הרב תדהר אילון אזולאי הוא ראש ישיבת המקובלים "שמן ששון" ומחבר סדרת הספרים "עץ התדהר" – כ־36 ספרים העוסקים בכוונות התפילה והמצוות על פי קבלת האר"י והרש"ש. הרב העמיד תלמידים הרבה, חלקם ראשי ישיבות בעצמם, וידוע בעולם הקבלי כמומחה בדרכי ההתבוננות והעלייה. למרות כל אלו וסיפורי המופתים המהלכים סביבו שומר הרב על אנונימיות המאפשרת את השמירה על הכנות ואת העמדה חסרת הפוזה המאפיינת אותו. נדמה גם כי עמדה זו קשורה באופן עמוק למקום המרכזי של ההתבטלות והאִיוּן בדרכו כפי שאלו עלו בריאיון.
לצד יצירתו ההגותית הוא חיבר גם את הספר "חכמת האין סוף", המכיל טקסטים קצרים של התבוננות ושירה ועוסק באופן משמעותי בציור. פן נוסף בפניו המגוונות הוא השעון הלא לינארי שפיתח, ואשר נרשם כפטנט בישראל וכפטנט בינלאומי בארה"ב. זהו שעון שבו השעות משתנות בהתאם לאורך היום בכל מקום נתון ביקום. קבלת האר"י על פי פיתוחו של הרש"ש מייחסת חשיבות רבה לזמנים השונים ביום ובמחזור השנה עד לדיוק של שניות. על פי דברי הרב, אילו נחזור ונחיה על פי שעון זה יוכל האדם לחיות ולהתאים את קצב חייו הרוחניים והגופניים לקצב תנועת היקום, ולהגיע להרמוניה של גוף, נפש, מקום וזמן.
כשאנו נכנסים לביתו שביישוב כוכב יעקב מצפון לירושלים, עולה נכדו הצעיר של הרב לקרוא לו מהישיבה שבקומה השנייה, אך ההפסקה בלימוד מנוצלת בראש ובראשונה למענה לטלפון שמצלצל, וקטעי השיחה מעידים שהיא עוסקת בבקשת עצה וברכה לעניין רפואי.
אנחנו יושבים עם הרב בסלון ביתו המעוטר בעבודותיו. אשתו, איריס, מגישה לנו תה ואגוזים. למרות שלא מדובר ביום חופש הבית מלא בתנועה, ולאורך הריאיון נכנסים אל הבית ויוצאים ממנו בני משפחה, ילדים ונכדים, שמוסיפים לחיוּת המורגשת בבית.
כניסה דרך הציור המופשט
נשמח לשמוע קודם כול מאיזה רקע הגעת ומתי התחילה המשיכה שלך לאמנות.
"הוריי גרו בירושלים בתקופת המחתרות וקום המדינה, ואחר כך עברו לקיבוץ עין שמר הצמוד לחדרה, ושם נולדתי בשנת 1956. כשהייתי בן שש חזרנו לירושלים. למדתי בבית הספר היסודי 'סאלד' למרגלות טלביה (בו למדו גם יוני וביבי נתניהו). עד כמה שזכור לי, שם התחלתי את המפגש עם הציור. הייתי יושב מול חומות ירושלים וחולם. מדובר בשנים שלפני 67, אבל על סמך הסיפורים של הסבתות שלי שהיו ילידות ירושלים דמיינתי איך אני רואה את ירושלים שבתוך החומות – הסמטאות, האנשים, הכותל, הר הבית. דמיינתי, כמו חלום בהקיץ, שאני מטייל בעיר העתיקה, בשווקים, ומגיע לכותל. מתוך הכמיהה לירושלים והמסעות הדמיוניים, היד התחילה לצייר.
"אפשר לומר שדרך הציור התחיל גם הקשר עם ה' יתברך, זאת אומרת ראיתי שהוא הצייר האמיתי. דרך הציור באה התובנה שהבריאה לא מקרית, אלא יש כאן מערכת שיטתית. כשהייתי בערך בן עשר בחרתי להיות דתי, החלטה שהחזיקה מעמד עד גיל ארבע עשרה בערך".
