לכבוד יום הסתלקותו של רבי נחמן מברסלב, ביקשתי ברשימתי הקודמת להביא לפניכם קטעים מסיפורו "שבעת הקבצנים". התמקדתי בחלק השישי, סיפורו של הקבצן חסר הידיים (להלן, הגידם). מום זה, כמו כל המומים בסיפורי הקבצנים, מהווה ביקורת אירונית נגד תופעות שכיחות ואבסורדיות שבחברה האנושית, המודגשות אף יותר בעולמנו הפוסט־מודרני, שבו השאיפות של בני האדם אינן מובילות את העולם לקראת גאולה ועתיד טוב יותר ואף לא לאושר עמוק יותר.
כמו בכל הפרקים של הסיפור, מכיל פרק זה מעין תחרות בין דמויות שונות – שאותן אכנה "גיבורים" – לבין בעלי המום. ואנא, כדי להבין את מבנה הפרק והסיפור כולו, תחשבו על הגידם שחייב היה להיאבק נגד חמישה מתאגרפים מקצועיים, וניצח. ועתה אזהרה קודמת. רציתי שהקורא יוכל להבין את הטקסט וגם את נקודות הביקורת, לפיכך הרשיתי לעצמי לעשות פה ושם שינויים בטקסטים. יהי רצון שבשמים לא יכעסו עליי.
מוזיקה של כלי דם
דמותו של הגידם מביאה אותנו לדון בכוח ובעוצמה על כל גוניהם. הביטוי הראשון של הכוח, שעליו עמדנו בפעם הקודמת, הוא השימוש בנשק. חסר הידיים פסל זאת. הגידם מוכיח שיש בכוח פרדוקס ואולי – לפני זה – טרגדיה. ה"גיבור" , שכנגדו הגידם קורא תיגר, מוצלח בזריקת חיצים אך לא בהחזרתם אחרי שנזרקו, קל וחומר אם הגיעו למטרה. ועתה ל"גיבורים" האחרים. המתחרה השני מתפאר בפני הקבצן "שיש לו כח כזה בידיו, שאצל מי שהוא לוקח… [הלקיחה שלו מאחרים הופכת לנתינה]… וממילא הוא בעל צדקה". לבי אומר לי שלר' נחמן הייתה כאן אינטואיציה בנוגע לאשליות שהכלכלה הייתה אמורה להביא לאנושות ומתוך כך בנוגע לקטסטרופות שנגרמו בשל כך.
ועתה לגיבור השלישי. שוב בעל כוח בידיים, אך אצלו הידיים פועלות בשני ממדים ־ בסמלי ובריאלי. כפעולה סמלית – הוא יודע לעשות את פעולת ה"סמיכה", הנעשית על ידי שימת הידיים על ראשו של אחר. הידיים הופכות סמל להאצלת הסמכות או להעברת החכמה. דוגמה מסורתית קלאסית לכך: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן… וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו… וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ עָלָיו". אנו מעבירים את החכמה, כוח גדול אף יותר מהממון.
אך בידי דמות זו יש גם חכמה נוספת הקשורה לידיים, הפעם פעולה ריאלית: בבתי חולים אנו עוד מודדים את הדופק בידיים, אולם בעבר, בתקופה העתיקה ובימי הביניים, הייתה קיימת צורה של דיאגנוזה רפואית שבה זכיתי להתנסות לפני שנים רבות. רבי נחמן הכיר אותה. הרופא היה נוגע בכמה אצבעות בו זמנית בכלי דם שונים, ומתוך כך הייתה נוצרת מעין מוסיקה של כלי הדם. יש הבדל מסוים בין פעימות הדופק באברים השונים, והשילוב שלהם יוצר ריתמוס מסוים, מעין מוסיקה של דפקים שונים. משל למה הדבר דומה? כאילו בעת ובעונה אחת אנו שומעים כמה שעונים שלא פועלים בדיוק באותה צורה, אך השילוב שלהם יוצר מעין מוסיקה כוללת. לפי זאת, ניתן לרופא להיכנס לתוך הגוף דרך ידיו.
