בוקר שישי גשום במיוחד, ובמוזיאון "אנו" בתל אביב מתקבצים כמה עשרות אנשים כדי להוקיר את פועלו של אחד הבולטים שבחסידי אומות העולם בתקופת השואה, שפעילותו האמיצה הצילה אלפי יהודים. צ'יואנה סוגיהארה, דיפלומט יפני, שימש כשגריר יפן בליטא בפרוץ מלחמת העולם השנייה. על דלתותיו התדפקו המוני פליטים יהודים שביקשו להימלט מאימת הנאצים. פניותיו החוזרות ונשנות של סוגיהארה לממונים עליו, בבקשה לסייע ליהודים האומללים ולפתוח למענם את שערי יפן, נדחו. למרות זאת, החל מיולי 1940 עבד סוגיהארה בקדחתנות והעניק בכתב ידו אלפי אשרות מעבר דרך יפן, שנתנו ליהודים הנמלטים כרטיס יציאה אל החיים, עד סגירת השגרירות חודשיים לאחר מכן.
״פועלו הייחודי של סוגיהארה מקבל משנה תוקף בימים אלה, שבהם האנטישמיות גואה וקהילות יהודיות בעולם חוות תוקפנות ואלימות, המוכרות לנו מתקופות חשוכות בהיסטוריה", אמר באירוע מנכ"ל המוזיאון, עודד רביבי. "מאז שבעה באוקטובר אנו עדים לגילויי שנאה בוטים גם במדינות שנחשבו לנאורות, מערביות ובטוחות עבור הקהילות היהודיות, דוגמת אוסטרליה וארה"ב. בחרנו לתת במה ולהוקיר את פועלו של חסיד אומות העולם במוזיאון העם היהודי פה בישראל, מתוך ההבנה כי בסיפורו של העם היהודי לצד הקושי ורגעי השפל, מסתתרות גם אלומות אור".
האירוע במוזיאון אנו, שהתקיים לרגל יום השואה הבינלאומי, נערך בהשתתפות שגריר יפן וכמה מחוקרי התקופה, וגם אחד מניצולי סוגיהארה: ברל שור. כאשר שור קיבל את אשרת המעבר הנכספת הוא היה בן 13 בלבד. למרות מרחק השנים, הוא זוכר היטב את הטלטלות שעברו עליו מאז ניתוקו מבית הוריו בקרקוב, ואת דרך החתחתים שחצתה מדינות ויבשות, והצילה אותו ממוות לחיים.
ברל שור נולד בשנת 1927 בעיר קרקוב. ילדותו עברה עליו ללא דאגות מיוחדות, אך ב־1 בספטמבר 1939, בזמן שהוא החל להתכונן לבר־המצווה שלו, חייו השתנו ללא הכר.
"איש לא ידע מה קורה. ידענו שתבוא המלחמה, אבל לא הבנו מה יהיה קנה המידה", הוא מתאר. "עיתונים לא היו, כולם נסגרו. רדיו היה, אבל רק פוליטי. לא יכולת לדעת שום דבר שקורה בעולם. היו אנשים שהציעו לשבת ולחכות, והבטיחו שהכול יהיה בסדר. אחרים, וביניהם גיסי וילק, הבינו שאירופה היא כבר לא מקום לאנשים, בטח לא ליהודים. גיסי בנימין זאב (וִילֶק) פרנקל תמיד ידע לברור מתוך אלף שמועות את הדבר החשוב, ולהסיק את המסקנות הנכונות.
"אחותי וגיסי גרו עם בנם התינוק בעיר קטוביץ', קרוב מאוד לגבול. בשבת שבה פלשו הגרמנים לפולין, שבת אחת לפני ראש השנה, הם התארחו אצלנו בקרקוב. הגרמנים הפציצו את שדה התעופה של העיר, וגיסי אמר שהוא לא רוצה להישאר ליד הגבול. היה לנו קרוב שגר ליד לובלין, וּוילק תכנן להסיע אליו את אחותי והאחיין שלי, לחזור לקרקוב ולהמתין שיקראו לו להתגייס לצבא. הוא לא ידע שיומיים אחר כך לא תהיה קרקוב".
