היום, ז' בטבת, תתאסף קבוצה קטנה של עולים לרגל בבית העלמין היהודי העתיק בעיר פדובה שבצפון איטליה. בניגונים, בתפילות ובטיש חסידי, יציינו המתאספים את יום פטירתו של המקובל רבי משה דוד וַאלי, המכונה גם רמד"ו או רמ"ד ואלי. מיהו רבי משה דוד ואלי, ומדוע הוא זוכה לאחרונה לפופולריות שלא זוכים לה מקובלים, חסידים וחכמים אחרים מדורות שעברו?
רבי משה דוד ואלי (1696–1776) חי כל ימיו בפדובה. כמו רבים מחכמי ישראל באיטליה של תקופתו, הוא השלים בגיל צעיר לימודי רפואה באוניברסיטה המקומית. באמצע שנות העשרים לחייו החליט רמ"ד להתמסר כליל ללימוד תורה, ובעיקר לעיסוק בקבלה. בתקופה זו השתתף בחבורת לימוד בשם "מבקשי השם", שלימים הצטרף אליה ר' משה חיים לוצאטו הצעיר. משזכה רמח"ל להתגלוּת מלאך־מגיד הקים חבורה מיסטית משל עצמו. רמ"ד, שהיה מבוגר מרמח"ל בכעשור, נטל בה חלק מרכזי.
מלבד אירוע חשוב זה בשנות הבגרות המוקדמות שלו, איננו יודעים הרבה על חיי רמ"ד. תיעוד נדיר של רמ"ד המבוגר השתמר בשירו של המשורר־המשכיל אפרים לוצאטו, שביקר בפדובה סביב שנת 1750. בעת שהותו בעיר השתתף בסעודה שלישית בהובלת רמ"ד וחברו הקרוב רבי ישראל טריויס (מחבר הספר "רזין גניזין" המיוחס לרמח"ל), וכך כתב: "אלה שמות האנשים תופשי התורה, כבוד מורנו רבי משה ואלי וכבוד מורנו ר' ישראל טריויס תושבי פאדובה, אשר יחדיו ימתיקו סוד מדי שבת בשבתו כעלות המנחה":
שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ שְׁנַיִם הֵם… / לֹא נִבְהַל רוּחָם וְלֹא נִפְעַם / אַף כִּי בְיָם גָּדוֹל שְׁבִילֵיהֶם / הִנֵּה גְּבוּל שָׂמוּ לְדִבְרֵיהֶם / מִן הֶעֱלוּ מִנְחָה עֲדֵי יוּעַם / כֹּה יֶעֱרַב שִׂיחָם וְכֹה יִנְעַם… זֶה כַאֲשֶׁר יָנוּב דְּבַשׁ יַזֶּה / זֶה יַעֲמֹד יוֹם יוֹם בְּסוֹד הָאֵל / וּמְתַלְעוֹת יִשְׁבֹּר אֱלֵי עַוָּל // זֶה יַאֲדִיר תּוֹרָה לְעֻמַּת זֶה / לֹא בָן בְּדַת מֹשֶׁה כְיִשְׂרָאֵל / לֹא קָם בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה וַל.
"עַוָּל" היא "הקליפה" או הסטרא אחרא – הישות המייצגת את כוחות הרוע הקוסמיים לפי תורת הקבלה, ו"מֹשֶׁה וַל" הוא רמ"ד, המתואר כאן כמי שמסוגל להכניעה. ואמנם, בזיכרונות הקהילה נזכר רמ"ד כחכם־פטרון העושה לילותיו בבית המדרש ומגן על יהודי העיר בכוח תפילותיו.
יומן מיסטי
לעומת רישומו הדל בהיסטוריה, יצירתו הספרותית של רמ"ד הייתה עצומה. למרבה הצער, מאז מותו שכבו כתביו גנוזים במשך מאות שנים, מבלי שאיש נתן דעתו עליהם. הם נתגלו מחדש רק בשנות השישים על ידי חוקר הקבלה ישעיהו תשבי, והחל משנות התשעים נדפסים בידי שוחרי תורת רמח"ל בציבור החרדי. מפעל הדפסה זה, בהובלת המקובל הליטאי הרב יוסף ספינר, תופס כיום שני מדפי ספרים עמוסים, וכולל עשרות כרכים של פירושים על דרך הקבלה לכלל ספרי התנ"ך.
