לכבוד יום הסתלקותו של רבי נחמן מברסלב, ביקשתי להביא לפניכם ברשימותיי הקודמות קטעים מסיפורו "שבעת הקבצנים". התמקדתי בחלק השישי, סיפורו של הקבצן חסר הידיים. כעת אביא בפניכם גיבור נוסף מהסיפור – הקבצן העיוור.
בכלל, שבעת הקבצנים בסיפור זה של רבי נחמן מהווים גיבורים אנטי־גיבורים, ודרכם מבטא רבי נחמן את ביקורתו נגד התופעות החברתיות והתרבותיות המאפיינות את העולם המודרני. אולם בנוסף, חלק מהביקורת היא יותר במישור הפילוסופי – ביקורת התבונה היומיומית, כאשר טענתו היא שהתפיסה האנושית של העולם איננה מבטאת את המציאות האמיתית.
בכך מתחבר ר' נחמן לאחד העקרונות החשובים ביותר בתורת החסידות, הוא תורת ההסתרה: "וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר". אכן, קיימת הסתרה כפולה בעולם: הראשונה היא הסתרת הקב"ה בעולם והשנייה היא הסתרה מסדר שני – ההסתרה של ההסתרה, עד שאין הבריות יודעות שהיא מתרחשת. רק בהזדמנויות נדירות מוסרת ההסתרה הראשונה, למשל ברגע של דבקות או ביטול היש. אולם את ההסתרה השנייה, כלומר ההבנה שאנו חיים בעולם שהקב"ה פועל בו אך הוא מסתתר, ניתן להסיר בכל עת. את זאת ביקשה החסידות לעשות. היא לימדה שהמציאות איננה כפי שהיא נראית לעינינו, כי הקב"ה מסתתר בעולם ולכן התמונה שאנו בונים ביחס לעולם מעוותת על ידי המשקפיים של תפיסתנו הבלתי שלמה. אחד הביטויים העיקריים לעיוות זה הוא תפיסת הזמן – התפיסה המוטעית של הזמן. כנגד זה מתקומם הקבצן העיוור.
הביטול בשכל גדול
על הרעיון הזה עמדה החסידות מאז הבעש"ט. פיתוחו המלא מצוי בכתביו של רבי ברוך מקוסוב:
הש"י הוא למעלה מהזמן… וזה הענין הוא באמת דבר נפלא ונעלם מאד ואי אפשר להבין זאת בשכל אנושי. אך דע שעיקר הזמן הוא רק מחמת שאין מבינים, דהיינו מחמת ששכלנו קטן. כי כל מה שהשכל גדול ביותר, הזמן נקטן ומתבטל ביותר… וכן למעלה מעלה, עד אשר יש שכל גבוה כל כך ששם כל הזמן כולו… אין ואפס לגמרי.
וכך יש להבין את ימות המשיח. המשיח "שעבר עליו מה שעבר מיום בריאת העולם… בסוף יאמר לו הש"י 'אֲנִי הַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ' (תהלים ב, ז)… על כן יהיה כל הזמן שעבר עליו מיום בריאת העולם עד אותו הזמן כולו אין ואפס ממש… כי יתבטל כל הזמן בשכלו שיהיה גדול מאוד". במילים אחרות, אנו משליכים את הזמן על העולם. אילו מבנה התפיסה שלנו היה שונה, "שכלנו היה גדול מאוד", בלשונו של ר' ברוך, והזמן היה מתבטל.
הדוגמה הקלאסית שבה משתמש ר' ברוך היא החלום: "כי בחלום, שאז השכל מסתלק ואין לו רק כח מדמה, אזי ברבע שעה יכולים לעבור כל השבעים שנה. ואחר כך כשנתעוררים מהשינה, אזי רואים שכל אלו הזמנים… הוא זמן מועט מאד באמת. וזה מחמת שאחר כך בהקיץ אז חוזר השכל אליו". בהקשר זה מעניינת במיוחד תורה אחת שנשארה בצורה של ראשי פרקים מכתב ידו של רבי נחמן, ושר' נתן תלמידו וסופרו הנאמן ניסה לפענח (ליקוטי מוהר"ן תניינא, עט). לפי הסברו "תשובה ובחינת למעלה מהזמן, דהיינו בטול הזמנים, הם בחינה אחת". קריעת ים סוף ומלחמת עמלק מסמלות את ביטול הזמנים. בקריעת ים סוף נאמר שהקב"ה ערבב את עמוד האש, דהיינו הלילה, ואת עמוד הענן, דהיינו היום. "הזמן הוא בבחינת שינה", והתשובה היא ביטול הזמן. "יצחק" מסמל את "קצ – חי", קץ הזמן, את אחרית הימים. יצחק הוא בנו של אברהם, שהוא "למעלה מהזמן", שהרי אברהם הוא אהבה, והאהבה מבטלת לחלוטין את הזמן, כנאמר ביעקב: "וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ".
