קריאת שמות היא ענין משמעותי בכל התנ"ך, ובפרט ספר בראשית. החל מקריאת השם אדם על ידי הבורא (בראשית ה, ב), עבור לקריאת שמות לבעלי החיים על ידי האדם (ב, יט), והמשך בקריאת שמות לבני האדם: קין (ד, א) ושת (ד, כה), וכן בכל הדורות הבאים.
בדרך כלל מלווה קריאת השם בנימוק המסביר את משמעותו, חוה – "כי היא היתה אם כל חי" (ג, כ)' קין – "קניתי איש את ה'", שת – "כי שת לי א-להים זרע אחר תחת הבל"' וכן הלאה. כאשר השם אינו מוסבר בתורה, טורחים המפרשים להציע לו הסבר, ולעתים גם מציעים הסבר לעובדה זו עצמה: מדוע לא הוסבר השם בתורה.
בהגות החדשה יש דיונים מורכבים סביב השאלה מהו היחס בין השם של הדבר לבין עצמותו, בין ה"מסמן" ל"מסומן". בתורה אין ספק שהשם מעיד על מהות. אחת הראיות לכך היא באירוע של שינוי השם. בפרשתנו, המלאך שנאבק עם יעקב מודיע לו על שינוי שמו, "לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל" (לב כט). השינוי מעיד על שינוי מהותי שחל בהתנהגותו, בתפקידו ואולי אפילו באופיו של יעקב. בהיותו יעקב נהג בעקבה, בערמה, ואילו עתה, לאחר ששרה עם א-להים ועם אנשים ויוכל, הוא זכאי לשם ישראל, שמעיד על יכולתו להתמודד באופן ישיר ובדרך ישרה, ללא הזדקקות לדרכים ערמומיות.
חילוף השם הראשון בתורה הוא של האשה. תחילה נקראה אשה, "כי מאיש לקחה זאת", שם שמבטא את הזיקה העמוקה והקשר בין איש לאשתו: "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד". לאחר החטא, כשבין האדם לאשתו נתהוו פער ומתח, משתנה שמה לחוה, שהיא "אם כל חי". הממד של האמהות גבר על הממד של האישות והזוגיות.
הבט אחר של חשיבות השם ומשמעותו ניכר בפרשתנו מן המחלוקת בין יעקב לרחל בעת לידת בנם הקטן. רחל המקשה בלדתה ומתה בה, קוראת לו בן אוני, אולם יעקב אינו מקבל זאת וקורא לו בן ימין. רחל ביקשה לבטא בשמו את צערה וסבלה, אך יעקב לא רצה שהבן ישא עליו את המשא השלילי הזה, והיטה את השם לחיוב, לימין. המפרשים מציעים כמה הסברים למובנו של ימין בהקשר הזה, הצד השווה בכולם, שיש לו משמעות חיובית ומבורכת, בניגוד למשמעות החלושה והמיוסרת של השם בן אוני.
קריאת השם אינה רק תיאור החוויה של ההורה המעניק את השם לילד בעת לידתו, אלא יש בה אמירה משמעותית על אישיותו וייעודו של האדם, גם בבגרותו. לאור ההנחה זאת, יש מקום לדון מה מתרחש בעת קריאת השם. האם השם חושף תכונות הטבועות בילד מעת הורתו ולידתו, האם זו נבואה על עתידו, או שמא זו ברכה ותקווה העתידה להתממש, מכיוון שהיא משפיעה על אופן חינוכו וגידולו של האדם. מסתבר שכל התשובות נכונות, פעמים כך ופעמים כך, ולעתים כל האפשרויות מתקיימות זו בצד זו.
כך לדוגמה מעידה התורה על יעקב ועשו, שהתרוצצו בקרבה של אמם בטרם נולדו. כאשר הלכה רבקה אמנו לדרוש את ה' לפשר הדבר נאמר לה ש"שני גויים בבטנך", והמתרחש בקרבה הוא הטרמה של מה שיקרה ביניהם ובין צאצאיהם לדורות עולם. השמות שלהם משקפים את התכונות היסודיות שהנחו את המאבקים ביניהם. מה שהתחדש במקרה הזה הוא שיעקב, כאמור, עבר מהפך פנימי בשובו מחרן, ובעקבות זאת גם שונה שמו. יש לציין שגם לאח הבכור היו שני שמות המבטאים שני הבטים באישיותו: עשו ואדום. השם אדום מרמז, בין היתר, לטבעו הרצחני ושופך הדמים.
