* המאמר פורסם בכתב העת "אביע" כאשר עמר למד בישיבת עתניאל, ומתפרסם כאן לעילוי נשמתו
בחסידות החדשה, זו שצמחה במאות הי"ח והי"ט, מייסודם של הבעל־שם־טוב ווהמגיד ממזריץ', ניתן דגש רב על עבודת התפילה. מאז ומעולם היוותה התפילה מושג משמעותי ומרכזי בעבודת ה', עובדה הבאה לידי ביטוי בריבוי התפילות המופיעות בתנ"ך. גם בגמרא מוזכרים חסידים שהיו מתכוננים לתפילה: "חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין שעה אחת וחוזרין ושוהין שעה אחת" (ברכות לב, ב). אלא שבחסידות הרחיבו מאוד את מושג התפילה,וראו בו מבוא לעבודת ה' בכלל.
תורת הכוונות, שהתגבשה במיוחד בהגותו של האר"י, מניחה כי מילות התפילה הן קודים שבעזרתם יכול המתפלל לפעול בעולמות העליונים. המקובלים והחסידים "הישנים" נהגו לדקדק בכל מילה ולכוון את הכוונה הנכונה כדי שהתפילה תוכל לפעול את פעולתה. בחסידות, ובעיקר בהגותו של המגיד ממזריץ', זנחו את השימוש בכוונות בשעת תפילה. החסידים לא רק שלא השתמשו בתורת הכוונות, אלא אף ראו אותה כמחסום וכמכשול.
במאמר זה אנסה לעמוד על שיטתו של המגיד ממזריץ' ותלמידיו – כוונתי בעיקר לחסידות חב"ד – בעניין התפילה, וזאת בשילוב תפיסת ה"אַין" של המגיד. בהמשך אצביע על קווי דמיון מפתיעים בינה ובין רעיונות שהביעו מורי זן־בודהיזם.
כוחה של הפשטות
בהקדמת הספר "מגיד דבריו ליעקב", המלקט את תורותיו של המגיד ממזריטש, מתוארת שיחה בינו ובין תלמידו ר' שלמה מלוֹצק, עורך הספר. המגיד מספר לר' שלמה על כך שהבעש"ט היה יודע איזה מלאך ממונה על חודש ניסן ואיך מתנהגים עם מלאך זה, דבר העשוי להשפיע על הפרנסה של כל השנה. בתגובה שאל התלמיד את המגיד האם גם לו ידוע הידע הקבלי הזה. ענה לו המגיד: "למה לא יהיה זה ידוע לי, אלא שצריך לעשות לזה כמה ייחודים". תשובת המגיד מפתיעה: באופן תיאורטי הוא יודע להשתמש בידע הקבלי הזה, אך מכיוון שהוא אינו מייחד ייחודים – הידע הקבלי הזה אינו רלוונטי לגביו והוא חסר משמעות מעשית.
סיפור זה מציג את תפיסת המגיד לגבי מעשי האדם בעולם הזה. ייעוד האדם איננו לפעול בעולמות העליונים – כפי שחשקו "החסידים הישנים" – אלא דווקא לתקן את העולם הזה הארצי על ידי פעולות פשוטות ואנושיות. כדי לפתוח את השערים העליונים אין צורך בעבודה הקבלית הגבוהה של הכוונות; השערים יכולים להישבר גם על ידי פעולה פשוטה ואנושית, הנעשית כאן בעולם הגשמי.
האמירה הבאה של המגיד מסבירה מדוע אין לכוון כוונות קבליות בשעת התפילה:
המכוון בתפילתו בכל הכוונות הידועות לו – אינו מכוון [אלא] רק בכוונות הידועות לו. אבל כשאומר התיבה בהתקשרות גדול – נכלל בכל התיבה כל הכוונות מעצמן ומאליהן. שכל אות ואות הוא עולם שלם, וכשאומר התיבה בהתקשרות גדול בוודאי מעורר אותן עולמות העליונים ועושה פעולות גדולות בזה. לכן יראה האדם להתפלל בהתקשרות ובהתלהבות גדולה, ובוודאי יעשה פעולות גדולות בעולמות העליונים, כי בכל אות ואות מעורר למעלה (ליקוטים יקרים, עמ' סז).
