֹר הַלְלוּיָהּ".
כשירדנו מהתפילה בהר, רבים מאיתנו הרגישו שהשתתפו במעמד היסטורי שלא היה כמוהו מאז תקופת המקדש. לאורך כל היום שאלתי את עצמי: "ההיה או חלמתי חלום?". הבנתי מחדש את הפסוק "בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים". יש דברים שאנחנו זוכים להיות חלק מהם, אבל הם גדולים עלינו בכמה וכמה מידות ואין לנו יכולת לתפוס אותם באמת. לתחושה זו היו שותפים כל מי שהתפללו איתי השנה בראש השנה בהר הבית, והשתחוו מול אבן השתייה ביום שבו נברא העולם.
בעקבות רצח השוטרים
השינוי הדרמטי שבא לידי ביטוי בתפילה הזאת התחיל בתשעה באב השנה. כשהגעתי בשש וחצי בבוקר באותו יום, חצי שעה לפני פתיחת ההר, לשער הלל (שער המוגרבים לשעבר) שדרכו עולים יהודים להר הבית, מאות יהודים כבר חיכו להיכנס. בחור צעיר סיפר לי שהוא חיכה שם כל הלילה. נזכרתי בשנים שבהן גרשון סלומון ז"ל ועשרות בודדות של נאמני הר הבית היו מבקשים להיכנס בתשעה באב להר הבית, והשער היה נסגר לפניהם. עכשיו עמדו באותו מקום מאות רבות, והשער נפתח לפניהם. זכינו להתפלל על ההר בקול רם, להשתחוות שוב ושוב, לשיר בקול, לקונן ולבכות על החורבן. בהמשך היום עלה השר איתמר בן־גביר להר והתיר במפורש ליהודים להשתחוות שם. ההשתחוויות בצד המזרחי נמשכות מאז ועד היום.
כשהתחלנו להתפלל על ההר, התקשרתי בהתרגשות לרבנית מרים לוינגר, שהייתי קרוב אליה, ואמרתי לה: "מתפללים על הר הבית כל יום, תפילות במניין ובחזרת הש"ץ. זה מדהים, אני רק מפחד שתהיה נסיגה". היא אמרה לי: "יהיו נסיגות. התפקיד שלך – להתעקש"
תשעה באב תשפ"ד לא אירע ברִיק, נתיבים רבים הובילו אליו. אזכיר כאן את תפילות יום ירושלים של תשפ"ד. ביום זה שרנו ורקדנו בהר הבית וחגגנו את שחרור ירושלים וההר לעיני השוטרים ובהסכמתם, באופן שלא נחגג מאז תשכ"ז. נזכרתי אז בתקופה הארוכה שלפני יולי 2017, החודש שבו נרצחו שני שוטרים על ההר. עד רצח השוטרים חשו העולים להר הבית שהמשטרה והוואקף שותפים לניהול ההר והם יודעים להסתדר ביניהם, ואילו היהודים שפוקדים את ההר נתפסים בעיני המשטרה כגורם המפריע לשקט ולסדר הטוב. לאחר רצח השוטרים, המצב השתנה. המשטרה החלה להרחיק את אנשי הוואקף מהיהודים הפוקדים את ההר, והעניקה לעולים ביטחון ותחושה שהיא מעוניינת לשמור על שלומם, ולא רק נאלצת לשמור עליהם בעל כורחה. כעבור זמן לא רב התחילה המשטרה אף להסכים בשתיקה לתפילות שנאמרו בשקט במזרח ההר, רחוק מפוקדי ההר המוסלמים.
למעשה, זמן־מה לפני כן כבר גונבו תפילות יהודים בהר הבית, כאילו בזמן סיור. באופן רשמי, "מדריך" היה מעביר סיור מודרך על המקום לכל העולים איתו; בפועל הוא היה מגניב לתוך דבריו מילות תפילה כגון פרקי תהילים או "קדושה". בתקופה שלאחר מכן אפשרה המשטרה להתפלל בשקט, מתוך טלפונים, בלי תנועות גוף ובלא הרמת קול. החלו תפילות שחרית ומנחה מסודרות במניין בכל יום – שחרית כל בוקר בשבע, ומנחה כשההר נפתח בצהריים. תפילות אלו אורגנו על ידי "ישיבת הר הבית" בראשות הרב אליהו ובר, והכולל של הישיבה, "כולל דרישת ציון" בראשות הרב אלישע וולפסון.
