לפני כעשור הזדמנתי בשמחת תורה לקהילת "אביר יעקב" בתל־אביב, ועשיתי במחיצתה את החג. רב הקהילה, הרב מרדכי אוירבך, בנו של הרב שלמה זלמן אוירבך, פיקד במרץ על ההקפות והריקודים, שנמשכו שעות ארוכות מעבר למקובל. שירתו האשכנזית־ירושלמית של הרב דובר היידיש, בנו של הפוסק החרדי הנודע, נענתה בשירתם של אנשי תל־אביב, שלמרות השטריימל שחלקם חבשו, הגו את מילות התפילה והשירים בהברה ישראלית. מגוון הדמויות בקהילה, שלכל אחת מהן סיפור חזרה בתשובה משל עצמה, יצר הווי ססגוני ואותנטי מסוג שלא הכרתי עד אז.
נדמה כי במהלך השנים שחלפו מאז, ניכרו ניצני התמסדות בקהילה האינדיווידואליסטית. האירועים קיבלו אופי מסודר, ודמות הרב הפכה לפורמלית יותר. ילדי הקהילה, שבעבר נשלחו ל"חדר" של חסידי בעלז בעיר, לומדים כעת בתלמוד תורה שהוקם במיוחד בשבילם. מנהל המוסד ערן לוי, מחברי הקהילה, מסביר את הרקע להקמתו: "הרב אמר שיש צורך מסוים במסגרת מתאימה לבעלי תשובה שהגישה הקיימת לא נותנת להם מענה, כי לא מכירים את צורכי הנפש ואת הרקע", הוא מתנסח בעדינות כשאנו נפגשים במשרדו. "יש לנו כיום קרוב למאתיים תלמידים ברוך השם", מציין לוי.
במסדרונות תלויות תמונות רבנים ובהן הבן־איש־חי לצד הרבי מבעלז, והבבא־סאלי ליד הרב שך. אווירתו הייחודית של המקום, המתאפיין ברבגוניות ובהיעדר דיסטנס, הורגשו גם במהלך שיחתנו, שנקטעה שוב ושוב; פעם על ידי היועץ החינוכי שמזכיר ללוי להביא גיטרה ל"זיץ" שיתקיים בהמשך השבוע, פעם על ידי ילדים, חלקם עם פאות מסולסלות, שחשים בנוח להיכנס לחדר המנהל בלי לדפוק, ואפילו על ידי בוגרים צעירים שנקלעו לאזור ונכנסים לומר שלום ("החליפה נראית עליך טוב", מחמיא המנהל לאחד מהם, תלמיד ישיבה חרדית).
"אביר יעקב" היא קהילה ותיקה יחסית, שהתגבשה באופן ספונטני כאשר חוזרים בתשובה תל־אביביים התאגדו יחד. בשנים האחרונות התופעה צוברת תאוצה, וברחבי הארץ קמות עוד ועוד קהילות ייעודיות של בעלי תשובה. קהילות כאלה קיימות בערים גדולות כמו חיפה, הרצליה ונתניה, ביישובים כמו מעלות, באר־יעקב ותפרח, ואף באזורי גבול, מקריית־שמונה בצפון ועד שובה בדרום. הקהילות אינן עשויות מקשה אחת, הן בתוך עצמן והן בין אחת לשנייה, ומתאפיינות בגיוון רעיוני וסגנוני. כעשרים מהקהילות הללו מאוגדות במסגרת "ביחד – ארגון בעלי התשובה בישראל", שמנסה להעניק להן מענה תקציבי וכלים בסוגיות ציבוריות וחינוכיות.
ממג"ד לגמד
שורשי התופעה נעוצים בשבר שהלך ונפער בין המגזר החרדי לבעלי התשובה שניסו להשתלב בו, לרוב ללא הצלחה. "בגל התשובה הראשון, בשנות השבעים, בעלי תשובה ניסו לעבור למאה־שערים ולבני־ברק", מתאר אלעד צדיקוב, מנכ"ל ביחד. "רוב ארגוני הקירוב אז הוקמו על ידי חרדים, ומי שלמד אצלם רצה להגיע למקור".