תוכל להרחיב, איך זה קרה דרך הציור?
"דרך הציור מגיעים להתבוננות עמוקה בטבע ולחיבור אליו. אדם שמקושר עם עצמו יהיה גם מקושר במערכת פנימית עם הטבע, עם הנוף, וממילא יכיר את הא־לוהות. ההתבוננות העמוקה בטבע מביאה להבנה שחייב להיות משהו מעבר לו. זוהי הכרה עמוקה המגיעה מתוכה של ההתבוננות במציאות ומהכרת הסדר המופתי שלה – שהיש אינו עושה את עצמו, שהיקום איננו מקרי, ומחויב המציאות שיש בורא לעולם.
"אחר כך התחלתי להתבגר בתהליך שהתערבבו בו שטחיות החיפוש של גיל העשרה עם עמקות של קשר. בתקופה ההיא, למרות שהמשכתי להניח תפילין, את רוב הדברים המעשיים עזבתי. בצבא הייתי בנח"ל וזכיתי להשתתף בהקמתו של היישוב מכורה בבקעה. במהלך השירות הצבאי הכרתי גם את אשתי איריס, שהאהבה החזקה בינינו נשמרת עד היום. תוך כדי השירות הצבאי הכרתי גם כמה ציירים מתל אביב והייתי איתם בקשר. במקביל, ככל שהעמיק הציור העמיקה ההרגשה שבורא עולם הוא הצייר האמיתי. אני זוכר שאחד התרגילים שעשיתי היה לצייר שמים. שלושה ימים עמדתי מול השמים ורק ציירתי, שמונה עשרה שעות ביום. בסוף יצא משהו קטן מאוד, עשרה סנטימטרים, אבל בנגיעה אחת וזה היה טוב. חיפוש. בקיצור, חיפוש. מתוך עצמי, מתוך האמנות, עם ה'.
"אחרי הצבא התחתנּו וגרנו בתל אביב. איריס הייתה מציירת על קרמיקה ואני הייתי סטודנט לאמנות ב'קלישר', בית ספר גבוה לציור. מנהל האקדמיה והמורה המרכזי שם היה אריה מרגושילסקי, מאסטרו חזק. זה היה בית ספר מיוחד מאוד. היו שם אמנים טובים ומורים טובים, עם שיטה מתודית חזקה מאוד שנותנת שחרור.
"גרנו באזור שבזי בתל אביב, אזור עם הרבה בתי כנסת תימניים. הם היו יושבים שם בין מנחה לערבית, והייתי מצייר אותם. תוך כדי הלימודים בבית הספר הגעתי למצב פנימי יותר, התקדמתי לאט לאט תוך כדי חיפוש, תסכול, קשר עם הטבע, קשר עם עולם פנימי וביטוי בציור.
"הכניסה לעולם פנימי יותר לוותה גם במעבר לציור מופשט. אני זוכר גם את המחשבה שהתגבשה בי אז שאמן אמיתי לא יכול שלא להאמין. במפגש הפנימי עם עצמוּת הנפש, בהכרח שהא־לוהות מפעמת שם. בעקבות ההבנה הזאת התחלתי ללמוד קבלה אצל הרב בנימין אשלג, בנו של בעל הסולם".
המכלול השלם של כוחות הנפש
הכניסה שלך לעולם הקבלה התרחשה במקביל להתפתחות בצד האמנות?
"לא, כשנכנסתי לעולם הקבלה, היצירה הומרה בקשר פנימי, עצמי, בין עצם הנפש הפשוטה לבין הבורא. מן הבחינה הזאת הרגשתי שהיצירה מגבילה אותי. הרגשתי פער עצום בין התפיסה הפנימית שלי לבין הביטוי החיצוני באמנות. לפעמים כן הייתי תופס מכחול, אבל לא באופן מקצועי אלא כחלק מן ה'מחלה', כלומר מתוך עוצמה פנימית של צורך. זאת כבר לא הייתה דרך החיים שלי. הרגשתי שהקבלה עמוקה יותר מן היצירה, זאת אומרת מובילה אותי למקומות עמוקים יותר".