תפילת כוונות, מבהיר המגיד, היא תפילה מצומצמת. אדם שמתפלל על פי כוונה מסוימת, מגדיר את עצמו לנתיב אחד שאותו הוא מכיר. ואולם תפילה פשוטה, הבאה מתוך התלהבות אדירה, מסוגלת להביע את כל הכוונות האפשריות בתפילה. דווקא האמירה הפשוטה של התפילה, אמירת המילים בלבד, היא שפועלת הכי הרבה, וכביכול מכוונת לכל הכוונות האפשריות.
דברים אלו של המגיד מתחדדים בתורת חסידות חב"ד, ובעיקר בדורות הראשונים שלה: ר' שניאור זלמן מלאדי, האדמו"ר הזקן, ובנו ר' דובער, האדמו"ר האמצעי.
נדמה שבחסידות חב"ד הרחיבו מאוד את העיסוק בתפילה: בשנת תקע"ו, מעט אחרי פטירתו של האדמו"ר הזקן, הדפיס האדמו"ר האמצעי את הסידור שערך וההדיר אביו, המיוסד על נוסח התפילה של האר"י. בסידור זה כתב האדמו"ר הזקן ביאורים ופירושים לכל חלקי התפילה – מתפילות ימי החול ועד תפילות הימים הנוראים והחגים. נראה שבעצם כתיבת הסידור יש אמירה לגבי חשיבות התפילה, מה גם שזהו אחד הספרים הראשונים שיצאו לאחר פטירתו של האדמו"ר הזקן.
המקום הכי נמוך בגן עדן
בהקדמה לספרו "אמרי בינה" מציג האדמו"ר האמצעי סיבה נוספת מדוע אין להתפלל על פי הכוונות, ונוגע כמעט באותה נקודה שהבאנו לעיל בשמו של המגיד:
וישמע חכם ויוסיף דעת ותבונה למצוא ביגיעתו בזוהר וכתבי האריז"ל כל פרטי הכוונות, ואם באמת הכל עולה אל מקום א'[חד] והוא אחדות הפשוטה דווקא, ולא לעלות במעלות ומדרגות כוונות ושמות וייחודים הנהוג בין המקובלים, כי לא חפץ ה' באלה כי אם בכוונה אחת לבד – לקשר נפשו אל אמתת עצמותו ית' דוקא… ולא זו הדרך ישכון בה אחדות ה' שהוא דווקא בבחינת הביטול והעדר הרגשת עצמו מכל וכל כידוע, וכאשר ידוע לכל אשר חפץ בקרבת אלקים, שכל שהנפש שפלה ונמוכה ביותר – שם ישכון אור אין־סוף ברוך הוא.
לטענת האדמו"ר האמצעי, התפילה הראויה לפני המקום היא דווקא התפילה הפשוטה הבאה ממקום נמוך ושפל, של הנפש המתבטלת בפני האינסוף. הכוונה, לעומת זאת, גורמת לאדם לחוש את עצמו ולומר "רזי לי רזי לי", אך באמת "אין לבבו נכון באמת ובתמים לעצמותו יתברך", כלשונו. על התפילה להגיע ממקום שבו האדם בטל לה'; רק כך הוא יוכל להיות כלי לשכינה.
מושג האין יכול להתפרש כתודעה רוחנית המובילה את האדם לחוסר עניין שלו בעצמו, בחייו הפרטיים ובכלל בעולם החומרי. אולם האַין שאליו מכוון המגיד אינו אַין המוחק את החיים הארציים, אלא כזה הנותן לאדם תחושת פתיחות להוויה, המגיעה מן ההבנה שבאינסוף טמונות מגוון האפשרויות הקיימות
יסוד זה מופיע במקום נוסף, שבו מסביר אדמו"ר האמצעי מדוע תיקנו לומר את הפסוק "ה' שְׂפָתַי תִּפְתָּח" לפני תפילת שמונה־עשרה. בתפילה זו הביטול לאלוקות הוא עצום, עד שאין ביכולת האדם לעשות אפילו פעולה פשוטה של דיבור, אלא רק להניע את שפתיו:
וזהו ענין שמונה עשרה, אד' שפתי תפתח, שאתה תפתח שפתי לדבר כי אין מלה בלשוני מצד איזה כונה מעצמו, מעוצם הביטול שאין לו כלום מצד עצמו, כי אינו [אלא] רק בית קיבול להכיל מה שישים ה' בפיו אותו ידבר, וזהו ופי יגיד, ממילא, ולא על ידי הכנת עצמו באיזה כוונה והתפעלות מעצמו כלל וכלל.