אוטובוס לחיים
הגיס וילק היה בעל רכב, אך שבוע לפני המלחמה הוא מכר את מכוניתו וטרם קיבל את המכונית החדשה. הרכבות והאוטובוסים היו משובשים, וחברת האוטובוסים הממשלתית הפסיקה לעבוד. "במקום לראות בזה בעיה, גיסי הלך לשכור אוטובוס מהחברה הממשלתית עם נהג, דלק והכול – לשימושו האישי. היו באוטובוס כארבעים מקומות. האוטובוס הגיע אלינו במוצאי השבת, וכל האנשים שרצו לנסוע ללובלין עלו עליו. בהחלטה של רגע, אמא שלי הסתכלה עלי ושאלה: 'למה שהוא יישאר איתנו כאן בקרקוב? קחו גם אותו'. הם אספו לי כמה מסמכים, והעלו גם אותי לאוטובוס".
זו הייתה הפעם האחרונה שבה ראה שור את הוריו, מירלה ומאיר. הם חשבו שאזרחותם הטורקית תסייע להם בעת צרה, אבל קונסול טורקיה בברלין הודיע ביוזמתו לגסטפו על ביטול אזרחותם והפקיר אותם לנפשם.
"נסענו בין חזיתות וקרבות, מראות מלחמה מכל עבר", מתאר ברל את מסעו של אותו אוטובוס. "אבל כשהתקרבנו ללובלין התברר שהגרמנים קרובים, וגיסי החליט לפנות מזרחה. בינתיים הרוסים פלשו לפולין מהצד המזרחי והשתלטו על האזור שהיינו בו. ידענו שהשטח היחיד שנשאר עדיין חופשי, ללא שליטה סובייטית או גרמנית, היה אזור ליטא ואסטוניה. וילק החליט להגיע לווילנה. הגענו לשם בלי דרכון, כי לא חשבנו שנזדקק לו בנסיעה מקרקוב ללובלין".
כאשר ברל הגיע לווילנה עם קרוביו, ממשלת פולין הגולה הוציאה להם מסמכי מעבר ואישור שהם תושבי פולין. בכירי השלטון הפולני המובס נסו לבריטניה, ומשם, באופן מפתיע אולי, עשו כל שביכולתם למען יהודי ארצם הנרדפים. "הם היו הראשונים, כבר ב־1942, לדווח לעולם על השמדת היהודים בפולין הכבושה". ואולם, ממשיך ברל בסיפורו, "גם אחרי שקיבלנו את המסמך הזה, איש לא ידע אם נוכל לקבל ויזות ולנסוע למקום אחר. שמענו שסוגיהארה מחלק ויזות, אבל יפן סירבה לקבל אליה פליטים, ולכן היינו צריכים אשרת מעבר למקום אחר".
"כולם צבאו על שער הכניסה לקונסוליה, אבל גיסי הבחין שבצד הבניין יש דלת מעבר לאנשי שירות. הוא דפק על הדלת, נכנס והגיע למטבח, קד לטבחיות היפניות, עלה במדרגות, פתח דלת נוספת ופגש את סוגיהארה בכבודו ובעצמו. סוגיהארה חייך והורה להנפיק את האשרות"
מי שהטה את הכף בשלב הזה היה שותף שקט אך קריטי למשימתו של סוגיהארה: הקונסול ההולנדי בליטא, יאן יאן זווארטנדיק. זווארטנדיק הבין שסוגיהארה לא יוכל לאשר ויזות מעבר בלי יעד ברור עבור הפליטים, והעניק ליהודים אישור לשהות במושבה ההולנדית באי קורסאו שבדרום הים הקריבי. אחד הראשונים שניגשו לזוולדאק כדי לבקש ממנו את הוויזות הנכספות היה וילק, גיסו של ברל, שבתושייה רבה הגיע אל הקונסול ההולנדי.
