על פרשת דרכים: הפלג הירושלמי מתמודד עם אובדן המנהיג

הלוויות הענק של גדולי הרבנים החרדים ממלאות תפקיד מרכזי בהוויה המגזרית, כמפגן של כבוד לגדולי התורה וכאירוע של השתייכות והזדהות. ואולם הלווייתו של הרב אשר דויטש, מראשי ישיבת פוניבז' ומנהיג הפלג הירושלמי שמת בשבוע שעבר בגיל 79 לאחר מחלה, התאפיינה במבוכה רבתי. קבורתו של הרב התעכבה שעות ארוכות משום שיריביו במאבק המפורסם בישיבת פוניבז', הנמשך זה עשרות שנים ומפלג את הציבור הליטאי, סירבו לאפשר את קבורתו בבית העלמין הוותיק המשויך למוסדות הישיבה. הקבורה התאפשרה רק בשעות המאוחרות של הלילה, לאחר מעורבותו של השופט בדימוס דוד חשין, הבורר במחלוקת פוניבז'.

אותה מחלוקת מרה שפיצלה את הישיבה היוקרתית ל"שונאים" ו"מחבלים", מקבילה במידה רבה לפילוג רחב יותר בעולם הליטאי, ששיאו התרחש בשנת 2013, עם פרישת "הפלג הירושלמי" ממפלגת דגל התורה; בעוד ה"מחבלים" מזדהים לרוב עם הפלג, ה"שונאים" משתייכים למיינסטרים הליטאי. מותו של מייסד הפלג הרב שמואל אוירבך ב־2018 הותיר בתנועה חלל מנהיגותי ניכר. מאבקים פנימיים ועימותים אידיאולוגיים פיצלו מאז את הפלג לתתי־קבוצות נוספות. כעת, מותו של הרב דויטש הוא בגדר מכה שנייה לזרם שטרם הספיק להתבסס ולהכות שורשים.

הרב אשר הכהן דויטש, "רֶבְּ אוֹשֶר" כפי שכינוהו תלמידיו, נולד בבני־ברק להורים יוצאי הונגריה שהתקרבו לגדולי התורה הליטאיים. הוא ואחיו הגדול נשלחו ללמוד בבית הספר הדתי־תורני "מרכז" בבני ברק. אנקדוטה מאותם ימים עשויה ללמד על הכיוון הקנאי שהשניים יפנו אליו בעתיד. בית הספר שלח את תלמידיו להשתתף בטקס יום העצמאות בבית הכנסת הגדול בעיר. "הרגשתי שעלי לצאת", סיפר לימים האח הגדול ר' ברוך שמואל בן ה־82 (נחשב אף הוא לאחד ממנהיגי הפלג; כיום איננו פעיל ציבורית בשל מצבו הבריאותי), על הפער שחש בין התפיסות שהפנים בבית לחינוך בבית הספר. "חיכיתי לרגע שלא ישימו לב והשתחלתי החוצה בשקט, ואת מי אני מוצא שם בחוץ? את אחי הקטן".

ר' אשר, שאביו שימש בתפקיד ניהולי במוסדות פוניבז', נשלח לישיבה היוקרתית. עם השנים הוכר כלמדן סוער ואקסצנטרי. תלמידים מתארים את השתקעותו בלימוד עד כדי אובדן אוריינטציה. "היה לו דימוי של עילוי, מין רוגצ'ובר כזה", מספר אחד מהם. "שערו הפרוע ומבטו החד הקנו לו הילה של נזיר, אדם שבשתיים בלילה מסתובב עם סיגריה וחושב בלימוד. השיעור שלו היה אטרקציה. הוא דיבר מהר, בסערה, הסתובב הלוך ושוב, תוך שהכיפה שלו נשמטת מתחת לכובע וכפתורי החולצה שלו נפתחים בעקבות תנועותיו החדות".

יהודה, בוגר פוניבז', מתאר את המבחן שעבר אצל הרב דויטש טרם קבלתו לישיבה. "הוא פתח את דלת ביתו לרגע, זרק לעברי 'תחזור עוד חמש דקות', וטרק את הדלת. חזרתי לחדר מלא ספרים ואפוף עשן סיגריות. על החלונות עמדה שורה של מאווררים קטנים כדי לפזר את העשן והריח. התבקשתי להשמיע לו 'מהלך' למדני, והוא התעמת איתי עליו בחדות".

