עם עליית הנאצים לשלטון בשנת 1933, הבינו רבים מיהודי גרמניה שהקיץ הקץ על מאות שנות חיים יהודיים בארץ שהייתה עבורם מולדת של ממש. אחד היהודים הללו היה שלמה זלמן שוקן, איש עסקים ציוני בולט. את הונו הרב עשה שוקן מרשת חנויות כלבו מצליחה שהייתה בבעלותו, אך הוא גם היה אספן של ספרים עבריים וכתבי יד עתיקים, ומייסד הוצאת ספרים העוסקים ביהדות. שוקן מן הסתם לא היה מסוגל לדמיין את היקף הזוועות שיחוללו הנאצים, אך הוא הבין היטב שהסכנה גדולה ונערך לקראתה. במקביל ליציאתו מגרמניה הוא החל לפעול גם להוצאת אוצרות רוח יהודיים מגרמניה, לא רק כאלה שהיו חלק מהאוסף האישי העשיר שלו.
שלמה זלמן שוקן נולד בשנת 1877 בעיר פוזן, שהייתה אז חלק מפרוסיה וממרחב התרבות הגרמני (כיום עיר מרכזית במערב פולין). המשפחה הייתה בעלת זיקה מסורתית. כילד הוא למד חומש עם ה"ביאור" של מנדלסון, בגיל 13 חגגו לו בר־מצווה, ובגיל 14 הוא סיים את לימודיו ונכנס לעסקי הבדים, תחילה כשוליה ולאחר מכן כסוחר עצמאי. אף שנאלץ במצוות אביו להפסיק את לימודיו הסדירים בגיל צעיר, ואולי דווקא משום כך, פיתח שוקן הצעיר תאוות השכלה, שתמלא תפקיד מרכזי בסיפור שנגולל כאן.
"כדי להבין את שוקן ואת הסיפור שלו צריך להבין שהוא אדם שקורא כל חייו, מגיל צעיר ועד סוף ימיו", אומר דני הקר, מנהל מכון שוקן למחקר היהדות, שבין כתליו אנו נפגשים. "זה אחד הדברים שתמיד מפתיעים כשעוסקים בו, כי זה שונה מהתדמית שלו כאיש עסקים קשוח ופעיל ציבורי, שלא נתפס כאינטלקטואל. הוא היה אוטודידקט, והדרך שבה חינך את עצמו הייתה באמצעות קריאה בספרים. הוא עשה את זה בסגנון הגרמני הקלאסי הרומנטי של ה'בילדונג', עיצוב עצמי. כלומר, איך אדם נהיה 'בן אדם'? הוא קורא את היוצרים הגרמנים הגדולים. שוקן הצעיר קרא את היינה, גתה ואחרים, ובאותו שלב הוא הלך והתרחק מהשורשים היהודיים שלו. הוא פגש גם טקסטים שכתבו יהודים, שפינוזה למשל, או את הכתבים הפילוסופיים של משה מנדלסון, אבל הוא התמקד בתרבות הגרמנית".
מה שהחזיר את שוקן לתוך עולמה של היהדות היה, באופן לא מפתיע, מפגש עם ספר. זה קרה כששוקן כבר היה בן 30, עדיין לא איש העסקים העשיר שהוא יהיה בהמשך. הוא פגש את סיפורי המעשיות של רבי נחמן מברסלב, בתרגום ועיבוד של מרטין בובר. הספר, שיצא לאור ב־1906, השפיע על יהודים גרמנים רבים שזיקתם ליהדות הייתה רופפת ולפתע הספר הזה לכד אותם. שנים אחר כך, כאשר בינו ובין בובר כבר הייתה היכרות משמעותית, הוא כתב לו: "הרגע שבו קראתי את הספר, הוא הרגע שבו שבתי להיות יהודי".
באותן שנים החל שוקן לאסוף ספרים, בעיקר ספרות והגות גרמנית. בשלב זה עוד לא הייתה לו היכולת הכלכלית להקים אוסף משמעותי וגדול, אבל הוא רכש את הספרים כחלק מגיבוש זהותו. החיבור המחודש לשורשים היהודיים גרם לו להתחיל לאסוף גם ספרות יהודית.
הקר: "ברגע שהוא מתחיל לצבור הון, גם האפשרויות לקנות ספרים וכתבי יד נדירים וליצור אוסף משמעותי הולכות וגדלות. למעשה, האוסף המתפתח של שוקן מחולק לשניים: אוסף יהודי, חלקו בעברית וחלקו בשפות נוספות, ואוסף גרמני. מבחינתו לא היה פה משהו דיכוטומי, כי שני הצדדים האלו הרכיבו את האישיות שלו וחיו ביחד".