ניסיון ההשתלבות בחברה שראתה בהם סוג ב', גבה מבעלי התשובה מחירים כבדים. "בדיחה שנפוצה אצל בעלי התשובה מהדור ההוא אומרת שהפכנו ממג"ד לגמד", אומר צדיקוב. הפער היה נעוץ גם בהבדל תרבותי בלתי ניתן לגישור: אבן הפינה של החרדיות, הימנעות מחשיפה לעולם החילוני, לא הייתה רלוונטית עבור בעלי התשובה, שיש להם עבר חילוני ומשפחה חילונית. הדור הראשון היה מוכן לשלם את מחיר הזרות והקושי החברתי, מתוך ציפייה שילדיהם, שכבר נולדו אל תוך המגזר, ישתלבו בו ללא קושי. ואולם כאשר הדור השני גדל, המציאות טפחה על פניהם. התברר שהחברה החרדית לא הצליחה להכיל ולשמר את ילדי המתקרבים אליה.
סיפורה של קהילת "שדה צופים" מלמד רבות על קו התפר או השבר בין החרדים לבעלי התשובה. הקהילה, שקמה לפני כ־25 שנה בעיר החרדית ביתר־עילית וניהלה חיי קהילה עצמאיים בתוך המגזר, עברה בשנים האחרונות למעלות שבצפון. עמית קדם, איש חינוך שניהל את התלמוד־תורה של הקהילה בביתר, מתאר את קורותיו של ניסיון ההיטמעות: "רצינו שלפחות הדור השני יוכל להשתלב בחברה החרדית, אבל אז הבנו שגם הילדים שלנו יישארו שונים. נאלצנו להתכתב כל הזמן עם הקודים החרדיים. כשרצינו למשל לשלב התעמלות בתלמוד־תורה, זה עורר תמיהה גדולה בביתר".
אלעד צדיקוב, מנכ"ל ארגון ביחד: "בגל התשובה הראשון, בשנות השבעים, בעלי תשובה ניסו לעבור למאה שערים ולבני ברק. בשנים האחרונות מתגבשת ההבנה שאנחנו ייחודיים, אנחנו לא חרדים ואין לנו שיוך סוציולוגי אחר. אנחנו ישראלים שומרי מצוות"
בעיית הדור השני האיצה את ההתפכחות של בעלי התשובה מהחלום החרדי. "עיקר המשבר היה סביב זהות ושייכות", אומר אהרן אריאל לביא, ממייסדי קהילת בעלי התשובה במושב שובה שבנגב המערבי. "הילדים הכירו ואהבו את הסבא החילוני, והרגישו ש'אבא מתחפש לחרדי'. הם לא השתלבו, ובמקרים רבים הפכו לנוער בסיכון".
ציון דרך משמעותי ביחסי החרדים ובעלי התשובה נרשם ב"כנס בית מאיר", שהתקיים בשנת 2009 ביוזמת הרב עודד ניצני, רב קהילת שדה צופים. הדוברים בכנס, בעלי תשובה ותיקים ומוכרים, הניחו על השולחן את החלום ושברו: אנו וילדינו איננו רצויים בחברה החרדית, והגיעה השעה לכונן זרם חדש ועצמאי.