למעשה, מדובר על המקובל היחיד ובעצם על אחד היהודים היחידים שהשלימו אי־פעם פירוש למקרא כולו, תורה נביאים וכתובים. העובדה שכתביו אינם ידועים בקרב לומדי התנ"ך ושוחרי פרשנותו היא עובדה מצערת שדורשת תיקון. בנוסף, רמ"ד כתב חיבור אנטי־נוצרי ארוך באיטלקית בשם "שבעת ימי האמת", וכן הותיר רשימות יומן מיסטיות שבהן תיעד בפרוטרוט את עולמו הפנימי. רשימות אלו מלמדות על הישגיו המיסטיים עד כדי נבואה ורוח הקודש, ועל שאיפותיו המשיחיות העזות עד כדי זיהוי עצמי כמשיח בן דוד.
על שיטתו הייחודית של רמ"ד בביאור המקראות מסביר הרב ספינר בקיצור:
דרכו המיוחדת בביאורו של רבינו הוא שמקשר בין פסוק לפסוק ועניין לעניין עד שכמעט כל הספר מתפרש בהמשך אחד, וכן הפשט והסוד שלובים יחד… דרכו בדרך הסוד הוא קרוב אל דרך הפשט – דהיינו שהסוד יסבול את הפשט ולא ישתנה משמעות העניין, רק שיתפרש למשמעותו הפנימית של אותו עניין עצמו.
רמ"ד לא הסתפק בפירוש המקרא, ובמקומות רבים עסק גם בנושאים שאינם חלק מן המסורת היהודית. לדידו, חוכמת הקבלה היא המפתח לצפונות ההוויה כולה, שכן תבל ומלואה – מראש האצילות ועד תחתית עולם העשייה – בדבר השם נעשו, בסוד הספירות והפרצופים. המשכיל שבא בסוד חוכמה זו, יהיה מסוגל לפענח, לפרש ולעמוד על מהותו של כל פרט ופרט במציאות וברוח, מגרגר עפר ועד סודו של משיח. הפרצופים והספירות נעשים אצלו למערכת מושגים המשמשת לטקסונומיה של המציאות בכללותה. ברוח זו הוא מבאר סודות הגנוזים באירועים שונים בהיסטוריה היהודית, היבטים שונים של הדת הנוצרית וההיסטוריה האירופית, את סוד פיתוח התותח ואבקת השריפה, וכן מושגים ותופעות בזואולוגיה ובוטניקה, מטאורולוגיה ואסטרונומיה, כימיה ופיזיקה, מוזיקה ודקדוק, ועוד ועוד.
גם בגילוי אמריקה, במאה שקדמה לו, מוצא רמ"ד משמעות רוחנית ומיסטית. הוא מסביר כי מידת הפגאניות בקרב אומות העולם, היא יחסית למרחקן הגיאוגרפי מן המרכז המקודש בארץ ישראל: העות'מנים, השולטים בארץ ישראל, הם הקרובים ביותר לאמונה היהודית. אחריהם הנוצרים המתגוררים באירופה שספגו משהו מן האמונה המונותאיסטית, ואחרונים, הרחוקים ביותר, הם "תושבי הודו המערבית (אמריקה) וכל הארצות שהתגלו בזמן המודרני". עמים אלו הם "הרחוקים ביותר מן האור האמיתי". ואולם בזמן הגאולה, שרמ"ד מזהה עם דורו שלו, יגיעו יהודים גם לארצות רחוקות אלו על מנת לברר מהן ניצוצות ולתקנן: "האיים הרחוקים אשר לא שמעו את שמעי ולא ראו את כבודי… מתגלים כולם בדורות האחרונים להשלים את תיקון העולם ולתת את ישועתו יתברך עד קצה הארץ".