אנשים התחילו לעלות להר כל יום. הקביעות, וכן הנועם והלבביות שבהם התייחסו רבנים אלו לשוטרים, גרמו לחיזוק הקשר בין המשטרה ובין העולים ולשיתוף פעולה ביניהם. גם מנהלת הר הבית, ארגון שמקשר בין המשטרה לעולים, תרם את חלקו. עוד לפני שהותרה התפילה הותר לימוד תורה בבית המדרש על שם משפחת איימס ז"ל, שבפינה המזרחית־צפונית של מסלול העולים להר. דברי התורה נאמרו בעל פה, בלי ספרים. בעת האחרונה עורכת שם ישיבת הר הבית לימוד קבוע בעלייה של 9:30, שכולל לימוד בחברותות כשהמצב על ההר מאפשר זאת.
השינוי האיטי וההדרגתי הזה לא אירע בגלל אדם מסוים או קבוצה מסוימת; מגוון ארגונים וקבוצות תרמו להעלאת המודעות ולהגברת העלייה. אציין כמה מהם, שאת פעילותם ראיתי מקרוב: משנת תש"ס, כל ראש חודש עולה להר קבוצת "נשים למען המקדש". ארגון "בידינו", בהנהגת תום ניסני, מארגן עליות גם בקרב ציבור חילוני, דואג להדרכה לכל מי שמעוניין בכך בזמן עלייתו להר, ומקדם מודעות לנושא בקרב הציבור הרחב. ישיבות מביאות את תלמידיהן בעלייה קבוצתית, וכן מגיעות קבוצות מיישובים רבים בארץ. ארנון סגל, פעיל מרכזי בעלייה להר מאז שנת 2000, מפרסם טור שבועי קבוע בנושא הר הבית בעיתון זה. תמיכת הרבנים מהציבור הדתי־לאומי בעלייה להר הבית הולכת וגוברת. כל אלו ועוד הביאו לידי כך שהשנה בתשעה באב עלו להר יותר מ־2,500 יהודים, וקבעו שיא חדש. בשנתיים האחרונות עלו להר יותר מ־50 אלף יהודים בכל שנה. גם אופי העולים השתנה, ורבים מהעולים שייכים לזרם המרכזי של הציונות הדתית.
שינוי חשוב נוסף שמתרחש בתקופה האחרונה הוא עליית חרדים. במשך שנים, החרדים היחידים שעלו להר היו בני משפחתו של הרב יוסף אלבוים, משפחה חסידית שפועלת מאז מלחמת ששת הימים לקדם עלייה להר הבית. היום פוגשים חרדים רבים על ההר. אומנם הם אינדיווידואליסטים ואינם מייצגים חברה, אבל הם נוכחים כמעט בכל עלייה להר.
"לנו" ולא "לכם"
בצד המדיני ובתוך המשטרה, כמה אנשי מפתח עזרו לחולל את השינוי. השר גלעד ארדן, שהיה בזמנו השר לביטחון פנים, תמך בתפילת יהודים בהר הבית. בתחילת כהונתו, מצב ההר הגיע לשפל שלא היה כדוגמתו – נשות המוראביטאת ואנשי המוראביטון קיבלו מימון מגורמים עוינים כדי לבוא ולהפריע לעולים היהודים. הנשים היו צורחות באלימות סנטימטרים ספורים מפניו של כל עולה להר, מול עיני השוטרים. בספטמבר 2015, השר ארדן הוציא אותן מחוץ לחוק.