לעתים, השם נושא יותר ממשמעות אחת, ואפשר שהן קשורות זו בזו. לאה קראה לבנה הרביעי יהודה, באמרה "הפעם אודה את ה'". יעקב בברכתו ובצוואתו לבניו באחרית ימיו, נתן לשם משמעות שונה: "יהודה, אתה יודוך אחיך". חכמים הציעו גם משמעות נוספת: "יהודה הודה ולא בוש", במעשה תמר. הפירוש של לאה לשם, משקף חוויה אישית של אמו יולדתו. הפירוש של יעקב לשם, הוא ברכה ותקווה העתידה להתממש, ואילו הפירוש של חכמים לשם משקף תכונת אישיות משמעותית: היכולת להודות ולקבל אחריות, תכונה שבאה לידי ביטוי לא רק במעשה תמר, אלא גם בלקיחת האחריות על בנימין בירידה למצרים ועמידתו הנועזת מול המשנה למלך מצרים כדי להצילו.
שמו של האדם מציב לו אתגר, ייעוד ותפקיד בחיים. לפעמים הוא כמוס ונסתר ממנו, ולפעמים הוא גלוי. לפעמים הוא מעורר התנגדות, ולפעמים הוא מניע חיובי להתפתחות ועשייה. כשלאה קראה לבנה הבכור ראובן, היא נימקה זאת במילים "כי ראה ה' את עניי, כי עתה יאהבני אישי" (כט, לב). ראובן נשא על כתפיו את משא האחריות לאהבה ולקשר שבין אביו לבין אמו. הדבר בא לידי ביטוי בשתי פרשיות עמומות בתורה, בפרשת הדודאים, (ל, יד-טז), ובפרשת בלהה (לה, כב). בשני המקרים הסבירו חז"ל בעקבות המשתמע מפסוקי התורה, שלפעולתו של ראובן הייתה זיקה לטיב הקשרים שבין יעקב ללאה וליחסי האישות שבין יעקב לאמהות.
פסיכולוגים יכולים להסביר במידה מסוימת מדוע שם שנותנים הורים לבנם משפיע על תפיסתם אותו, ממילא יכול להשפיע גם על דרך גידולו וחינוכו ומשכך גם על אופיו ומעשיו בהמשך חייו. אולם נראה שלא די בהסבר הפסיכולוגי. יש גם ממד מסתורי וכמוס בהתרחשות הזאת. ביטוי של הגישה הזאת נמצא באמירה שבקריאת השם לילד מעורבת גם רוח הקודש.
במשך תקופות ארוכות בתולדות עם ישראל, ובקהילות מסוימות עד ימינו אלה, לא חידשו ההורים שמות יצירתיים לילדיהם, אלא קראו להם על שם אבותיהם או רבותיהם, גדולי ישראל. נראה שגם במקרה שכזה, הבחירה על שם מי לקרוא לילד היא בחירה משמעותית שאינה נופלת בחשיבותה מקריאת שם מחודש המבטא חוויה או תקווה של ההורים.
קריאת שם על שם אבות ואמהות מכילה אמירה משמעותית בפני עצמה: הבעת תקווה שהילד ילך בדרכי אבותיו. לא ייפלא, אפוא, שבדורות ובקהילות שבהן ניתן ערך רב יותר לתחייה והתחדשות, ניכרת העדפה לבחור בשמות חדשים והתמעטות השימוש בקריאה על שם אבות. השניות בין מסורת וחדשנות מופיעה בדרך כלל בנתינת שני שמות: האחד מבטא את הרצון של ההורים בחדש ועדכני, והאחר את תחושת המחויבות שלהם למסורת אבות ולמורשת.
דומני שאי אפשר להסיק מסקנות מעשיות מן הידיעה על חשיבותו של השם להתנהלות בחינוך ובחיים. ילדים וילדות, אנשים ונשים, אינם אמורים לחקות בהתנהגותם את הסבא והסבתא שעל שמם הם נקראים, ואינם אמורים לכוון את אורחות חייהם בהתאמה לשמותיהם ולסמליות שטעונה בהם. ייתכן שהשם יכול לתת השראה מסוימת, וייתכן שבאחרית ימיהם, כשיתבוננו לאחור על חייהם יגלו כיצד מימשו בחייהם הבטים מסוימים של השם.
כאשר שאל מנוח, אביו של שמשון, את המלאך לשמו, אמר לו המלאך "למה זה תשאל לשמי והוא פלאי". למלאך אין שם קבוע וידוע, שהרי מלאך שכזה הוא שליח, ונשלח לבצע משימה מסוימת, שונה בכל פעם. אין לו מהות עצמית. לא כן האדם.
העובדה ש"לכל איש יש שם", מלמדת, על פי המשתמע מן התנ"ך וממסורת ישראל, שלכל אדם יש ייעוד ייחודי לו, תפקיד שעליו לממש ולהגשים בחייו. העובדה שהוא אינו יודע מהו אותו ייעוד מראש, היא חלק מעקרון הבחירה החופשית. אופן המימוש של ייחודו וייעודו גם עשוי להשתנות במהלך חייו על ידי הבחירות שלו בצמתים שונים של חייו. רק בסוף ימיו יוכל האדם להתבונן לאחור, ולהבין יותר מה נתן לו שמו. אם יזכה, יוכל גם לומר בסיפוק שעלה בידו למלא את תפקידו בעולם.