אף שהאוסף היהודי של שוקן החל להצטבר אחרי זה הגרמני, הוא הפך במהרה לאוסף משמעותי מאוד, ובשלב מסוים נחשב לאוסף הפרטי (כלומר, שאיננו מוחזק במוסד ציבורי) החשוב ביותר בעולם בתחום היהדות. שוקן אסף כתבי יד ודפוסי עריסה ("אינקונבולות"; ספרים מהעשורים הראשונים שאחרי המצאת הדפוס) והגיע להישגים מרשימים, תוך שהוא בוחר להתמקד בנושאים מסוימים.
אחד הנושאים הראשונים שהוא בחר להתמקד בהם הוא השירה העברית. הקר: "זה כלל לא רק ספרי שירה אלא גם מחזורי תפילה, סידורים וכל מקום שיש בו פיוטים, שירה וכדומה. לבחירה הזו יש גם הקשר תרבותי־ציוני, משום שהיא משתלבת במגמה רחבה יותר של 'כינוס', שהיו שותפים לה גם אישים כמו אחד העם, ביאליק ואחרים. שוקן לא היה רק אספן שרוצה שתהיה לו ספרייה מרשימה, המטרה שלו הייתה גם לאומית. הוא יצר ספרייה שמתמחה בשירה עברית, ובאמצעותה הקים למעשה את המכון לחקר השירה העברית, שחוקר את אותם כתבי יד ודפוסים נדירים. במובן הזה היה לשוקן גם מזל, כי בין מלחמות העולם הרבה אוספים התפרקו והוא הצליח לקנות כתבי יד ודפוסים חשובים ולהרחיב את האוסף בזמן קצר יחסית".
כדי להבין את מידת ההצלחה של שוקן באיסוף כתבי יד ודפוסי עריסה, די אם נזכיר את העובדה הבאה: בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי (לימים הספרייה הלאומית), ששכן באותה עת בהר הצופים, היה בשנות השלושים במידה רבה בתחילת דרכו. מספרן של האינקונבולות העבריות הקיימות הוא לא גדול; כ־250 כותרים בסך הכול, לעומת כ־30 אלף בעולם הנוצרי. מתוכם החזיק בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בכארבעה־חמישה. ב־1930 נתן שוקן לבית הספרים, תחילה בהשאלה לטווח ארוך ובהמשך במתנה, כ־75 אינקונבולות עבריות, שברגע אחד הציבו את הספרייה על המפה העולמית בתחום הזה.
רנסנס יהודי בצל השנאה
זמן קצר לאחר עליית הנאצים לשלטון עזב שוקן את גרמניה, תחילה לצ'כוסלובקיה ובהמשך הגיע ארצה. העסקים שלו המשיכו לפעול בגרמניה, ובהם ההוצאה לאור שהקים, ושהיה לה חלק נכבד במה שמכונה "הרנסנס של יהדות גרמניה בין המלחמות".
למעשה, אומר הקר, השנים שלאחר עליית הנאצים היו אפילו תקופת פריחה בהוצאת שוקן: "הרבה יהודים גרמנים שעד אז כמעט לא ידעו שהם יהודים, ניסו פתאום להבין מה המשמעות של להיות יהודים. הם לא יודעים שום דבר על יהדות, והוצאת שוקן יוצרת עבורם את הגרעין של הספרים שהם לומדים מהם מה המשמעות של להיות יהודי. אלה יהודים שכבר שניים־שלושה דורות מנותקים מיהדותם, וכעת אולצו לחזור אליה".
דני הקר, מכון שוקן: "חלק מכתבי היד שמצולמים פה ישבו בספריית הקהילה בברלין או בספריות בפולין, ורבים מהם נשמדו במהלך המלחמה או פשוט אבדו. וכך התצלומים שישנם פה משמשים היום בתור המקור, כי המקור עצמו איננו"
בשנת 1934 הגיע שוקן לירושלים; הוא כבר ביקר בה קודם לכן, אך הפעם קבע בה את מקום מושבו. הגעתו לירושלים קשורה בראש ובראשונה להיותו ציוני פעיל, חבר דירקטוריון קק"ל ומעורב במיזמים ציוניים נוספים, אך לא פחות מכך בתפקיד שקיבל באותם ימים. שוקן, שאת השכלתו הרחבה רכש כאמור באופן אוטודידקטי, מונה ליו"ר הוועד הפועל (כלומר, הדירקטוריון) של האוניברסיטה העברית. בשנים הראשונות שלאחר עלייתו ארצה עוד הגיע שוקן לבקר מדי פעם בברלין, עד שהדבר נעשה מסוכן. צוות ההוצאה נשאר בברלין והמשיך לפעול עד אוקטובר 1938. גם שאר העסקים שלו, ובעיקר רשת חנויות הכלבו, המשיכו לפעול, והדבר סייע לו במפעל ההצלה התרבותי שלו. בשלב מסוים כבר לא הייתה ברירה והוא נאלץ למכור את הרשת במחיר נמוך בהרבה מערכה האמיתי. במקום הוצאת הספרים שנסגרה בגרמניה, הוקמה בארץ (וגם בארה"ב) הוצאת שוקן.