כשנתיים לאחר מכן, בתקופתו של ניצב יורם לוי כמפקד מחוז ירושלים, בעקבות רצח השוטרים בהר, החל השינוי הגדול שהזכרנו. מפקד הר הבית באותה העת היה האיש היקר יובל קמניץ. אני זוכר את הפעם הראשונה שבה שמעתי אותו אומר בקולו הנעים: "אסור לנו להתפלל על ההר". המילה הזאת "לנו", במקום "לכם", גילמה את ההבדל שהתחיל להיות מורגש על ההר. המשטרה הייתה לצד היהודים, לא נגדם. גם כשיובל הועבר לתפקיד אחר, המשיכה השוטרת המקסימה יפה אסמרה להתייחס אל העולים בלבביות, וגרמה לנו להרגיש רצויים על ההר. מצב עניינים זה נמשך במידה מסוימת לאורך כל השנים מאז. גם בתקופת ממשלת בנט־לפיד לא הייתה נסיגה במצב היהודים על ההר, אף שהשר לביטחון פנים דאז, עומר בר־לב, לא תמך בתפילת יהודים בהר הבית.
כשהתחלנו להתפלל על ההר, התקשרתי בהתרגשות לרבנית מרים לוינגר, שהייתי קרוב אליה, ואמרתי לה: "מתפללים על הר הבית כל יום, תפילות במניין ובחזרת הש"ץ. זה מדהים, אני רק מפחד שתהיה נסיגה". היא אמרה לי: "יהיו נסיגות. התפקיד שלך – להתעקש".
במשך השבועות שאחרי תשעה באב השנה, מילותיה הדהדו בי. חיכיתי לנסיגה הצפויה, בפרט אחרי שהודיעו בחדשות שראש הממשלה מתכנן דיון מיוחד של שרים ואנשי ביטחון בעניין שינוי הסטטוס־קוו על ההר. אבל בהר הבית, ההשגחה האלוהית חזקה יותר מכל גורם אחר. ב־17 בספטמבר, שבו הדיון היה אמור להתקיים, אירעה מתקפת הביפרים והדיון התבטל. עד היום לא נקבע לו מועד חדש.
מה שעינינו רואות וליבנו חש במציאות הקשה סביבנו, הוא הרובד הגלוי, ה"פשט". המצב על ההר מבטא את הצד הפנימי, הסודי והנסתר של המציאות.
מצב המתפללים על ההר עדיין רחוק מלהשביע רצון. יש עדיין על מה "להתעקש", בלשונה של הרבנית לוינגר ז"ל. יהודים יכולים להיכנס להר רק במשך חמש וחצי שעות ביום, חמישה ימים בשבוע. עדיין אסור להכניס אליו ספרי תורה, תפילין, טליתות וסידורים. אנשים שהביאו שופרות להר ותקעו בהם בראש השנה בניגוד להוראות המשטרה, הורחקו מההר וחלקם נחקרו במשטרה. בחג הסוכות הכניסו רבים ארבעה מינים להר, ורבים נוספים בירכו עליהם, אבל מי שנתפסו הורחקו מההר. לפעמים אפילו שירה בקול רם מדי עלולה לגרום להרחקה מההר ולשימוע. אבל כמי שאיימו עליו שיוציאו אותו מההר משום שבכה, כמי שהיה עולה לגמרי לבד בראש השנה כי כמעט לא היו יהודים אחרים שביקשו לעלות ביום זה, במצב הנוכחי אני כחולם.
לא ברעש ה'
כעולה להר מזה 37 שנים, וכמי שתיעד את מצב היהודים על ההר לפני למעלה משלושים שנה בסרטי "את המקום מרחוק", למדתי שההישגים שהושגו לא הגיעו לרוב מתוך עימותים ישירים וקולניים עם הרשויות. אני זוכר, למשל, את תנועת "חי וקיים", שדגלה בעימותים עם המשטרה על ההר בנושא התפילה, תוך נכונות חבריה להיכנס לבית הסוהר. תנועה זו, שחבריה פעלו לשם שמיים, לא רשמה הישגים משמעותיים. גם גרשון סלומון, שלו זכויות רבות בהעלאת נושא הר הבית לתודעת הציבור, ושזכר את מקומו המרכזי של ההר בחיי עם ישראל גם כאשר כמעט כל החברה הדתית שכחה אותו, לא הצליח להשיג הישגים משמעותיים בפועל. המאבק שלו נשא אופי פוליטי ולאומי ולא דתי־רוחני. להערכתי, רק התנועות שבאו בשם הקודש ועבודת ה', ושפעלו בעיקר בשקט ובדרכי שלום, השיגו הישגים משמעותיים.