כשהאדם מצוי בתכלית הביטול הוא לא יכול לדבר מצד עצמו, אלא רק מה שה' נותן בפיו. משום כך לא צריך לכוון בתפילה או להתפעל בכל דרך גופנית שהיא, אלא רק להתבטל ולהיות כלי קיבול לדבר ה'. דברים אלו מוסברים באריכות אצל האדמו"ר הזקן, ונראה שדברי בנו האדמו"ר האמצעי מיוסדים עליהם:
וביאור פסוק זה [ה' שפתי תפתח] יובן על דרך משל. הנה כשאדם מתפלל, ברוב העתים צריך ליגיעה רבה בהתבוננות עד שיתפעל בלב, ולפעמים אין צריך ליגיעה כלל, רק מיד שתעלה במחשבתו אחדות ה' וגדולתו – תמשך הלב מאליה בהתפעלות מבלי שידע מי הוא המושכה בעבותות אהבה רבה, וכפלא יחשב בעיניו מהיכן באה לו הכוונה (לקוטי תורה, שה"ש, עמ' ב).
לשיטת האדמו"ר הזקן, המטרה בתפילה היא להגיע להתבוננות באחדות ה' עד מצב של ביטול. בדרך כלל התבוננות זו דורשת מאמץ ממושך ועבודה רבה, משום שהתבוננות באחדות ה' משמעה שבירת השניוּת של העולם הארצי. אך יש עיתים שבהם האדם מגיע להתבוננות זו מבלי שהוא עושה דבר. לכן אנו אומרים "ופי יגיד תהלתך" – המתפלל אומר את תהילתו של האל המונחת בפיו:
לשון יגיד הוא המשכה, כמשל המושך מים מגבוה לנמוך שהמים הולכים מאליהם, ורק שהאדם גרם בהטותו כלי המים העליונים. כמו כן התהלה והשבח שהנשמה משבחת אינה מצד השגת הנשמה עצמה… ופי אינו אלא המגיד וממשיך בבחינת גרם בעלמא. והיינו שהפה שבאדם היא כלי להשראת דבור העליון (שם).
המטרה בתפילת שמונה־עשרה, מסביר אדמו"ר הזקן, היא גילוי השפעתם של העליונים על התחתונים. לאדם אין שום יכולת לעורר את השפעת העליונים, וכל שביכולתו הוא רק הבקשה שיגיע לו גילוי. במצב של ביטול, האדם בעצמו אינו יכול להוריד את המים העליונים, משום שאינו יכול לעשות דבר, אלא רק לומר דברים מעומק הלב, בבחינת "דבר היוצא מן הלב נכנס ללב השומע", כלשונו של האדמו"ר הזקן. תפילת שמונה־עשרה היא מעמד שבו האדם כלל לא מרגיש את עצמו, למעט ההנאה הבאה מ"עצמות נשמתו" שהיא המקבלת את התהילה, את מה ששם ה' בפיו.
מלמעלה למטה
תפיסה זו מדגישה את תחושת הביטול שעל האדם לחוש בזמן התפילה. המתפלל ה"יֵשי" ההופך עצמו לאין ואפס, הוא זה היכול להתחבר לנקודה השורשית של ההוויה, שממנה יורד השפע לעולם. הפסוק שאומרים לפני תפילת שמונה־עשרה – "ה' שפתי תפתח" – בא להזכיר לאדם שאין לו שום יכולת לפעול, אפילו לא לדבר, שכן התפילה כולה היא שפע אשר מגיע לו מלמעלה. מבחינה זו עיקר התפילה היא פעולה של "מלמעלה למטה", והכול תלוי במעמד הנפשי של המתפלל: מי שנמצא בביטול, יכול להיות כלי להשראה העליונה. זהו מצב תודעתי המעצים מאוד את התפילה.