אבל גם השפה הקבלית היא כלי למה שמעבר לכלי?
"נכון, אבל כאן החסידות עוזרת. הקבלה ביארה את דרכי ההנהגה, את המחשבה האינסופית כביטוי, את המחשבה שקדמה לבריאה ואיך נבראו העולמות עד התוצאה של עשרה מאמרות והחומר. החסידות העלתה את כל המערכת הזו למערכת אין סופית. למדתי קבלה וחסידות ביחד, וזה גם מה שאני מלמד היום. החיבור בין האינסוף לבין הגבול ובין הגבול לאינסוף עומד במוקד העיסוק המחשבתי גם בשיעורי ההתבוננות והעליות על פי הקבלה שאנחנו מעבירים כאן.
"הכיוון הכללי הוא להכניס את הגבול כביטוי בשורשים שלו האינסופיים. זה בעצם הרעיון – מתוך הגבול, להבין את השורש האינסופי".
נקודת הסיכון בלימוד
בשנים האחרונות שבת לעיסוק אינטנסיבי גם באמנות. ממה נבעה החזרה לאמנות?
"בשנתיים האחרונות אני מקדיש שני חצאי ימים לציור, ואני רואה את זה כעבודת ה' פנימית מאוד. החזרה ליצירה הגיעה מתוך ההבנה שלא נכון לוותר על כוח מכוחות הנפש. הרי מלבד עצמות הנפש קיימים גם כוחות הנפש. כוחות הנפש מבטאים את עצמות הנפש כשם שהספירות מבטאות את האינסוף. לכל אחד יש עשר ספירות וכל ספירה מהווה איזו יכולת מסוימת – 'חכמה' זה ביטול, ו'בינה' זה השגה, וכך הלאה, לכן זה לא נכון להפריד חלקים מהנפש שלך. אדם צריך להיות נאמן לכוחותיו הפנימיים, ואם ה' נותן את חכמת הציור ואת היכולת לכתוב אז זה חלק מעבודת ה'. זה לא מפריע, להפך, זו תפילה. רק במכלול השלם של כוחות הנפש, כל אדם לפי כוחותיו, מתבטאת הא־לוהות".
מה בעצם היה חסר בלי הציור?
"אפשר להגיד שזו הרגשה של 'גלינו בארצנו'. זאת אומרת, למרות שגם היום רוב מוחלט של הזמן מוקדש ללימוד תורה ולתפילה בכוונות, קיימת בלימוד נקודת סיכון. לא עצם הלימוד, אבל התפיסה שבורא עולם נתון רק ב'בינה', שהגבלנו אותו בתוך מערכת שכלית חזקה. הבינה היא חשובה אבל יש לנו עוד ספירות, אנחנו לא רק שכל. ולהישאר רק בשכל זה גם גלות הבינה כי היא נשארת לבד, גולה מן המכלול.
"אבל יש נקודה פנימית יותר: הבינה משאירה אותנו ב'יש', בשכל ובהבנה של הקיים, ואין בה נקודת ביטול. נכון שמצד אחד במה שמעבר ליש 'לית מחשבה תפיסא בך', אך מצד שני אם אתה רק ביש הקב"ה לא איתך, 'אני והוא לא יכולים לדור בכפיפה אחת'. כלומר אם אני כל הזמן בתוך היש, אז עוד פעם אני מנתק. מן הבחינה הזאת דווקא באמנות יש נקודת ביטול".
ומצד שני, הרי בביטול אין אני?
"בשלב ראשון זה נכון, אבל ברגע שאתה נכלל בקב"ה – קיבלת את עצם הנפש. עצמות הנפש זה מה שהקב"ה הטביע בנו, אז אם אני בטל אני מקושר באותו זמן עם עצמות הנפש, אם היא ערה. הביטול מביא אותך אל עצמותך, זה עצמותך ולא אתה, ובמקום הזה מפעמת הא־לוהות.