למרות קבלת הפנים הקשוחה, בהמשך גילה יהודה גם צדדים אחרים באישיותו של הרב דויטש. "כשהתקרבת אליו גילית אדם רך ואכפתי, שיכול לקבל אותך לייעוץ בשעות הקטנות של הלילה, להכניס אותך לחדר מבולגן כדי להקשיב לך, ולהתעקש שתשב על הכיסא היחיד שנמצא שם". היעדר הגינונים של ר' אשר התבטא לדברי תלמידיו גם באותנטיות וכנות. הם מספרים למשל כיצד הוא הפסיק שיעור רב משתתפים כאשר התברר לו שהמידע שעליו התבסס מוטעה.

יהודה מתאר מנהיג מסור ועממי, נטול דיסטנס ופוזות. "לפעמים אנשים שלא הצליחו להשיג את העסקן הרפואי אלימלך פירר, היו מתקשרים אליו והוא היה מעביר את הפניות לפירר כאשר הם נפגשו ללימוד הקבוע שלהם".  הקשר בין השניים נוצר כאשר העסקן הרפואי סייע לרב דויטש בעניין רפואי משפחתי. כהכרת הטוב, ר' אשר נעתר לבקשתו לקבוע לימוד משותף בחברותא.

עז עיוורת

יוקרתה של ישיבת פוניבז', שהרב דויטש לימד בה מאז שנות הארבעים לחייו, הציבה אותו בצמרת הציבור הליטאי. בפילוג שנוצר בישיבה הוא התייצב לצד הרב שמואל מרקוביץ ("המחבלים"), זאת בניגוד לעמדת הממסד וראשי הישיבה הוותיקים. עובדת היותו צעיר בשנים רבות מרבני הצד השני לא מנעה ממנו להשמיע את דעתו בתקיפות. בשיחה מפורסמת מאותה תקופה הוא קרא עליהם את דברי התלמוד "כד רגיז רעיא על ענא, עביד לנגדא סמותא" – כשהרועה כועס על צאנו הוא מציב בראשם עז עיוורת; כלומר, המנהיגים לוקים בעיוורון. בעיני מעריציו, ההתבטאות החריגה הזו סימלה את נחישותו ומנהיגותו; מתנגדיו השתמשו בה כדי להוכיח את סטייתו מדרך הישר ואת סרבנותו לציית ל"גדולים", שקיבלה ביטוי כבר אז.

בתקופה זו היה הרב דויטש מקורב לרב שטיינמן ונהג להיוועץ בו. לטענת תלמידיו, הרב שטיינמן אף העניק גיבוי מסוים לעמדתו במאבק הפוניבז'אי. עם התגבשות הפלג הירושלמי, שקרא תיגר על מנהיגותו של הרב שטיינמן, נטש הרב דויטש את הקשר הזה והפך לאחד מדובריו הבולטים והרהוטים של הפלג. ספק אם מישהו העלה אז בדעתו שהלמדן המנותק, שבמונחי ה"גדולים" הליטאים נחשב צעיר לימים, יהפוך כה מהר ל"מרן" בעצמו. פטירתו הפתאומית של הרב אוירבך, בגיל 86 אך בשיא פעילותו, טרפה את הקלפים. על רקע החלל שנוצר, הפך הרב דויטש למנהיג המוביל של הפלג הירושלמי.

"שערו הפרוע ומבטו החד הקנו לו הילה של נזיר", מספר אחד מתלמידיו. "השיעור שלו היה אטרקציה. הוא דיבר מהר, בסערה, הסתובב הלוך ושוב, תוך שהכיפה נשמטת מתחת לכובע וכפתורי החולצה שלו נפתחים"

הרב דויטש הוביל את הפיכת הפלג לזרם ממוסד יותר, ויזם הקמת מוסדות לימוד ובתי כנסת לאנשיו. הוא ריסן באופן יחסי את הקנאות של הפלג, צמצם את תדירות ההפגנות, הגיע להבנות עם המשטרה, ודאג להדגיש בכל הזדמנות שאין דין הפלג כדין סאטמר. לפי המסופר, כאשר תורמים של סאטמר האמריקנית ביקשו ממנו להתחייב שהוא לעולם לא יורה לתלמידיו להצביע בבחירות, הוא סירב לעשות זאת. לדבריו, אף שנכון להיום אנשי הפלג אינם מצביעים משום שאין להם אמון בנציגות החרדית הנוכחית, העמדה העקרונית לטובת השתתפות בבחירות בעינה עומדת. מסרים דומים השמיע גם בנאומים פומביים.