עם צאתו מגרמניה החל שוקן לפעול מתוך תודעת דחיפות, אך גם במתינות ובשיקול דעת, להצלת ספרי האוסף שלו לצד אוספים יהודיים נוספים. המהלכים הללו נפרשו על פני תקופה ארוכה, עד להשלמת ה"מבצע". בשלב ראשון הועבר אוסף המכון לחקר השירה העברית. "האוסף הזה כלל כתבי יד וצילומים, כולל התיקיות שממלאות את ארון הספרים בחדר שבו אנחנו יושבים", מצביע הקר על המדפים סביבנו. "חוקרי המכון צילמו קטעי גניזה רבים מקיימברידג', שם נמצא המצבור הגדול ביותר של קטעי הגניזה, אבל גם בכל מיני ספריות ברחבי העולם שקטעי גניזה הגיעו אליהן. הם הבינו שהגניזה הקהירית, שהחלה להתגלות בשלהי המאה ה־19, תהיה המקור הכי חשוב לחקר השירה העברית העתיקה, כי יש שם אוצרות שלא נמצאים בשום מקום אחר. המטרה שלהם הייתה ליצור אוסף צילומים, כך שהמכון יהפוך למקום שבו הכול יושב ביחד. זו בעצם התבנית שעל בסיסה הוקם בהמשך 'המכון לתצלומי כתבי יד עבריים' בספרייה הלאומית.
"חלק מכתבי היד שמצולמים פה", ממשיך הקר, "ישבו בספריית הקהילה היהודית בברלין או בספריות מסוימות בפולין, ורבים מהם נשמדו בהפצצות במלחמה או פשוט הלכו לאיבוד. וכך התצלומים שישנם פה משמשים היום בתור המקור, כי המקור עצמו איננו".
קבוצה נוספת של פריטים ששוקן הוציא כבר בשלב הראשון, קודם כול לצ'כיה, כללה כמה מהפריטים היקרים ביותר שהוא החזיק ברשותו. בהם כתבי יד מוקדמים של פירושי רש"י מהמאה ה־13, כתב יד מוקדם של פירוש רד"ק, מחזור איטלקי ימי־ביניימי מעוטר, תנ"ך מעוטר ועוד.
"ברוך פודה שבויים"
לאחר ההעברה הראשונית המשיך שוקן לחלק העיקרי של המבצע, העברת מרבית האוסף ארצה. הוא עשה זאת בכמה דרכים, כדי לחמוק מעיניהם הפקוחות של הנאצים. חלק מהספרים יצאו מגרמניה במסווה של תרומות לספרייה הלאומית, או כתרומה לבית יתומים בירושלים. למרות הבנת הדחיפות, שוקן התעקש לעשות את הדברים בצורה מסודרת, ונעזר לצורך המבצע בתשתית העסקית שהחזיק בגרמניה, עובדי בית־ההוצאה ורשת חנויות הכלבו. ההתעקשות של שוקן על עבודה מסודרת גרמה לכך שהספרייה הועברה רק בשלהי 1935. באותה תקופה גם רכש שוקן את עיתון "הארץ", הנמצא עד היום בבעלות צאצאיו.
הקר: "אפשר להתרשם מהסדר והדייקנות כשרואים את הרשימות, שבהן תועדה התכולה המדויקת של כל אחד מהארגזים – כל ספר עם שמו, מספרו הקטלוגי ופרטים אודותיו. יותר ייקה מייקה. שוקן גם הקפיד לנסות ולבחון כל אפיק של העברה, ורק אחרי שראו שזה עובד, הוא שלח דרכו את ארגזי הספרים. בין השאר הוא השקיע מחשבה בשאלה לאן הארגזים יגיעו, והגיע למסקנה שהדרך הנכונה היא לנמל חיפה ולא לנמל תל־אביב, שהיה נמל מים רדודים, והסחורות שהגיעו אליו הועברו מהספינות לסירות קטנות יותר, שרק הן יכלו להגיע עד לרציף".