אור ישר ואור חוזר
הגישה הזאת קרובה מאוד, לדעתי, לגישתו של עמנואל קאנט, ששמע מאחורי דלתו השמימית של רבי ברוך מקוסוב את הדברים שנתגלו לרבי מן המרומים. הצד השווה שבהם, שהמציאות אינה נתפסת כפי שהיא באמת. אנו אולי תופסים תופעות המתרחשות בעולם בעוד את הדבר עצמו אין אנו מסוגלים לתפוס. עניין זה מכונה, כאמור, על פי החסידות – ההסתרה, שכתוצאה ממנה אין אנו תופסים את העולם כפי שהוא, ולכן אין אנו רואים את המציאות הא־לוהית המצויה בה.
רבי נחמן יכול היה אולי להסביר את תורתו במושגים הקאנטיאניים, בצורות ההסתכלות של הפילוסופיה הביקורתית, אלא שהוא עשה זאת בצורה תמימה יותר. הוא השתמש באופטיקה הפרימיטיבית העתיקה כדי להסביר את העקרונות הפילוסופיים המחוכמים האלה. היום אנו יכולים לתרגם את האינטואיציה שלו אם נשתמש במודל הראדאר או הסונאר, אך בעולמו של ר' נחמן גם האדם רואה ותופס את המציאות על ידי שליחת קרני אור וניתוח האור המוחזר. זוהי תורת האור הישר והאור החוזר: "כי עיקר כח הראות מחמת שכח הראות הולך ומתפשט ומכה בדבר הנראה וחוזר הכח הראות… ונצטייר הדבר בעיניים ואז העיניים רואין את הדבר הנראה".
האור הישר היוצא מאתנו, דהיינו המסגרת התפיסתית שדרכה אנו קולטים את העולם, בונה את תפיסת המציאות שלנו: "ודע שההסתכלות עושה כלי, דהיינו גבול וזמן, כי מקודם ראותו הדבר הוא בלא גבול, וכשרואה הדבר נעשה לו גבול… כי בכח הראות, עושה הילוך לנפשו, והוא הגבול" (שם). הגבול, החלל ובעיקר הזמן אינם אלא תוצאה של האור הישר היוצא מן העיניים, דהיינו נובעים מאופן תפיסתנו את הדברים. מעניין שהחלל והזמן כרוכים כאן, ובצורה מוזרה אף קשורים אל האור, זאת אומרת שהם סובייקטיביים, לא לכל אדם בנפרד אלא לתפיסה האנושית הקולקטיבית.
כעת נוכל להבין כיצד העיוור מהסיפור מסביר את עיוורונו: "וְאַתֶּם סְבוּרִים שֶׁאֲנִי עִוֵּר? אֵין אֲנִי עִוֵּר כְּלָל רַק שֶׁכָּל זְמַן הָעוֹלָם כֻּלּוֹ אֵינוֹ עוֹלֶה אֶצְלִי כְּהֶרֶף עַיִן (וְעַל כֵּן הוּא נִדְמֶה כְּעִוֵּר, כִּי אֵין לוֹ שׁוּם הִסְתַּכְּלוּת כְּלָל עַל הָעוֹלָם, מֵאַחַר שֶׁכָּל זְמַן הָעוֹלָם אֵינוֹ עוֹלֶה אֶצְלוֹ כְּהֶרֶף עַיִן וְעַל כֵּן אֵין שַׁיָּךְ אֶצְלוֹ הִסְתַּכְּלוּת וּרְאִיָּה בְּזֶה הָעוֹלָם כְּלָל)". מכאן המתנה שהעיוור נותן לחתן ולכלה: "שֶׁתִּחְיוּ חַיִּים אֲרֻכִּים כָּמוֹנִי". עד כאן היום, בזמננו אנו!