"אפשר להגיד שזוהי שעת בין השמשות שהיא לא מן היום ולא מן הלילה, והגמרא אומרת שהיא כהרף עין. וכן על הארון אומרים חכמים שאינו מן המידה. יש כאן עניין עמוק של שלילת השלילה. מה פירוש 'שאינו מן המידה'? נניח שקודש הקודשים הוא ברוחב של עשרה מטרים, אז אם נמדוד מן הארון ימינה נקבל חמישה מטרים, וכך אם נמדוד שמאלה. אז איפה הארון? כאן הנקודה – אחרי ששוללים את היש שוללים גם את השלילה, ואז מתגלה העצם. ובנקודת האמצע הזאת, שהיא לא מן המידה לצד הזה, ולא מן המידה לצד הזה, שם בין הכרובים דיבר ה'. ה' מדבר עם משה 'אחרי המדבר', כלומר, אחרי הביטול והשלילה. בסופו של דבר בביטול האני, בביטול המדידה, אתה מגיע לחלק שלך בו, וזו הנקודה שבה אתה באמת חי. אז אתה חי, שם ולא ביש. זו הנקודה של חיי נצח, חיים שמעבר לחיים הנמדדים בזמן".
ואיך מתרחש התהליך הזה דרך האמנות?
"השלב ההתחלתי בכל ציור הוא לראות את הדבר. אתה מסתכל עליו, אתה לא צופה. צופה זה כבר מצב של ביטול, שאתה בטל כלפי המקום שאתה צופה אליו ואין כאן שניים אלא רק אחד. אז בשלב ראשון אתה מסתכל על הדבר ומנסה לצייר. לאט לאט אתה חודר.
אבל במה אתה משתמש, באיזה כוח נפשי באותו זמן? בכוח הנפש החיצונית. ולאט לאט אתה מובל ומשתחרר, עובר למקום פנימי יותר, עד שאתה ואובייקט הציור הופכים להיות אחד, כלומר זה לא אתה והוא, אלא אתה המכחול, הבד, הצבע. זה דבר גבוה, באמת דבר גבוה, ביטוי של עצמות האין סוף.
"הכניסה למקום הזה היא כמו ייחוד, כמו ההתבוננות והעלייה בדרכי הקבלה, שמובילות למציאות שאתה והאינסוף אחד וכל השאר עובר באמצע.
"באחד התרגילים שעשיתי, בינתיים ללא הצלחה גדולה, לקחתי מכחול, ויש בד בתווך, אבל במחשבה ראיתי שאני מצייר באינסוף. כלומר, יש כאן משהו באמצע שסופג אבל לנסות להתבטל לגמרי. זה עדיין לא מוצלח, אבל זה הכיוון, בראש שלי זה כבר מצויר טוב…
זה בעצם חייב להיות רצוא ושוב?
"כן, נכון. כשנפרדים מהאובייקט וחוזרים להסתכל עליו מבחוץ, זה לצורך אותו הדבר, זה חלק מן התהליך השלם. אני חושב שאם ה' יזכה אותי להמשיך ולהשתלם בזה, זו הדרך שנברא מוגבל כמוני יכול להגיע בה לאיזו שלמות. לשם כך בעצם בא הלימוד המקצועי של הציור. הוא נועד לשכלול ואימון של הכלים, כך שיהפכו לטבע בצורה שלא יהיה צריך לחשוב עליהם, והיד תשתחרר ותבטא באופן בלתי מתוּוך את עצמות הנפש. רכישת הכלים היא בעצם רכישת שפה, כך שאפשר לבדוק את מה שאתה עושה במעבדה. כשם שבלימוד הקבלה צריך להכיר את שפת הקבלה, ואז אתה רואה אם מה שאתה מחדש מתאים או לא – כך גם באמנות יש שפה, ואני חוזר עכשיו ללמוד אותה. אחר כך, מתוך השפה, מתוך הגבול, אפשר להגיע לאין גבול, למציאות אינסופית.