בובר ראה את המהאיאנה כתורה הומוגנית העשויה מקשה אחת, ולעיתים בלבל בין מסורות. אכן, במהאיאנה קיימים זרמים משיחיים הרוצים לבטל את העולם ולרוקן אותו, אך חלק מן הזרמים, כמו כמה מן הזרמים הטיבטיים וזרם הזן – דווקא מחייבים את העולם
ביטוי לכך שהתפילה היא מקור לגילויים עליונים אפשר למצוא גם בדברים הבאים של הבעש"ט:
הנשמה אמרה להרב זלה"ה [הבעש"ט], שמה שזכה שנתגלו אליו דברים עליונים, לא מפני שלמד הרבה מסכתות ופוסקים, רק משום תפלה שהיה מתפלל תמיד בכוונה גדולה, משם זכה למעלה עליונה (כתר שם טוב, קצז).
מצב תודעה זה יכול להיות מזוהה עם דרגת ה"אַין" החסידית, הנקודה השורשית של ההוויה שממנה מתפרט השפע. בהיגד חשוב מסביר המגיד שבתפילה יכול האדם לחזור למצב האַין שהיה לפני שבירת הכלים, ובכך להעלות את הניצוצות של עולם העשייה:
…ופעולת השבירה היה צורך העולם, כי אם היה כל דבר וכל מידה דבוקה בהשורש והיתה כאי"ן בעיני עצמה, לא היה קיום לכל העולמות… על כן הוכרח להיות השבירה, כי על ידי זה נעשה שכחה מהשורש ויכול כל אחד להרים ידו לעשות מעשה, ואחר כך בתורה ותפילה מתדבקין עצמן להשורש לאי"ן, על דרך ונחנו מה, ובזה מעלים ניצוצות של עולם העשיה וכן בכל עולם עד רום המעלות (מגיד דבריו ליעקב, עמ' 46).
מושג האין יכול להתפרש כתודעה רוחנית המובילה את האדם לחוסר עניין שלו בעצמו, בחייו הפרטיים ובכלל בעולם החומרי, המתגלה כמוגבל מטבעו. גישה זו מוציאה מן העולם את ממשותו, ובכלל את המוטיבציה לפעול ולעשות בו. אולם האַין שאליו מכוון המגיד אינו אַין המוחק את החיים הארציים, אלא כזה הנותן לאדם תחושת פתיחות להוויה, תחושה המגיעה מן ההבנה שבאינסוף טמונות מגוון האפשרויות הקיימות. המצב הזה, מסביר המגיד, מתגלה בעיקר בתפילה.
דרך פכפוך הנחל
תפיסה כזו, הרואה את האין כמצב ההופך את העולם לקונקרטי ולממשי יותר, מצויה גם בזֵן היפני המאוחר. לעניות דעתי למפגש זה יתרונות רבים, מהם טכניים־מתודיים ומהם רעיוניים, ועל כך אעמוד בהמשך.
הפילוסוף מרטין בובר עסק רבות גם בחסידות וגם בדתות המזרח. בקריאת הכתבים המזרחיים של הבודהיזם, ההינדואיזם והדאואיזם, נתגלה לבובר עולם חדש: עולם האחדות בין האדם למציאות. עולם זה משך את ליבו בגלל יופיו האחדותי, אך גם איים עליו. כל זאת מדוע? בובר חיפש בדתות המזרח משהו שניתן לכנות בשם "המיסטיקה של הקונקרטי"; כלומר מיסטיקה המחייבת את העולם, ואינה שוללת אותו (אני ואתה, עמ' 148-125).
מבחינה זו מצא בובר בחסידות, ובעיקר אצל המגיד ותלמידיו, את מה שחיפש: חיוב העולם והפעולות בו. את היסוד הזה הוא ניסה למצוא בתחילה בדרך המַהאִיאנה של הבודהיזם, אלא שהוא הבין שדרך זו מובילה את האדם להתאַיינות, כלומר לעזיבת הממשי. מבחינת המהאיאנה, כפי שהבין אותה בובר, האל – בודהה – נכנס אל היחיד ומאַיין אותו; זהו כלי המניע את האדם מן הפרטיקולרי אל המיסטי.