אחת מהשלכות הכנס הייתה הקמת ירחון "אדרבה", שנתן במה לאתגרי תנועת התשובה, והרבה לדון בשאלת היציאה לעצמאות מגזרית. "אדרבה" נסגר בינתיים, וכיום אתר "ביחד" מהווה זירה מרכזית ללבטיהם ופולמוסיהם של בעלי התשובה. ב־2018 זכתה שאלת מיקומם המגזרי של בעלי התשובה לטיפול קולנועי, בסרט "אור חוזר" שביים הרב מרדכי ורדי. הסרט מציג את סיפורם של בני הדור השני לחוזרים בתשובה, מתאר את קשיי הזהות שלהם ואת ההתפכחות מחלום ההשתלבות בעולם החרדי. הסרט נתן ביטוי לשינויים שהתרחשו בקרב בעלי התשובה: אישים בולטים בקהילה, שבעבר הובילו קו נחרץ בעד השתלבות במגזר, הודו מול המצלמה בכישלון חזונם. דורשי העצמאות ניצחו.
סיפורם של בעלי התשובה מגיע למסכים שוב בימים אלה, בסרט הדרמה של פנחס ויה "לא יום ולא לילה", שעלילתו מבטאת את התנפצות חלומה של משפחת חוזרים בתשובה המנסה להתאקלם בבני־ברק.
בלי לחשוש מפשקווילים
דילמת ההשתייכות הביאה בעלי תשובה לייצר פתרונות שונים, בהם למשל עצמאות חלקית. "היו בעלי תשובה שניסו להישאר במקום המגורים החילוני, ולהשתייך משם לסוציולוגיה החרדית. כך קיבלנו אנשים עם בגדי שחור־לבן בהרצליה, ששלחו את ילדיהם למוסדות בבני־ברק", מספר צדיקוב.
קהילת אביר יעקב שבה פתחנו היא דוגמה לגישה כזו. הקהילה, הפועלת בלב תל־אביב, הקימה אומנם תלמוד תורה עצמאי, אך בוגריו כבר נשלחים לישיבות חרדיות מן המניין. "רק בילדות אנחנו נותנים להם את החממה", אומר המנהל, ערן לוי. "אנחנו לא מנסים לבנות קהילתיות עצמאית, אבל כן משמרים את הייחודיות שלנו ואת הקשר עם הקהילה גם אחרי שיוצאים מפה. הקהילה עושה להם פעילויות נוער, ושולחים להם דברים לישיבה שבה הם לומדים". קהילה זו נהנית מפריווילגיה ייחודית: הרב אוירבך, שנטוע עמוק במיינסטרים החרדי, משמש כגשר בין בעלי התשובה למגזר. לוי אף מצהיר בפשטות: "אין לנו בעיה עם קבלה לישיבות".
גם קהילת שדה־צופים התחילה כאמור את דרכה בביתר החרדית, תוך ניסיון לייצר לעצמה קהילה ייחודית בתוך גבולות המגזר. קהילות אחרות, כמו שובה שבעוטף עזה, שולחות את ילדיהן הבוגרים למסגרות ציוניות־דתיות.
לעומתן, רבות מקהילות בעלי התשובה מנסות לכונן עצמאות מגזרית מוחלטת. "בשנים האחרונות מתגבשת ההבנה שאנחנו ייחודיים, אנחנו לא חרדים ואין לנו שיוך סוציולוגי אחר", אומר צדיקוב. "אנחנו ישראלים שומרי מצוות. חלק מהחוזרים בתשובה חובשים קסקט כדי להימנע מכיסוי ראש שיזהה אותם עם אחד המגזרים".
גם קהילת שדה־צופים החליטה כאמור לעזוב את ביתר עילית, אף שהתבססה שם היטב, ועברה למעלות המרוחקת. "היו לנו בביתר כמעט מאה משפחות עם תלמוד תורה, בית ספר לבנות וישיבה", אומר עמית קדם, "ובכל זאת החלטנו לעבור. באסיפה שעשינו לפני המעבר, הרב ניצני ביקש שנביא סיבה פוזיטיבית למעבר. אמרתי שאני רוצה דיאלוג מול הקב"ה והתורה ולא מול החברה, בלי חשש מפשקווילים".