"וילק הצליח להיכנס לקונסוליה ולבקש ויזות לקורסאו עבור שבעה אנשים", מתאר ברל. "הקונסוליה הייתה מלאה באנשים שפנו בשפות שונות לפקיד הלחוץ והמותש. לפקיד הייתה חותמת גומי אחת בלבד כדי להחתים את הדרכונים שהוצגו בפניו. הקונסול התבונן בגיסי ובשבעת אישורי הנסיעה שהחזיק, הושיב אותו ליד שולחן פינתי והורה לו להעתיק שבע פעמים את החותמת. וילק עשה זאת אף שהטקסט היה בצרפתית, שפה שלא הכיר בכלל. כך שהוויזות שלנו לא נחתמו בחותמת גומי, אלא בכתב ידו של וילק".
שנים לאחר מכן, כאשר סיפורו של סוגיהארה התפרסם והוא זכה להכרה ואף קיבל מיד ושם את אות חסיד אומות העולם, ברל לא שכח את חלקו של זווארטנדיק בהצלת משפחתו ויהודים נוספים. הוא פנה ליד ושם וביקש להעניק את הכבוד גם לשותף ההולנדי, כפי שאכן נעשה.
המצית שהתחפש לאקדח
תושייתו ואומץ ליבו של וילק ליוו את הקבוצה היהודית הנמלטת לאורך כל הנסיעה. כמו בקונסוליה ההולנדית, יזם וילק באומץ מפגש גם עם סוגיהארה בכבודו ובעצמו. "הרחוב היה ים של יהודים, וכשווילק התקרב לקונסוליה הוא הבין שאין סיכוי להיכנס", מספר ברל באריכות בספר זיכרונותיו שטרם ראה אור. "אבל הוא היה איש מבריק. כולם צבאו על שער הכניסה לקונסוליה, והוא הבחין שבצד הבניין יש דלת מעבר לאנשי שירות. הוא דפק על הדלת וגילה שהיא פתוחה. ופשוט נכנס והגיע למטבח. מולו עמדו טבחיות יפניות, הן לא דיברו פולנית והוא לא דיבר יפנית. הן קדו לו קידה, הוא קד בחזרה ונכנס. הוא עלה חמש או שש מדרגות, כשפתח דלת נוספת פגש לא אחר מאשר את סוגיהארה בכבודו ובעצמו. לעולם לא נדע מי הופתע יותר מהמפגש הזה. וילק התנצל על התנהגותו, סוגיהארה העריך את זה מאוד, חייך והורה להנפיק את שבע אשרות המעבר".
הבן, דוד שור, שמשתתף בשיחתנו, מוסיף ומספר על גילוי תעוזה מרשים אף יותר: "כשהאוטובוס הגיע מקרקוב לווילנה, הצבא הגרמני והצבא הרוסי התקדמו זה לעבר זה. פושעים שניצלו את הכאוס התחזו לחיילים, שדדו ורצחו. האוטובוס נתקל בדרך במחסום אזרחי, והשומרים טענו שיש חסימה בהמשך והפנו אותו לדרך צדדית. וילק לא האמין לסיפורים שלהם. הוא היה אדם בן 28, עם אוטובוס מלא בנשים וילדים. הוא אמר לנהג לעמוד עם האוטובוס מול המחסום, הכניס את היד לתוך הכיס ופתח את המצית שהיה שם. הנקישה נשמעה כמו דריכת אקדח. אנשי המחסום לא התקרבו אליו, והוא הורה לנהג לפרוץ את המחסום ולנסוע. מובן שלא הייתה שום חסימה בהמשך הדרך. אם הם לא היו עושים את זה, הם לא היו חיים היום. אבא תמיד אומר שכל החלטה שווילק קיבל בחייו, הייתה הטובה ביותר שיכולה להיות".