מעמדו של ר' אשר בתוך הפלג אותגר על ידי אופוזיציה עיקשת מבית. קבוצה קיצונית אף יותר של אנשי הפלג התארגנה תחת מרותו של הרב צבי פרידמן מבני־ברק, בעוד רבני הפלג האחרים מתמקמים על הסקאלה שבין השניים. לדברי מתנגדיו בפלג, הצלחתו של הרב דויטש לאגד סביבו את הגרעין המרכזי של התנועה נבעה משתלטנות אגרסיבית ודחיקה כוחנית של רבנים אחרים. ואולם בעיני מעריציו, מאבקיו בתוך התנועה נבעו מתוך יושרה אישית ומסירות, תוך עמידה בלחצים.

קו פרשת המים של הפילוג הפנימי בפלג הירושלמי סומן סביב הסכסוך שפרץ בתלמוד תורה בשם "תפארת יעקב" בירושלים, בין המנַהל הקנאי להורים שתבעו לימודי חול מינימליים והקפדה על כללי בטיחות. לדברי יהודה, תלמידו, "ר' אשר נשכב על הגדר למען ההורים ונגד המנהל, כאבה לו עוגמת הנפש של ההורים. ככלל הוא דאג שהכול יהיה מסודר ובניהול תקין. הוא התנגד לפעילים שעובדים 'לשם שמיים', ורצה שכל מי שעובד במוסדות שלו יקבל משכורת. כדי לצמצם את השליטה של המנהלים, בחלק מהמקרים הוא אף העביר את הוראות הקבע של התורמים ישירות למלמדים".

מתינותו היחסית של ר' אשר ומאבקיו בתוך התנועה, גבו מחיר פוליטי מהפלג שזה עתה קם. בבחירות המקומיות שנערכו בפברואר 2024, איבדה התנועה אלפי קולות בירושלים ובבני־ברק. "אפילו בעיתון הבית, הפלס, הוא איבד שליטה לאחרונה, ונתנו לו מעמד של שווה בין שווים", אומר יצחק, אברך מהפלג. את הכאוס בתוך הפלג ממחישה העובדה שלעיתון "הפלס" קמו שני מתחרים: "המבט", ביטאונם של הקיצוניים המתנערים מהמתינות היחסית של ר' אשר, ו"המבחר" שהוקם לאחרונה ונועד לבסס את מנהיגותו.

"לעמדה המתונה של הרב שטיינמן אין מקום בשיח החרדי כיום. אף אחד כבר לא אומר שצריך לפטור מגיוס רק לומדי תורה. מנסים להסביר שהנסיבות השתנו, אז כל המאבק הנורא עם ר' שמואל אוירבך היה על טיימינג?"

למרות העימותים הללו, אומר יצחק, "הייתה תקווה שר' אשר יביא ליציבות של כמה שנים". עם פטירתו נדמה שהמזל אינו מאיר פנים לקבוצה המרדנית ורבת התהפוכות. "זו מכה קשה, עוד לא סיימו ללקק את הפצעים מהפטירה של ר' שמואל, ועכשיו יש תחושה של חוסר מוצא. כדי לאחד את כולם סביב ר' אשר הקטינו את כל הרבנים האחרים. עכשיו אין מועמדים חזקים להנהגה, כל האופציות חלשות. יש דיבורים שאפילו שקלו להביא רבנים מחו"ל כדי להציל את התנועה".

בפלג מסמנים את הרב עזריאל אוירבך, פוסק ותיק ואחיו של המייסד המנוח ר' שמואל, כמנהיג הבא (ראו מסגרת). אך לדברי יצחק, המהלך מלווה בחששות. "ר' אשר היה מעורב בכל פרט, ידע להילחם ולהיכנס למריבות הכי קשות ולקחת אחריות. ר' עזריאל בכלל לא בסגנון הזה". יצחק משער שהפלגנות הפנימית תמשיך לפגוע בפלג. "ימי החסד שנותנים לכל מנהיג בתנועה הזו מעטים ממש. כבר עכשיו יש אנשים שפועלים נגד ר' עזריאל ולא מקבלים את מנהיגותו". אחרים מאנשי הפלג מקווים שהיעדרה של דמות דומיננטית דווקא תיטיב עם התנועה, שתחזור אולי להנהגה קבוצתית, כפי שדובר לאחר פטירתו של הרב שמואל אוירבך. "אולי עכשיו יהיה יותר מקום לפיוס ולהרמוניה שקטה בין הצדדים", הם אומרים.