ההיקף, השיטתיות והאינטנסיביות ביישומה של תפיסה קבלית זו, משווה למפעלו הספרותי של רמ"ד איכות יוצאת דופן. על פי פרופ' יהונתן גארב מן האוניברסיטה העברית, מודעותו של רמ"ד לתהליכים שהתרחשו בתקופתו ותגובותיו אליהם הופכים אותו למקובל מודרני מובהק. מפעלו מתייחד בכך שהוא "מוריד לארץ" את חוכמת הקבלה יותר מכל מקובל לפניו: עבורו, תורת הקבלה אין עניינה אך ורק ב"עליונים" אלא גם ב"תחתונים" – שער ופתח להבנת כל היבט של המציאות הארצית.
הפסיכולוגיה של המשיח
אחד מחיבוריו המופלאים של רמ"ד הוא פירוש לספר תהילים, שחובר בשנות פעילותה של חבורת רמח"ל. עבורו הייתה זו תקופת שיא של פעילות מיסטית־משיחית אינטנסיבית (החבורה פעלה בין השנים 1735-1727). בפרשנותו לתהילים מבטא רמ"ד את תפיסתו העצמית כמשיח ואת הזדהותו עם דוד המלך. הוא לא כתב על עצמו בגוף ראשון; במקום זאת, בכל פעם שהתייחס לעצמו כתב על "המברר" או "הצדיק המברר" – דהיינו הצדיק המשיחי שתפקידו לחלץ את הניצוצות מתוך הקליפות ובכך להחיש את הגאולה.
שליחותו של המשיח מתבארת על פי פסוקי התהילים, באופן שמאורעות חייו של דוד המלך "מיתרגמים" למאורעותיו של הצדיק־המשיח – הלא הוא רמ"ד עצמו. ניצחונותיו ומנוסותיו, תפילותיו, תשבחותיו ומצוקותיו של דוד המלך הופכים למאורעות חיי הנפש והסבל הרוחני שחווה רמ"ד בתהליך התקדשותו המיסטית.
דוגמה מופתית לסגנונו המיוחד של פירוש התהילים מצויה בביאורו לפרק קלט:
'אָנָה אֵלֵךְ מֵרוּחֶךָ וְאָנָה מִפָּנֶיךָ אֶבְרָח'. זה הענין מדבר על זמן התיקון, שהיה קשה לו לצדיק המברר הרבה מאד… וגדל הכאב מאד, וכמה פעמים היה חושב מתוך צערו לברוח מתיקונו, כמו שחושב החולה לברוח מן הרפואה המרה אף על פי שמביאתו לידי בריאות… גם אפשר שחשב לפעמים מתוך צערו להתיאש מן הרחמים ח"ו ולהשליך את עצמו בקרב צרה, שהוא ענין הדיספיראטיונ"י [disperazione – ייאוש] בלעז… ואמנם לא נעזב ברשותו מן השכינה… וימינו ית' שהוא סוד החסד אוחזו ומוציאו משם בבא עתו, כשהניח כל הסיגים בתוך כור ההתיאשות… נמצא שגם מה שהוא חשב לרעתו מפני גודל צערו ותוקף צרותיו, האלוקים חשבה לטובה להשלים את תיקונו, וכל שכן בהיותו כמתיאש… ואמנם העצות הנבערות שעברו בדעתו של המברר בעת צרותיו מצד הקליפה המתגברת עליו, לא יכלו להטותו מדרך ישרה ומחפץ ה', לפי שכבר השגחתו ית' קדמה לו טרם אחיזת הקליפה, והקדושה הקודמת היא הגוברת.
במקומות אחרים מבואר כי "זמן התיקון" הוא זמן ה"קטנות". זמן זה מזוהה עם שעות ייאוש, ספק וחוסר אמונה, ואילו שעות ה"גדלות" הינן שעות הארה, שמחה והשגה רוחנית. זאת ועוד, מצבי "גדלות" ו"קטנות" ובכלל תהליך ה"תיקון" אינם נחלת גורלו של הצדיק המשיחי בלבד. "כל אחד ואחד צריך שיתעסק בעצמו לעשות את תיקונו הראוי לו", כותב רמ"ד, שכן "עמל הבירור של כל איש ואיש הוא כפי מה שהוא אדם, בחלק הנוגע לשרשו".