חלק ממרואייני אינם מסתירים את הביקורת ואף את תחושות המרירות כלפי המגזר החרדי, אך עם יציאתם לדרך נפרדת הם מבקשים להדגיש, כדברי לביא: "לא באנו לחנך או לשנות את החרדים. למדנו מהם, ולא נזרוק אבן לבאר ששתינו ממנה. רוב תורתנו היא מרבנים חרדים. אבל זו לא הדרך שלנו, ולבשורה שלנו אין מקום שם".
שני זוגות תפילין
אחת הנקודות הבולטות בשיח עם בעלי התשובה העצמאים, היא ההתנערות שלהם מתדמית ה"פחות טובים" שדבקה בהם בתקופתם החרדית, ופיתוח גאווה בזהותם ובניסיון החיים הייחודי שלהם. "איננו סטיית תקן שיש ליישבה בשקט, בהצנע לכת, או במחיקת העבר", נאמר באתר של "ביחד". "ההפך. עברֵנו ופועלנו מייצרים עוצמה".
אהרן אריאל לביא, קהילת שובה: "אנחנו מתנגדים לשדר של הציבור החרדי 'אתם תינוקות שנשבו, נולדתם בטעות חילונים ואנחנו נתקן אתכם'. אין דרך אחת ליהדות, ולמעשה החרדיות עצמה היא חידוש. הרמה הדתית שלנו לא פחות גבוהה"
"אחרי עשרים שנה הבנו שתנועת החילון והתשובה היא נכס", אומר לביא. "יש לנו קול וגוון ייחודי שאנחנו צריכים להביא, זה רצון ה'". כדי להמחיש את הטיעון הזה מציין לביא את שמותיהם של אמנים ישראלים מפורסמים שהם בעלי תשובה, כמו שולי רנד ואביתר בנאי. "גם בתחום ההגות, דמויות משפיעות כמו הרב עדין שטיינזלץ, הרב יצחק גינזבורג, הרב מנחם פרומן והרב שלמה לוינשטיין – לא יכלו לגדול כחרדים", הוא מוסיף. "זה חידוש שרק אנחנו יכולים לעשות. גם בתחום החינוך אנחנו מביאים משהו שאין לאף אחד אחר. פתאום יש לך בעל תשובה שמקים מרכז לחימה לילדים חרדים. זה איזשהו אור שמשלב הכול, ותורם לחברה היהודית והישראלית.
"אנחנו מתנגדים לשדר של הציבור החרדי 'אתם תינוקות שנשבו, נולדתם בטעות חילונים ואנחנו נתקן אתכם'", מבהיר לביא. "אין דרך אחת ליהדות, ולמעשה החרדיות עצמה היא חידוש. הרמה הדתית שלנו לא פחות גבוהה. רוב חברי הקהילה שלנו מניחים שני זוגות תפילין, לומדים תורה ברצינות וחלקם אף נבחנים לרבנות. הקושי שלנו לא היה עם ההלכה והתורה אלא עם נורמות חברתיות כמו לבוש, שידוכים ונתינת דירות לחתנים. לא חיפשנו חיים קלים יותר אלא נכונים יותר".
עמית קדם משמיע מסר דומה, אם כי באופן מעודן יותר: "להיות חרדים זה כנראה לא משהו שהקב"ה רוצה מתנועת התשובה. בתור בעלי תשובה אנחנו מביאים איכויות, וזו לא טעות שנולדנו חילונים. אנחנו עוסקים באמנות השילובים, לאמץ את היופי של הקדושה החרדית, את מסירות הנפש של הדתיים־לאומיים, עם כוחות היצירה, התקשורת, בניית האישיות והרגשות שקיבלנו בעבר שלנו. כבעלי תשובה אנחנו נמצאים בצומת שבין העולמות, ויכולים להנחיל את זה".