"זאת אומרת, צריך את שפת האומנות בשביל לבטא בתוך הגבול את עצמות הנפש הפשוטה. צריך באמת להיות נגן. אם תהיה זייפן, אתה לא תוכל להגיע. נכון שמצד אחד הגבול מגביל, וניתן לשאול – למה צריך כלים? אבל מצד שני, זה מה שנקרא 'נעוּץ תחילתן בסופן', כלומר המחשבה העליונה – הכתר והחכמה בשפת הקבלה – נעוצה בסוף, במלכות, בתוצאה המוגבלת. אז אם אפשר להגיע למערכת מאוזנת ונכונה ביניהם, הכלי המוגבל לא מגביל. אדרבה, דווקא הוא מגלה את נקודת העצם העליונה".
היד זזה בהתאם לנפש
ההרגשה של הגבול וההשקעה המרובה בו שהאמנות מחייבת לא יוצרות ריחוק או ניכור למי שחי את הפנימיות?
"אני רואה את האמנות כמפגש פנימי של עצמות הנפש עם הכלי. למרות שהכלי מוגבל, הפנימיות, עצמות הנפש, עוברת דרך היד והמכחול. אמנם יש פה איזה סינון, איזשהו פילטר, מסך. לכן לא באמת עובר מה שאתה רואה. בכל אופן צריך לזכור שמעבר לאמנות ישנה האמנות הפנימית שלא נתונה לביטוי. יש ציור, ויש ציור שבציור שעדיין לא בא לידי ביטוי, הפנים של כל המערכת. הנפש כן יכולה להשיג את המקום הזה, אבל לבטא אותו זה מאוד קשה, פה יש פער אמיתי. אם נגיע למקום הזה, כמו שאנחנו תופסים בנפש את הא־לוהות המפעמת ביקום, אז אולי נוכל גם לבטא את זה. זאת השאיפה. אבל אמן לא חייב להתייחס רק לתוצאה הפיסית המוגבלת. ברגע שהוא מחובר פנימה והוא יוצר במערכת פנימית לא כתובה, זה בסדר, לא צריך תיעוד. מצד זה יש בחינה שהתיעוד רק מפריע".
ומה הערך של מה שנוצר?
"יחסית נמוך ביחס לאמנות הפנימית. פה התסכול של רוב האמנים. אבל בכל אופן זה מקשר עם עצמיות הנפש, זה כמו תפילה. יש פה מפגש וזה בסדר גם שיש תסכול, זה חלק מאיתנו".
מעבר לציור אתה גם כותב. הוצאת את חוברת השירים "חכמת האינסוף" ועכשיו עומדת לצאת חוברת נוספת ששמה "מעבר לגבול". אתה יכול לומר משהו על ההבדלים בין הערוצים השונים של היצירה?
"הציור יותר מושך אותי, אבל הכתיבה פנימית יותר. כשנכנסים לרובד פנימי בנפש, היד זזה בהתאם לנפש, ללא חציצה. נכון שפנימיות הלב עצמה היא גם מעל הבעה במילים. אבל התיווך של העט והמילים הוא תיווך קל שחוצץ פחות".
מילים לא מוגבלות יותר מצבעים?
"גם המילים מוגבלות, אבל אחרי שאדם רוכש את השפה שלו, הקשר עם עצמות הנפש הוא מהיר ומיידי. בציור הצד של הכלי הוא משמעותי יותר. זה עיסוק בחומר, לא במילים. כתיבה היא לבוש קרוב יותר אל עצם הנפש. בציור אפשר להיכנס לאיזה מקום ופתאום הוא דורש עוד שכבה, ואז צריך גם ייבוש. ולך תחזור עכשיו לחוויה המקורית בשביל להמשיך את התהליך".
ובכל זאת, למה ציור?