אלא שהיכרותו של בובר את המהאיאנה הייתה מוגבלת, ואולי בשל כך טעה בראייתו את הדרך שהיא מתווה. בובר ראה את המהאיאנה כתורה הומוגנית העשויה מקשה אחת; לעיתים הוא אף בלבל בין מסורות, שלא רק היו שונות זו מזו אלא אף הפוכות. אכן, במהאיאנה קיימים זרמים משיחיים הרוצים לבטל את העולם ולרוקן אותו – כמו שמצוי על פי רוב בהינדואיזם ההודי. אך חלק מן הזרמים, כמו כמה מן הזרמים הטיבטיים וזרם הזן – דווקא מחייבים את העולם. בין השאר ניתן לראות זאת בעובדה שלאורך ההיסטוריה הבודהיסטית הזהירו המורים אינספור פעמים מפני ההשתקעות וההתנתקות שעלולות לצמוח מן ההפרזה בישיבה במדיטציה.
אמנם לאחר זמן מצא בובר בזֵן־בודהיזם את מה שחיפש. הן לפי הזן והן לפי החסידות, האמת מוגשמת על ידי המעשה, והיא נמצאת בקרבת מקום – כאן, בעולם הארצי: בלימוד תורה, בקשירת שרוכי נעליים או בשטיפת כלים. הזן הוא דרך חיים; הוא מנסה לחייב גם – ואולי בעיקר – את הפעולות הקטנות שאנו עושים בחיים היומיומיים. מסופר על תלמיד אחד ששאל את מורו איך להיכנס בשערי הדרך הבודהיסטית. שאל אותו המורה: "האם אתה שומע את פכפוך הנחל?"; "כן!" ענה התלמיד. "תיכנס משם", אמר לו המורה.
אנסה להראות איך הזֵן – בעיקר הגותו של מורה הזן דוגן זנג'י – מקביל מאוד לחסידות, בעיקר מבית מדרשו של המגיד ממזריץ'.
בין ריקות למלאות
דוֹגֶן זֵנְגִ'י נולד ביפן בתחילת המאה ה־13. בילדותו הרבה ללמוד ועסק בקריאת כתבי הקודש הבודהיסטיים ובאימון מדיטטיבי. כשבגר החליט לנדוד לסין על מנת להשתלם בחלקים נוספים של הבודהיזם, ושם נפגש עם זרם הצַ'אן (שייקרא בעתיד בשם זֵן), אשר השפיע עליו רבות. לאחר נדודים רבים חזר דוגן ליפן, הקים שם מנזר ולימד בו את תורותיו. דוגן נחשב לאחד מאבות זרם הסוֹטוֹ של הזן היפני (הזרם הגדול של הזן). תורותיו התקבלו בברכה ביפן שהייתה באותה עת תחת שלטון הסמוראים. אלה התלהבו מן האימון הספרטני, ההסתפקות במועט והפשטות של מתאמן הזן, והם שתרמו להתפשטות המהירה של תורותיו בכל רחבי יפן.
אחד הדברים שהפריעו לדוגן בבודהיזם הייתה העובדה שבחיי הדת הבודהיסטיים קיימים שני שלבים: שלב האימון (שוּ) ושלב ההגשמה (שוֹ). כלומר, המדיטציה ושאר דרכי האימון הם הדרך להגיע אל המטרה הסופית – הנִרוואנַה, עולם האחדות. אולם דוגן הציע אורח חיים אחר. לדעתו המדיטציה וצורות האימון האחרות אינן טכניקה להשגת התבונה, אלא הם עצמם הביטוי לתבונה. כך כותב דוגן: "אתה יושב במדיטציה לא על מנת להיות בודהה, אלא כי אתה בודהה".
לפעולה זו של ישיבה שאינה רק לצורך האימון או המטרה קורא דוגן בשם "סאטוֹרי", שמשמעותו מצב תודעה של הבנה או מודעות ערה. כלומר, האימון עצמו הוא גם מטרה וגם דרך. ניתן להמשיל זאת לבעל מלאכה: עבודתו של הנגר היא כל כולה מעין אישור מתחדש להיותו של האיש נגר. בצורה כזו, כל מלאכה אנושית היא הגשמה של היוצר במלאכתו. כל הגשמה כזו היא גם אימון שיביא בעתיד פירות נוספים, אלא שהפירות הנוספים אינם מטרת העשייה.