מהפכה מתמדת

המכות שנוחתות על הפלג הירושלמי גורמות לרבים בעולם הליטאי להאמין שמדובר ב"משהו שמיימי". יש מי שמזכירים בהקשר הזה את הקללות הנמרצות שהטיל הרב חיים קניבסקי המנוח על אנשי הפלג בתחילת דרכם. ואולם יש לזכור שבציבור הליטאי המיינסטרימי, מי שמוכתרים למנהיגים הם מלכתחילה רבנים שעברו את גיל 90, כך שהאפשרות שהמנהיג ילך לעולמו בגיל צעיר יותר איננה קיימת למעשה. הפלג, שיצא לדרך עצמאית וחדשה, "נאלץ" להכתיר רבנים צעירים יותר, והנה מתברר שכדרכו של עולם רבנים עלולים למות גם לפני גיל מאה.

ככלל, הכרוניקה של פיצולים חוזרים ונשנים מאפיינת קהילות קנאיות בכל מקום, כפי שמסביר ד"ר יאיר הלוי, חוקר החברה החרדית: "קהילות שפורשות מהמיינסטרים בנויות על שבירת המסגרות הקיימות. הן מתאפיינות בגישה מהפכנית ובחוסר אמון כלפי המסגרת הישנה. ממילא הן עשויות להתפצל שוב ושוב, כשהגרעין הקשה והאידיאולוגי יחפש אמת עוד יותר שלמה וטהורה. למהפכנות שמאפיינת אידיאליסטים מסוג זה יש נטייה לשמר מין 'מהפכה מתמדת', ולייצר דרמות חדשות כל הזמן. כליטאים הם יעדיפו להמשיך להשתמש במושג 'דעת תורה', אך מעשית הם יקבעו שדעת התורה האמיתית קיימת אצל מי שדעותיו מתאימות לשלהם, למרות שמדובר בדעת מיעוט".

ואולם לצד קשייו הציבוריים והפוליטיים, רבים גורסים כי במישור המהותי, הפלג הצליח להשליט את האידיאולוגיה הקנאית שלו. מוקד הוויכוח המרכזי סביב נושא הגיוס היה קריאתם של רבני הפלג שלא להתייצב כלל בלשכות הגיוס, גם לא לשם קבלת דיחוי ופטור, וכן ההדגשה שגם מי שלא לומד תורה אסור לו להתגייס. זאת לעומת שאיפתם של אנשי דגל התורה שלא לשבור את הכלים ולהגיע להבנות עם הרשויות ככל שניתן, ברוח המסורת הוותיקה של הנציגות החרדית. כעת, כאשר מנהיגי דגל התורה, הרבנים דב לנדו ומשה הלל הירש, מורים לתלמידי הישיבות שלא להתייצב בלשכות הגיוס ולהפוך לעריקים, וכאשר הרבנים יצחק יוסף ומשה צדקה מש"ס מדגישים שגם "בטלנים" לא יתגייסו לצבא, נדמה שהוויכוח הפנים־חרדי הוכרע לטובת עמדת הפלג, ויריביו נדרשים להסביר מדוע כה נאבקו נגדם אך לפני עשור.

"חד־משמעית הם ניצחו אידיאולוגית", סבור זאב, צעיר חרדי ש"לא מזוהה עם אף צד", כהגדרתו. "לעמדה המתונה של הרב שטיינמן אין מקום בשיח החרדי כיום. אף אחד כבר לא אומר שצריך לפטור מגיוס רק לומדי תורה, וכבר לא מצפים להבנות עם גורמי החוק. עכשיו מנסים להסביר שהנסיבות השתנו, כי אז עוד היה הסדר כלשהו, ואילו כיום גם הרב שטיינמן בעצמו היה שובר את הכלים. אבל אם כך, כל המאבק הנורא עם ר' שמואל היה על הטיימינג?"

אחרים מנסים להבהיר שהקריאות הנוכחיות לסרבנות בהנהגה החרדית המיינסטרימית אינן משקפות חלילה כניעה להשקפת הפלג, משום שאין להשוות את המציאות לפני עשור למצב הנוכחי. "הדבר משול", משתף אותי יצחק בשנינה שמסתובבת כעת בעולם הישיבות, "לאדם שמתעקש לנענע לולב כל השנה, וכשכולם עושים זאת בסוכות הוא אומר 'עכשיו כולם מבינים שאני צודק'".