ספר בראשית נפתח ב"אור" ומאז הוא הולך ומחשיך. שהרי אחר שאמר הקב"ה "יהי אור" והתכוון שלא יהיה פה חשוך והיה האור מתוק לעיניים, החלו העיניים כהות. ספר תולדות אדם הוא ספר תולדות האדם המושלך: אחוריו אל גן ה' ופניו לארץ צייה, צמאה למים, וספר לידת האדם הוא ספר העיצבון, מתיאור העבודה הראשונה ניגרת הזיעה ומאחוות האחים צומחת הקנאה. ואנו הקוראים מבראשית רצים דחופים ומבקשים לברר מהי בדיוק האשמה וממה נובע החטא. איננו יודעים בדיוק מה היה סוג העץ שממנו היה אסור לאכול ומה טעם פריו, אך יודעים אנו היטב שזה לא נעים לראות גן נעול ולשוטט נעים ונדים מעבר לשערים בלא מנוחה ליגע ומרגוע לעמל.
אפשר להבין, אם כן, מדוע רבים מבוגרי פרשת בראשית מבקשים להשיב את הזמן לאחור ולברר איפה בדיוק נמצא גן העדן. אותם מבקשי הראשית (כפי שמתאר התלמוד הבבלי למסכת תמיד) חוצים את הרי החושך ושוחים במעלה הנהרות הנובעים מגן העדן כדי להקיש על דלתותיו ולצעוק "פתחו לי בבא" רק כדי לגלות כי אפילו אלכסנדר מוקדון שכל שערי העולם פתוחים בפניו ייוותר כקבצן על הסף הבלתי ניתן לחציה של גן העדן הנעול תדיר בפני בני תמותה.
יש להודות, קריאה פשוטה של פרשת בראשית עשויה להותיר את האדם במועקה. התורה מלמדת כי האדם נולד אל תוך גן "לעבדה ולשמרה" ולשמוע את רוח ה' המתהלכת בתוכו. אך הוא מרים עיניו מהספר ומוצא עצמו זר למרחב שסביבו, וכמאמר השיר: "בגן העדן של ילדות אשר היה פורח, הייתי חלק מהנוף היום אני אורח". לא פלא שהקריאה הזו בספר בראשית הולידה מתוכה ספרות שלמה בימי הבית השני שנשתמרה במגילות קומראן ועיקרה ניסיונות חוזרים ונשנים לעלות בעודך בחיים אל גן העדן ולשוב להתהלך לרוח היום עם הא־לוהים.
אבל אנחנו כאן. ובכן, נקיים בעצמנו דברי ר' יוסף אבן כספי שכתב "פרשת גן עדן…. עניינים נפלאים לא נוכל להשיגם… ולכן נניח אדם הראשון שמת זה אלפים מן השנים ונדבר בענייננו אנחנו פה". אנחנו לומדים תנ"ך בארץ שכורת שמש שבה אפשר לשקול את האור בזהב מלא. חצינו הרי חושך של ממש וחזרנו לכאן ומתוק לנו אורה של ארץ ישראל לעיניים. ואציע על כן בקיצור נמרץ קריאה הפוכה לחלוטין של סיפור גן העדן המבוססת על דברים שלמדתי ממורי פרופ' יוני גרוסמן.
אל האדמה הצמאה
תפיסת האדם כפליט גן עדן וראיית ספר בראשית כספר של גירוש מחמיצות דבר־מה יקר עד מאוד במבנה הספרותי של פרשת בראשית. משום שרגע לפני שמתואר סיפור הגן, העץ והגירוש, כאקספוזיציה לספר, אומר ספר בראשית שהאדמה צמאה: "ואדם אין לעבוד את האדמה". הקורא שנכנס עכשיו אל הגן נותר בציפייה דרוכה – אימתי יצא האדם מהגן ויחל להשקות את האדמה. ובאמת, עזיבתו של האדם את הגן מתוארת לא רק במילה "ויגרשהו" המעלה קונטציה של "גלות", אלא גם במילה "וישלחהו" המעלה ריח ניחוח של תכלית וייעוד (בראשית ג, כג־כד):
וישלחהו ה' א־להים מגן עדן לעבוד את האדמה אשר לקח משם. ויגרש את האדם, וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת.
הציפייה של הלומד שחיכה לאדם שיעבוד את האדמה באה על פתרונה. הנה נשלח האדם בוגר פרדס גן העדן ויחל להצמיח עצים ושדות סביב הגן.
אם כן, סיפור גן העדן הוא תחנה בזמן, שבה האדם חייב לעבור בדרך אל ייעודו – לעבוד את האדמה שמחוץ לגן. תובנה מאירת עיניים זו, הנובעת מניתוח ספרותי של פרשת בראשית, יכולה להיות מובעת באופן חריף בניסוח פסיכולוגי: אם גן העדן נמשל לילדות שבה האדם עירום, אינו יודע מטוב ועד רע, אינו יודע בושה, הרי היציאה מגן העדן איננה גירוש, היא התבגרות. תפקיד פרק ב' של בראשית איננו (רק) לתאר את החטא המונח בתשתית קיומו של האדם אלא לפרוש לפני האדם את תמונת הילדות המתוקה שלו שבה לא ידע בושה ושבה התהלך וכותנות אור לגופו ללא מחיצה וחציצה. קריאה ספרותית זו של ספר בראשית מותירה את האדם שליח גן עדן ולא פליט המבקש לשוב אליו.
האדם נכנס אל הגן, בחוץ ממתינה לו אדמה צמאה. ומשום שאדם לא יכול לנטוע עצים בכל מקום שאליו יגיע אם אין לו ילדות שהייתה בוסתן, משום שללא זיכרונות "חסד נעורייך אהבת כלולותייך" קשה להלך במדבר ארבעים שנה אל ארץ זרועה, מחל התנ"ך את מסעו הגדול בזיכרונות הילדות – עבר מופלא שמאפשר לייצר תמונת עתיד.
ומכאן יסבירו ויאירו פרשני התנ"ך וחוקריו כיצד חושף התנ"ך טפח מגן עדן במרחבים חדשים לחלוטין. הרמב"ן ימצא את גן העדן בארץ ישראל (ויקרא כו, ו), הכוהנים ימצאו את גן העדן במשכן ובמקדש ומגילת שיר השירים תלמד אותנו שגן העדן הוא הזוגיות שעליה נאמר "גן נעול אחותי כלה". נותר לנו אם כן להתחיל וללמוד את פרשת בראשית שהיא איננה "עניינים נפלאים וסתומים לא נוכל להשיגם" כדברי ר"י כספי, היא הזיכרונות שלנו. הראשית שלנו. רק איתה אפשר ללמוד בזהירות כיצד ניתן להתבגר בארץ צייה ולמצוא בה ובבני האדם הפוסעים עליה את גן העדן.