בקריאתו הפסיכולוגית בתהילים ובפרשנותו הפסיכולוגית העקבית למושגים קבליים, הטרים רמ"ד את גדולי החסידות. עשרות שנים קודם שנאמרו, מיישם רמ"ד את דברי רבי נחמן מברסלב כי "עיקר אמירת תהלים לומר כל מזמורי תהלים על עצמו, למצא את עצמו בתוך כל מזמור ומזמור… לפרש לעצמו על מלחמת היצר הרע וחילותיו" (ליקוטי מוהר"ן תנינא, קכה). רמ"ד הוא אפוא ה"רבי החסידי הראשון": גאון דתי ההופך את עולמו הדתי הפנימי לתורת חיים, ואת התורה למכשיר התבוננות בחיי הנפש.
גיאוגרפיה קדושה
בעקבות כתב החרם שיצא כנגד רמח"ל, לאחר שהואשם בשבתאות ועוד, הוא נאלץ לעזוב את איטליה. רמ"ד נשאר במקומו, אך שינה את טעמו הספרותי. עשרות פירושי המקרא שיצר בארבעים השנים הבאות (1774-1735) סובבים על תיקון, הנהגה והיסטוריה. עניינם ביאור פשטי המקראות כרומזים לסודות קבליים: כל דמות מקראית פועלת בזיקה לבחינה אלוהית מסוימת, וכל אירוע מקראי משקף או מבטא דינמיקה בין ספירות ופרצופים.
לא רק מעשי האבות, כרגיל בקבלה ובחסידות, מתבארים לפרטי פרטים על פי שורשי נשמותיהם בספירות (כגון זיקת אברהם לחסד; יצחק לגבורה וכיו"ב). מסכתות חייהם של כלל גיבורי המקרא מובנים מחדש כרצף של מעשי תיקון באלוהות. אפילו מעשים תמוהים או מעשי חטא כגון קורותיו של שמשון, או אשת הזנונים שלקח הנביא הושע – יש בהם סוד. ההיסטוריה המקראית היא היסטוריה קדושה; כל אירוע ארצי התרחש בהשגחה פרטית, ומתוך מחשבה אלוהית המכוונת את העולם לתיקונו. גם באירועים משונים, מזעזעים או חסרי חשיבות לכאורה, גנוזים סודות טמירים.
צילום: יוסי אלוני
במיוחד מרחיב רמ"ד מגמה זו אל ספרי נביאים ראשונים ואחרונים, ומעניק מובן מחודש להיסטוריה הלאומית של עם ישראל על פי תורת הסוד. בעיניו, ההיסטוריה היהודית מאז הכניסה לארץ, דרך תקופת השופטים ומלחמות המלכים ועד החורבן והגלות – כולה רצופת ייצוגים של המאבק הקוסמי בין כוחות הקדושה לכוחות הטומאה. השופטים, הנביאים ומלכי יהודה מייצגים את כוחות הקדושה העולמיים, ואילו שבעת העממים, נביאי הבעל ורשעי ממלכת ישראל הם ייצוגים ארציים של הסטרא אחרא. תגבורת יד ישראל פירושה ניצחון הקדושה, ואילו מפלת ישראל בשל חטאיהם משמעה ניצחון כוחות הטומאה.
דוגמה למגמה זו ניתן למצוא בביאור רמ"ד לספר יהושע. כיבוש הארץ משמעו טיהור הארץ הקדושה, המזוהה עם ספירת מלכות, מידי כוחות הטומאה שנאחזו בה. על יהושע הוטלה המשימה "להעביר את הניצוצות הקדושות אל המנוחה ואל הנחלה".
בעקבות קריאה קבלית זו לא רק ההיסטוריה הלאומית מתבארת כהיסטוריה קדושה, אלא גם הגיאוגרפיה של ארץ ישראל נעשית לגיאוגרפיה מקודשת. הנחלות השונות מכוונות כנגד הספירות ובחינותיהן, וכל מקום ואתר שנחלוּ ישראל נעשה בו תיקון בחינה מסוימת באלוהות; נחלת זבולון כנגד ספירת תפארת, יששכר כנגד נצח, אשר כנגד הוד, ערי המקלט כנגד חסד, וכן הלאה. כיבוש הארץ ונחלתה הוא אפוא תיקון אילן הספירות האלוהיות עצמו.