ומה הטענה כנגד בעל ידיים זה? ר' נחמן חיפש בכל דמות ודמות את הפרדוקס. כדי להבין את הפרדוקס שבדמות זו, מבקש אני להביא רעיון של הראי"ה קוק המלווה אותי שנים רבות. אנסה להקדים משל. אדם חנה ביער בלילה ובבעלותו נורה חשמלית שאיתה הוא מאיר את האוהל שלו. נורה זו מאפשרת לו לראות היטב את מה שנמצא סביב לו, אך דווקא מצב זה מחשיך ומנטרל את ראייתנו לחוץ ולמרחק. האובייקט המוצלח המאיר עצמו יוצר מציאות שבה דברים אחרים יהפכו לחשוכים. אם אותו אדם יעביר את הנורה למקום אחר, המקום הקודם ייהפך לחשוך. במילים אחרות, הנורה השכלית המוגבלת שלנו יוצרת תמונות חלקיות של העולם, פרספקטיבות של דבר מסוים, אך חוסר יכולת לראות מעבר לדבר עצמו. היכולת לשמוע דופק אחד גורמת לנו לעיתים להתעלם מיתר הדפקים היוצרים את המכלול.
אתגר זה עומד גם בפני המדע, וזאת בגלל הקושי ליצור סינתזה בין התחומים. הצללים הנוצרים מהארת הנורה הם הסתירות והפרדוקסים הנוצרים בין אסכולות מדעיות שונות הנוגעות באותו תחום. דוגמה חשובה לכך – הצללים שבין תחום הפסיכולוגיה ומדעי המוח. האם אני מתאר את האדם כרובוט עם מוח מפותח וזה מסביר הכול, או אולי האדם הוא בעל עולם פנימי פסיכולוגי עשיר שלא ניתן להסבירו אך ורק בצורה מטריאליסטית. אלו הן תמונות שונות אשר כל אחת מהן מטילה חושך על השני. הקושי הוא לפתח תמונה המאחדת בין פרספקטיבות אלה. הרב קוק מתאר סתירות אלה בצורה פרדוקסלית על ידי מגבלותיה של ספירת "מלכות", המעניקה לנו תמונות חלקיות של המציאות, ולדעתי מחייבת אותנו לעבור גם לספירה אחרת, ספירת "יסוד" הקבלית. היא הספירה של "הכול".
מגבלה טכנולוגית
הגיבור הרביעי, אחר התפארותו העצמית, אומר כי "כשיש רוח סערה הוא יכול לעכבו בידיו ולעשותו בידיו לרוח משקל". בהקשר זה כוח הידיים מסמל עבורנו את היכולות הטכנולוגיות של האדם השואף לשליטה בכוחות הטבע, עד כדי היכולת לעצור ולווסת את הסערה לעוצמה הרצויה. אנו שהיינו עדים לסערות קשות שעדיין משתוללות בעולם, לא יכולים להסכים לגדולתו של האדם בתחום זה. דברי הנביא עדיין בתוקף: "מי מדד בשעלו מים" (ישעיהו מ, יב). אנו אמנם משתמשים בידינו להערכת משקל, אך אין אנו שולטים על "כפות המאזניים" – תופעות הטבע עצמן.
עוד כמה שורות ואסיים את רשימתי, בהרגשה קשה ש"העיקר חסר מן הספר". מאחורי כל מה שנכתב עד כאן יש סיפור נוסף, סיפור על בת מלכה שנמצאת בשבי… אך הקבצן חסר הידיים שואל את הגיבור הרביעי דווקא על טכניקה הנראית בעיניו החשובה ביותר שנוצרה בידי האדם: המוזיקה והניגון.
הטכנולוגיה התקדמה באופן מופלא, אולם המוזיקה היא זו שיכולה להגיע אל עולמנו הפנימי. אלא שר' נחמן מדגיש כי גם המוזיקה מוגבלת, וכדי להציל את בת המלכה אנחנו זקוקים למוזיקה אחרת שעדיין אינה ברשותנו. זה כנראה הרעיון של הניגון שעליו מדבר ר' נחמן.