בהבחנה זו הרחיב דוגן את מושג ה"אימון", ויהיה זה נכון יותר אם נתייחס אליו יותר במובן של "טיפוח" (דבר שיפטור אותנו מן ה"מטרה" הסמויה בתוך המושג "אימון"). ההתעוררות והתובנה הם מצבים חשובים בזַאזֵן (אימון הזן), ותוקפם תמידי ודורש בכל מעשי החיים. כך תלמיד הזן לא מצמצם את עצמו "להתאמן" רק במנזר, אלא הוא פתוח לאימון תמידי שאינו נחתם לעולם, בחיים ובכל פעולה שייעשה.
אצל דוגן המדיטציה מתוארת כך: "עכשיו שבו דוממים וחשבו על לא לחשוב. איך חושבים על לא לחשוב? בלא מחשבה. זו עצמה האומנות הבסיסית של המדיטציה".
בכמה מקומות בכתביו מציע דוגן את האימון בצורה של תודעה נטולת מחשבה. תודעה זו מובדלת הן מן המחשבה והן משלילת המחשבה (הִי־שיריוֹ, בלא מחשבה). מצב זה פנוי הן מן ההסכמה והן מן ההתנגדות. היו שראו במושג הזה גלגול של מושג הריקוּת הנפוץ כל כך בתורות המזרח, אך ניתן גם לראות בו מצב ביניים בין ריקות למלאות. מצב זה מדמה מצב הקודם למחשבה של האדם, כלומר מצב שבו האדם עדיין לא מגיב באופן אישי לדבר. זוהי החוויה של הדבר בראשיתו. ראשית זו הינה היכולת לראות בעולם את ההתחדשות.
אפשרות לגאולה תמידית
הבחנה זו של דוגן מתאימה להפליא למושג האַין של המגיד ותלמידיו המתגלה בתפילת שמונה־עשרה. פעמים שהאין מזוהה בקבלה עם ספירת החוכמה המסמלת את הידע שטרם התפרט, ידע שהוא בבחינת כוח בלבד (למשל, מגיד דבריו ליעקב, עמ' 85-86). אפשר לומר שזהו ממד שטרם קיבל צורה וצבע כלשהם, ממד הקודם למחשבה הפרסונלית של האדם, "וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא". בנקודה זו דומה ה"הי־שיריו" של דוגן למושג האַין הקבלי, בכך שהוא רואה בו את הראשית הרבגונית של המחשבה האנושית. אדם המתעלה לאין נפתח למכלול החיים של ההוויה, והוא אדם הרואה בַכול את ההתגלות האלהית. דוגן מלמד – גם דרך השירים הרבים שכתב – שאדם כזה הוא אדם החש את משמעות העולם; הוא בעל אפשרות לגאולה תמידית.
תפילה הבאה ממקום כזה יכולה להאיר באור יקרות את כל סדר היום של האדם: את לימוד התורה וגם את שאר הפעולות הפשוטות. כשאני מתפלל אני מבין שבהבחנה קלה אני יכול לשנות את כל המשמעות שיש לי בחיים, אפילו בקיום המצוות שלי; זוהי התהוות המכוננת "חיים", והבנה שהממשות מצויה בכול, בבחינת "לחיות בצמוד לאין" – לחיות בקריצה לאלוקי.
נקודה זו המִתגלה בשתי קצוות תבל מלמדת על עוצמת הדברים, ומראה כיצד בכוח כל אדם באשר הוא – נגר, מורה או רב, יפני או יהודי – להפוך את חייו לממשיים ולאלוקיים יותר, דבר התלוי בהבחנה תודעתית קלה. העובדה ששני הוגים שונים בתכלית מחנכים לאותה הבחנה מראה שיש בה ממש, ועל כך ביקשתי להצביע. ההתבטלות לאַין האלוקי בתפילה הינה מבוא לחיים שדבר ה' מתגלה בהם בכל מעשה ממש; החיים, ובהם קיום המצוות, הופכים לשיר קודש לה'.
נסיים בשיר של דוגן, כי איך אפשר שלא:
מִתְבּוֹנֵן בִּירֵחַ/ הַתּוֹדָעָה/ כְּרָקִיעַ רָחָב/ מְאַבֵּד עַצְמִי בִּצְלָלָיו/ מְרֻתָּק לְיָפְיוֹ (מתוך "השלג הדק", שירת הזן של דוגן וריוקאן).