כך חשבתי כל השנים. אבל השנה גישתי הופרכה במידת־מה, כשהשר איתמר בן־גביר הביא לתוצאות משמעותיות ביותר בתפילת יהודים בהר הבית, גם כשפעל באופן גלוי ומוצהר לאור הזרקורים, ובניגוד למתנגדיו הרבים. ייתכן שהעת הבשילה, וייתכן שבתור השר הממונה על המשטרה והר הבית, מעשיו מקבלים חותם של ממלכתיות גם אם הם מעוררי מחלוקת. לפי משנת הרב צבי יהודה קוק ז"ל, בכל מעשה ציבורי שנוי במחלוקת חשוב לעורר את הכרת המדינה והממשלה, המקנה לו את ערכו ותוקפו המלא. בכל מקרה, לשר בן־גביר, כחבר ממשלת ישראל, ולאשתו אילה, חברה ב"מינהלת הר הבית", זכויות משמעותיות בשינויים המבורכים המתרחשים על ההר.
מאז תשעה באב תשפ"ד עליתי להר פעמים רבות. בכל עלייה, לצד תחושת ההתעלות שאני חווה, מטרידה אותי השאלה כיצד אפשר להבין שבתקופה קשה כל־כך, שבה רבים מבנינו הטובים ביותר עדיין נופלים בקרב, החטופים עדיין שבויים במנהרות עזה, ורבים מעמנו גולים מבתיהם בצפון ובדרום, בכל זאת מי שעולה להר הבית וחווה את ההתפתחויות שם חש בפעימות הגאולה. התשובה שעלתה בי היא שהמצב על ההר מבטא את הצד הפנימי, הסודי והנסתר של המציאות, ואילו מה שעינינו רואות וליבנו חש במציאות הקשה סביבנו, הוא הרובד הגלוי, ה"פשט" של המציאות.
והנה תשובה מכיוון קצת שונה: כבר ראינו בהיסטוריה של עם ישראל כיצד משברים גדולים יכולים להביא בעקבותיהם שינויים גדולים במציאות. השואה הולידה את המדינה, ומלחמת יום הכיפורים הולידה את תנועת ההתיישבות ביהודה ושומרון. במקרה שלנו, השבר והאור שיוצא ממנו מתרחשים בו־זמנית. אני מודע לכך שרבים, בפרט אנשים שמתמודדים עם שכול, פציעה קשה או קרוב חטוף, אינם מסוגלים לשמוע על האור שיוצא מהאסון שפוקד אותנו, אבל אינני יכול להתכחש למה שחוויתי בהר הבית שוב ושוב בחודשים האחרונים, ואני חש חובה לפרסם את הנס.
אין סיבה הלכתית להימנע
מאז שנפתחה האפשרות להתפלל על הר הבית לפני כחמש שנים, הרגשתי שכל התפילות שנשאתי מחוץ להר הבית היו בבחינת "הציבי לך ציונים". כשם שלפי הרמב"ן, בחוץ־לארץ עלינו לשמור מצוות כדי שלא נשכח איך לקיימן, וכך נוכל לקיימן כשנחזור לארץ ישראל, כך חשתי שכל התפילות שהתפללתי מחוץ להר היו סוג של תרגול, כדי לזכור כיצד מתפללים, וכדי שאוכל בבוא היום להתפלל תפילה שהיא לכתחילה, תפילה בהר הבית. כשאמרתי בהר את מילות התפילה השגורה בפי, הרגשתי כאילו המילים יוצאות מפי בפעם הראשונה. נדמה היה שהמילים הללו נכתבו כדי להיאמר כאן, ועכשיו אני מחזיר אותן למקורן.
כאמור, הרגשה זו התעצמה כשהתחלנו להשתחוות בהר. הרגשתי שכל התפילות שהתפללתי ללא השתחוויה היו מבוא לתפילות הנאמרות תוך כדי השתחוויה בהר, ושכולן היו בחינת "הציבי לך ציונים".