"קודם כול, הציור הוא חלק ממני. ודבר שני, הציור מקשר עם האינסוף בצורה עוצמתית יותר. כמו שאומרים בקבלה – 'נעוץ תחילתן בסופן', כלומר, דווקא הנמוך יכול לבטא מקום פנימי ועמוק יותר. גם מבחינת הצופה, הציור מעביר את הנקודה באופן ישיר ונקי יותר. הכתיבה דורשת את ההבנה של הקורא, והקורא כבר מכניס בצורה משמעותית יותר את העולם שלו, את השפה שלו, שיש בהם בחינה של מסך שחוצץ. בנוסף, הכותב כותב מעומק הנפש, והקורא מתייחס אליו מעמקות השכל שהיא מדרגה נמוכה יותר. גם כשאני חוזר לשירים שלי זה תלוי מאוד באיזה מצב אני נמצא. קשה יותר לחזור ולקלוט את החוויה המקורית".
עפיפון גבוה
איפה בעיניך עומד הציור המופשט מול הציור הריאליסטי?
"הכניסה שלי לעולם הציור הייתה מופשטת לחלוטין, ממש מופשטת. עניינו אותי הצבע, השפה, הקשר של הנפש עם הביטוי. אחר כך הייתי צריך להגביל את עצמי במערכת טכנית, כדי בהמשך לפרוץ אותה.
"אני חושב שהריאליזם צריך להיות בעל חזון מאוד גדול, עפיפון גבוה, בשביל להגיע דרך זה לאינסוף. אני אישית לא יודע איך לעשות את זה, אבל אני חושב שיכולים להגיע גם דרך ציור נוף או דמויות לאותם רבדים. הנפש שלך יודעת את השפה, רק צריך לאפשר לה את זה. זוהי נקודת הביטול כלפי עצמך, כלומר שהביטוי יהיה תואם לעצם הנפש. אתה מאפשר לרובד הפנימי לעבור דרכך. ולכן, אני לא מתוסכל שאני לא מצליח, אני באמת לא מצליח. לפעמים יוצא ציור טוב אבל זה לא משנה לי כי אני מצייר במקום אחר. בטכניקה אני על הפנים, אבל אני מצייר בפנים ושם אני מקושר איתו.
"זה עוד דבר שחשוב להדגיש. בעולם האמנות קיים הרבה פעמים רצון לחדש כתנועה של אוונגרד, כלומר לכתוב בצורה שאחרים לא כתבו, לצייר בצורה חדשה שלא מציירים בה – זו לא מוטיבציה שיוצרת אמנות אמיתית פנימית. אדם צריך להתחבר עם הנקודה הפנימית שלו, דווקא עם המקום שבו הוא 'אין', ושם קול ה' נמצא".
בתוך עולם הקבלה אתה עוסק רבות בעולם של הכוונות – כוונות התפילה והמצוות על פי האר"י והרש"ש, והוצאת ספרים רבים של פירושים והדרכות בעניין זה. לעיתים נראה שהכוונות הן עניין טכני. מה מקומן בעבודת ה'?
"עניין הכוונות תלוי ברובד שבו נמצא האדם. יש מי שיכול לתפוס את זה רק ברובד טכני וגם זה טוב, כמו שיש אמנים שיכולים לצייר היפר־ריאליזם והם טכנאים, אבל יש כאלה שמציירים היפר־ריאליזם והם באמת אמנים. כל דבר אפשר לתפוס ברובד החיצון שלו, המעשי, וברובד פנימי. לגבי התפילה, אם יודעים ומכוונים את התפילה, אז כמו שהבעש"ט כותב – התיבה מאירה, ומתוך הדיבור אפשר להגיע לאין, להתכללות איתו יתברך במידה שאדם יכול. כמו שאמרנו, גם בציור אפשר להגיע לאותם המקומות. כמו שהתפילה היא ביטוי כך גם הציור, אז מה זה משנה אם אתה משתמש באותו זמן במכחול? זה כמובן לא 'שמונה עשרה', והעבודה העיקרית נמצאת בתפילה ובלימוד, אבל גם זו דרך עמוקה שאתה מתקשר איתו, עם האין. כל כלי שאיתו אתה נכנס לרובד פנימי עם עצמות הנפש שלך, מקשר אותך איתו יתברך. ואין צור כא־לוהינו – אין צייר כא־לוהינו".
מתוך גיליון "עתר" יד בנושא פרֵדה וחיבור, הרואה אור בימים אלו בהוצאת החוג לספרות במכללת הרצוג