לאחר שחצו את ים יפן הקר והסוער, הגיעה הקבוצה לנמל צורוגה ביפן. שם ראו לראשונה, אחרי זמן רב, אנשים מחייכים. למרות היותה של יפן בעלת בריתה של גרמניה הנאצית, ברל מחמיא לקבלת הפנים שקידמה אותם ביפן: "השגריר סוגיהארה הוציא בערך 2,100 ויזות, על חלק היו כתובים שמות, אבל בסופו של דבר הגיעו ליפן בין 5,000 ל־7,000 יהודים, עם ויזות בלי חותמות, ויזות לא נכונות וכן הלאה. היפנים יכלו בקלות להגיד להם 'זה מזויף, תסתובבו אחורה', אבל הם נתנו להם להיכנס. הם ערכו לנו הכנסת אורחים יפה".
לאחר שהצליחו להגיע לחוף מבטחים, פנו ברל ומשפחתו לאותו אי הולנדי שהייתה להם אשרת שהייה בו, ומשם עברו בהמשך לניו־זילנד. בפרוץ מלחמת העצמאות בישראל, ברל כבר היה בעל רישיון טיס וסטודנט להנדסת מכונות באוניברסיטה ניו־זילנדית. "אבא רצה לעלות לארץ ולהילחם", מספר דוד, "אבל הוא פגש בניו־זילנד נציג של הקרן הקיימת, שיעץ לו לסיים תחילה את לימודיו. 'תישאר ללמוד ואז תבוא לבנות את הארץ', אמר לו. במלחמות ישראל הבאות כבר השתתף ברל, לא כטייס אלא כשריונר. במרכז הקליטה בארץ הוא הכיר את חנה, עולה מדנמרק. השניים נישאו ונולדו להם ארבעה ילדים; חנה נפטרה ב־2009. ברל עשה חיל בארץ; הוא הקים את החברה הראשונה בישראל לתכנון מיזוג אוויר וקירור, והשתתף בתכנון יותר מ־2,000 מבנים ובהם הכנסת, בית המשפט העליון, מוזיאון ישראל, יד ושם ועוד.
החסיד הנשכח
אף שהוא חב לו את חייו, שור מותח גם ביקורת מפתיעה על הבלטת שמו של סוגיהארה, בשעה שחסידי אומות עולם רבים שלדבריו סיכנו את חייהם הרבה יותר ממנו, נשכחו מהזיכרון ההיסטורי. כדי להמחיש זאת הוא מראה לי שתי תמונות: באחת נראה ברל הצעיר לצד תמונתו של סוגיהארה, בשנייה נראית ילדה לצד אדם לא מוכר. הילדה היא אשתו לימים, חנה, ולידה נראה גיאורג פרדיננד דוקוויץ, דיפלומט דני שהיה חבר המפלגה הנאצית והצליח להציל מספר יהודים דומה לזה שהציל סוגיהארה. משפחתה של חנה הייתה בין הניצולים הללו.
"על סוגיהארה שמעו אלפי סיפורים, ועל דוקוויץ כמעט לא", אומר ברל. "דוקוויץ היה נאצי שהאמין בעקרונות של הגזע, אבל מכאן ועד להרוג אנשים? כשהוא שמע על התוכנית של הנאצים הוא הלך לשלטונות שוודיה ושאל אם יסכימו לקבל לחיקם את כל הקהילה היהודית בדנמרק, שכללה כ־7,000 יהודים. הם הסכימו, ודוקוויץ פנה למחתרת הדנית ורמז להם ששוודיה תסכים לקבל את כל היהודים שיצליחו להבריח. אנשי המחתרת הובילו מבצע הצלה ענק. בכלל, תושבי דנמרק היו טובים מאוד ליהודים. כשהמשפחה של אשתי חזרה הביתה אחרי המלחמה הם מצאו בהתחלה בית ריק, ואז הגיעה משאית עם כל הרהיטים. השכנים לא נגעו בכלום. כל זה קרה בזכות דוקוויץ, אבל עליו לא שומעים".
דוד שור מציע הסבר לפער הזה: "לסוגיהארה היו בנים, אישה, הרבה אנשים שרצו להעצים את מפעלו. דוקוויץ היה ערירי".