בהביטו על ההיסטוריה כביטוי לתהליכים עמוקים בעולם האלוהי ועל הגיאוגרפיה כמקודשת, הטרים רמ"ד את הגות הראי"ה קוק וממשיכי דרכו. כידוע, הרב קוק זיהה את שיבת ציון המודרנית ואת הופעת התנועה הלאומית היהודית כביטוי לחזרת השכינה והקמת "יסוד כיסא השם בעולם" – ממש כאילו קרא את כתבי רמ"ד, המתאר את הקמת מלכות דוד הארצית כהשלמה ותיקון של העולם העליון.
מחזיר את הקסם לעולם
תורת רמ"ד נלמדת כיום במוסדות דתיים־לאומיים רבים. שני אישים בולטים שעוסקים בה הם הרב רא"ם הכהן מישיבת עתניאל, והרב אליעזר קשתיאל מן הישיבה בעלי (שאף הוציא סדרת ספרים המבוססים על תורת רמ"ד). כמו כן נלמדת תורתו בחוגים חרדיים שונים. כדי להבין טוב יותר את פשר ההתעוררות לעסוק בתורת רמ"ד, פניתי אל כמה מלומדי ומפיצי תורתו ושאלתי מה הם מוצאים בה.
נחום קרלינסקי, דמות מוכרת בציבור החרדי וממארגני ההילולה השנתית לזכרו, השיב לי כך: "בעולם של שיפוטיות ודחייה, רמ"ד מחולל מהפכה רוחנית של תיקון וגאולה דרך אהבה ללא תנאי. הוא מקבל גם את 'האובדים והנידחים', ורואה בהם ניצוצות קדושה שנפלו בשבי כוחות הרוע וממתינים שיבואו להצילם. לשם כך הוא לא מהסס להיכנס לתוך הקליפות, ולמרות הפיתויים והקשיים הוא לא מתייאש, ובכוח התקווה והאמונה סולל את דרכו לפסגת האושר יחד עם כל עם ישראל… בכתביו מוצאים לימוד זכות עצומה והכוונה פרקטית בגובה העיניים לתיקונו השלם של כל יהודי באשר הוא, בתהליך פנימי איטי ויסודי. השיח הפתוח ממקום אישי וחושפני, נותן מענה מדויק לדור הזה".
הסבר שונה מעט סיפק לי מרדכי לופו, לומד ותיק ומחבר סדרת ספרים המבוססים על כתבי רמ"ד: "לרמ"ד יש יכולת לקרוא פסוקים בצורה חדשנית, למצוא בהם ראשי תיבות גאוניים, ולהתבטא בשפה מודרנית העוסקת בנפש ובבריאה. כל מה שידענו על הבעל שם טוב ובעיקר על רבי נחמן, מקבל פרספקטיבה חדשה לאור כתביו שמפרשים פסוקים בדרך החסידות והקבלה, מעניקים נשמה חיה לאותיות ולמילים, ובעיקר מעניקים משמעות אדירה לגלות ולנפילות". בקיצור, מלבד עומק פסיכולוגי ותפיסת תיקון לאומית, רמ"ד מציע פרשנות מעמיקה לתורה, וירטואוזיות דרשנית, והרבה הרבה אופטימיות.
תורת רמ"ד מהווה אפוא אלטרנטיבה רעננה לכל המצוי כיום בתחום לימוד התנ"ך, ומציעה קריאה מיסטית מעמיקה ועשירה של כתבי הקודש. פרשנותו חודרת את המציאות החומרית־פשטית, ומוצאת בכל רובד סודות גנוזים, ובכללותה תהליך תיקון נסתר. עבור מי שמאמץ את נקודת מבטו של רמ"ד, ספרי התנ"ך, ובעקבותיהם העולם כולו, נעשים ל"תיאטרון אלוהי" שמחזותיו מבוימים היטב. תורה זו מזכירה ללומדיה כי בכל דבר גנוז רז, ומחזירה את הקסם לעולם. בכך, כנראה, טמון סוד קסמה.
צבי לובושיץ הגיש לאחרונה עבודת דוקטור העוסקת בכתבי רמ"ד ואלי