למרבה הצער, ניסיונות נוספים של הצלה שעשה שוקן באותן שנים צלחו פחות. אחד מהם היה להביא ארצה את האוסף היהודי והעברי של הספרייה בפרנקפורט, אחד החשובים באירופה באותה עת. "תחילה עלה הרעיון להעביר את האוסף בשלמות לארץ ישראל, אך באותן שנים עדיין הייתה בפרנקפורט קהילה יהודית שהתנגדה להעברת הפריטים לארץ ישראל, שנתפסה כמקום פחות בטוח. דמות חשובה בהקשר זה הייתה אהרן פריימן, הספרן של האוסף היהודי בפרנקפורט. פריימן האמין עד הרגע האחרון שניתן יהיה לשמור את הספרייה בפרנקפורט, וכנראה היה זה שהביא לפסילת הרעיון. חלקים גדולים מן הספרייה לא שרדו את המלחמה. פריימן עצמו הצליח להגר לארה"ב בשנת 1939".
גם לאחר שהתוכנית לא יצאה לפועל ניסה שוקן להוציא פריטים נבחרים, אך בינתיים התחזקו המאמצים של השלטון הנאצי לשלוט על חיי התרבות בגרמניה. הנאצים גילו עניין רב באוסף היהודי בפרנקפורט, והוא היה חשוב מכדי להוציא אותו מרשות המדינה. בשנת 1937 הצליח שוקן למרות הכול להוציא אינקונבולות עבריות ודפוסים מוקדמים ולהעבירם לירושלים, כ־30 פריטים בסך הכול. האוסף של ספריית פרנקפורט הפך במהלך המלחמה לבסיס של "המכון לחקר שאלת היהודים" שהקימו הנאצים. רוב הדפוסים העבריים שהיו באוסף נשרפו בשנת 1944, בהפגזות על העיר. כתבי היד והאינקונבולות, שאוחסנו במקום אחר, שרדו.
לגורל טוב יותר זכה מחזור נירנברג, כתב־יד מיוחד במינו ששוקן רכש עוד לפני המלחמה, אך לא הצליח להוציא אותו מגרמניה. "אחרי המלחמה שוקן ניסה לחזור ולהקים את עסקיו בגרמניה. הוא קיבל לידיו חלק מן המניות של רשת הכלבו שלו, שבינתיים שונה שמה ל'מרקור', ובמסגרת פעילות זו הגיע לא מעט לנירנברג. בשנת 1951 קיבלה הנהלת 'מרקור' אישור להחזיר לשוקן את כתב היד של מחזור נירנברג. באוגוסט 1951 הגיע כתב היד לירושלים. בנו של שוקן, גרשום, שלח לו מברק לשווייץ ובו כתוב: 'מחזור הגיע במצב טוב, ברוך פודה שבויים'".
לאור ההצלחה הזו ניסה שוקן להוציא עוד כתבי יד חשובים מספריות בגרמניה, בטענה שמקומם הראוי בישראל, ולארגן החלפות עם כתבי־יד גרמניים חשובים מהאוסף שלו, אך הדבר לא צלח. בשנת 1957 הצליח שוקן פעם נוספת לרכוש את כתב היד של 'הגדות נירנברג', שאותן החליף תמורת פריטי אספנות גרמניים שהיו ברשותו.
"בעקבות הפעולות של שוקן", מסכם הקר, "מתוך כל האוספים העבריים שהיו בגרמניה באותן שנים, והיו כמה וכמה, זה האוסף המשמעותי היחיד שנשמר בשלמותו. כל האוספים האחרים נכחדו מכל מיני סיבות, ובעיקר משום שהנאצים אספו את כל הספרים וכתבי היד היהודיים שהם הגיעו אליהם. היו שריפות ספרים, אבל חלק הארי של הספרים דווקא נשמר במחסנים גדולים, ושם חלק גדול מהם נפגעו. מה שנשאר הגיע ברובו ארצה, כחלק מפעולותיה של 'הוועדה להצלת אוצרות הגולה'. אבל האוספים כאוספים לא שרדו, חוץ מהאוסף של שוקן, שיחד עם האוסף שלו הוציא מגרמניה עוד שני אוספים קטנים. האחד של קארל וולפסקהל, משורר יהודי־גרמני ידוע שמכר את האוסף שלו לשוקן, והשני של מרטין בובר. כך שהצלת האוסף של שוקן היא בעצם תופעה ייחודית".