אם אתם חושבים שאני מגזים, אני מזמין אתכם לבדוק זאת, לטבול במקווה טהרה כשר מדאורייתא (גברים יכולים לטבול במקווה שברובע היהודי ברחוב העומר 9, עד השעה 11; נשים ייוועצו ב"נשים למען המקדש", ברבני "ישיבת הר הבית", או ברבנית עידית ברטוב שכתבה תשובה בנושא), לעלות להר ללא נעלי עור, ולחוות תפילה והשתחוויות בהר הבית. את השאלות ההלכתיות אפשר ללבן וללמוד. ספרו של הרב אלישע וולפסון בנושא, "הר הבית כהלכה", קיבל הסכמות מהרב נחום רבינוביץ, הרב אריה שטרן, הרב צפניה דרורי ואחרים.
למעשה בימינו, כשהר הבית כבר נמדד, וידוע איפה הייתה העזרה, המקום שבו חל איסור הכרת, ואיפה היו עזרת הנשים והחִיל האסורים בכניסת טמא־מת מדרבנן – אין סיבה הלכתית משכנעת לא להיכנס לשאר אזורי ההר אחרי טבילה במקווה. מי שמחמיר ואינו נכנס להר הבית מחשש שמא ייכנס בטעות למקום האסור, דומה למי שמחמיר ואינו מתחתן מחשש שיעבור על איסור נידה עם אשתו, או למי שאינו עולה לארץ ישראל מחשש שלא יקיים כראוי את המצוות התלויות בארץ. התורה רוצה שנרבה בקדושת החיים, ולא שנפרוש מהם מחשש לעבירות. הר הבית ניתן לנו כמתנה כדי שנירש אותו ונוריד בו את השכינה. זאת העבודה שמוטלת עלינו. היא לא תתרחש אם נימנע מלהיכנס לשם בשם "יראת שמיים" פסולה.
ש"ז ריבלין, בספרו "דורש לציון: דרשות מיסדי הישוב בארץ הקודש מבית מדרשו של הגר"א", כותב שהגר"א היה נוהג לשנן כל יום שלושה פסוקים ולדרוש בהם, ואף חזר עליהם כמה פעמים ברגעיו האחרונים: הוא דרש את הפסוק "וַיְהִי בְשָׁלֵם סוּכּוֹ וּמְעוֹנָתוֹ בְצִיּוֹן" (תהילים עו, ג) – "מה סוכה תעשה ולא מהעשוי, אף ציון כך". כלומר, כשם שאנו מצווים לבנות את הסוכה באופן אקטיבי, כך עלינו לבנות את ציון במו ידינו. הוא שינן כל יום גם את הפסוק "'צִיּוֹן הִיא דֹּרֵשׁ אֵין לָהּ" (ירמיהו ל, יז) ואת דרשת חז"ל עליו, "מכלל דבעיא דרישה" (מכאן שצריכה דרישה; סוכה מא, א). וכן שינן את הפסוק "חֲזֵה צִיּוֹן קִרְיַת מוֹעֲדֵנוּ עֵינֶיךָ תִרְאֶינָה יְרוּשָׁלִַם נָוֶה שַׁאֲנָן" (ישעיהו לג, כ), ובמילה "מועדנו" כיוון למועד שממנו והלאה מי שיפעל למען הגאולה יצליח (עיינו ב"קול התור").
בעקבות המונח "ציונות", התרגלנו לפרש את המילה "ציון" כמסמלת את ארץ ישראל, וכך גם נהוג להבין את פסוקי שתי הדרשות הראשונות ששינן הגר"א. על הפסוקים והדרשות הללו התבססו תלמידי הגר"א כשעלו לארץ ישראל וייסדו את היישוב הישן. אבל בתנ"ך ציון היא ירושלים ("מֵעִיר דָּוִד הִיא צִיּוֹן" – מלכים־א ח, א), ובמקומות רבים היא דווקא הר הבית, דוגמת "ה' צְבָאוֹת הַשֹּׁכֵן בְּהַר צִיּוֹן" (ישעיהו ח, יח), או "אֲנִי ה' … הַשּׁוֹכֵן בְּצִיּוֹן הַר קָדְשִׁי" (יואל ד, יז). הגיע הזמן לדרוש את דרשות הגר"א על ציון – הר הבית. מה סוכה תעשה ולא מהעשוי, אף הר הבית כך. "ציון היא דורש אין לה" – מכאן שעליך מוטל לדרוש את הר הבית. "חזה ציון קרית מועדנו" – אם נרצה, אולי מועדנו הוא עתה. אין הדבר תלוי אלא בך.