אדריכל, חייל, איש מחשבה ואיש משפחה
בי"ח במרחשוון תשפ"ה, 19 בנובמבר 2024, נפל בדרום לבנון רב־סמל במילואים עֹמר משה גאלדור מפגיעת כטב"מ ששיגרו מחבלים לעבר מרחב מבצעי שבו שהה. בן 30 היה בנופלו. עמר, ששירת בשנים האחרונות בגדוד הסיוע של חטיבת גולני במילואים, נקרא שוב ושוב לשירות במהלך השנה האחרונה. המשימה האחרונה של הגדוד החלה בספטמבר האחרון, ובמהלכה עמר תרם את כל כולו – דבר שאפיין אותו באופן כללי בתחומי החיים השונים.
אף שנקבר כחייל, רוב חייו הבוגרים התבלט עמר ביכולות של כתיבה, יצירה וחשיבה תיאורטית מעמיקה. בשנותיו כתלמיד בישיבת עתניאל כתב כמה מאמרים עמוקים ששילבו תחומים שונים – חסידות ותלמוד, פילוסופיה והיסטוריה. בנוסף היה מעורכי כתב העת של תלמידי הישיבה, "אביע", מתוך אהבה רבה לעיסוק בתכנים אלה ולשיח על אודותיהם.
היה בו שילוב נדיר של איש מחשבה ומעשה. תכונות אלה הביאו אותו ללמוד אדריכלות באוניברסיטת אריאל ולהפוך לאדריכל מבטיח ומוכשר, שהפך את הכלים המקצועיים שלו לאמצעי לשיפור חיי אחרים. במשך כמה שנים עבד במשרד בתל־אביב, ובחודשים האחרונים עבר למשרד ותיק בירושלים והחל לעסוק בפרויקטים ירושלמיים, חלקם בסביבה הביתית והאהובה עליו. עמר היה בעל מודעות סביבתית מפותחת והשתמש בכישוריו לסייע לארגונים חברתיים בעיר. הוא עבד על תוכניות קונקרטיות שהציעו חלופות לשיפור מרחבים ציבוריים בעייתיים, תוך שאיפה ליצירת מרחב אורבני בריא ושימושי.
במקביל לעבודתו כאדריכל היה עמר איש משפחה מסור, בן זוג ואבא משמעותי ונוכח. היה נשוי לעדי כשמונה שנים, ויחד יצרו והעמיקו חברות ואהבה. לפני שלוש שנים נולד בנם נטע, ולפני תשעה חודשים נולדה אלומה. עדי הייתה עמוד התווך שאִפשר לעמר לצאת לשירות מילואים ממושך שוב ושוב, תוך שהיא שומרת על בית יציב, חם ואוהב.
עמר היה אדם עמוק, ביקורתי ומלא מחשבה, שלא לקח דבר כמובן מאליו, ומתוך כך בחר לצאת לשירות מילואים משמעותי. תמיד חשב איך אפשר לייעל את המערכת ולעשות דברים בצורה טובה יותר. הבחירה להמשיך ולשרת גם אחרי שהתמודד עם מחלת הסרטן וזכה לפטור משירות, לא הייתה מובנת מאליה. היא נבעה מתוך אמונה עמוקה בצדקת דרכו, ומחויבות לאנשים שבשבילם יצא לשטח. לצד שירותו הצבאי נשאר נאמן לעשייתו המקצועית והאישית, שהייתה כולה מכוונת ליצירת שינוי – אם בהגנה על תושבי המדינה ואם ביצירת מרחבים ציבוריים טובים יותר.
בשבת האחרונה לפני נפילתו נפגש עמר עם משפחתו לפיקניק בפארק בירושלים, סיפר על המילואים המעסיקים אותו ועל התוכניות לחזרה הביתה עם סיומם. זה היה רגע פשוט, שגרתי, שביטא את הכפילות שבחייו – חייל מסור, ואב ובן זוג אוהב.
עמר גאלדור היה אדם שלם – לוחם שראה את האנשים שמאחורי המשימות, יוצר שביקש לשפר את המציאות, ובן זוג ואב שנשאר מסור למשפחתו בכל ליבו. חייו ומעשיו היו שילוב נדיר של מסירות, רגישות ואמונה עמוקה, שהשאירו חותם בל יישכח בכל מי שהכיר אותו.
המשפחה