למה לא ציונות דתית
אחת השאלות המתבקשות בסוגיית החיפוש המגזרי של בעלי התשובה, היא מדוע הם לא מוצאים את מקומם בציונות הדתית, שמלכתחילה דוגלת בהכלה ובשילוב בין קודש וחול. דרור יהב, שכותב דוקטורט על תנועת התשובה בציונות הדתית, אומר כי "במשך שנים הציונות הדתית כמעט לא עסקה בצורה ממוסדת בקירוב ותשובה". ייתכן, הוא מציע, שדווקא ההיכרות המוקדמת של בעלי התשובה עם הציונות הדתית, בצבא ובמקומות העבודה, הפכה את המגזר הזה לאטרקטיבי פחות עבור חילוני שמבקש לשנות את דרכו. "העולם החרדי קורץ לבעל התשובה כי הוא עולם טוטאלי, וזה טוב למי שרוצה להתנתק לגמרי מהעולם הישן. דורון רוזיליו, מבעלי התשובה הבולטים בשנות השבעים, כתב בספרו שבתהליך חזרתו בתשובה הוא לא חשב כלל על הציונות הדתית כאופציה, כי הוא הכיר אותם מהצבא וזה לא היה מושך. המגזר הזה הצטייר לו אז כיבש מדי".
יהב עצמו חבר בקהילת "נהורא" ברמת־גן, שמחברת בין הציונות הדתית לתנועת התשובה. "זו קהילה שאיננה קשורה לחרדיות, כלומר, אלה לא אנשים שהתארגנו בגלל קשיי קליטה אצל החרדים. מדובר בחבר'ה שהתקרבו דרך ישיבת רמת־גן בתחילת שנות האלפיים והחליטו להקים גרעין תורני בעיר. בעלי התשובה כאן לא מזוהים ככאלה, הם פשוט הופכים להיות חלק מהציבור. אין בעיה של קבלה למוסדות או סטיגמות".
אם כך, אני שואל, מדוע הם זקוקים בכלל למסגרת נפרדת? "בסוף זו מנטליות אחרת, השפה והבסיס שלנו חילוניים", משיב יהב. "למרות הקבלה של הציבור הדתי־לאומי יש גם תחושת שונות, ואנחנו רוצים לשמר את השונות הזו. זה נכון במיוחד בשלבים הראשונים. יש צרכים לימודיים אחרים ויש לאדם גם צורך בחברת שווים, שמבינים את הייחודיות והקשיים שלו".
אני שואל גם את אהרן אריאל לביא מדוע הציונות הדתית איננה יכולה להוות פתרון לבעלי התשובה: "בסוף מדובר באנשים עם קו מגזרי ספציפי, וחלקנו לא מעוניינים להיכנס למשבצת שהיא לא אנחנו, עם מסמרות וגדרות אילו טקסטים לומדים בבית מדרש זה ואילו לומדים במקום אחר. לצד המגזרים הקיימים, יש לנו את האור המסוים שאנחנו יכולים להביא. אין לנו בית מדרש ספציפי שאנחנו יונקים ממנו. בא לנו להיות אנחנו". לצד הביקורת על חוסר ההכלה של השונות אצל החרדים, ייתכן אפוא שהנפרדות היא גם צורך פנימי של בעלי התשובה.
לא מחפשים אישור
הייחודיות שבני שיחי מדברים עליה באה לידי ביטוי גם בהווי הקהילתי. כך למשל, קהילת שובה שבעוטף עזה שמה דגש על עבודת אדמה ואקולוגיה ומטפחת חווה חקלאית, לצד בית הכנסת והמרכז הקהילתי שהוקם במבנה ששימש בעבר מאהל בדואי. ההחלטה שלא למנות רב לקהילה ולקבל שירותי דת מרב המושב ומרבנים מבחוץ, מבטאת אף היא את הרצון להימנע מיצירת היררכיה בקהילה. "אנחנו קהילה חסידית ישראלית עם זיקה לברסלב, חב"ד והרב קוק", מתאר לביא את קהילתו. "קבלת שבת אצלנו היא בנוסח קרליבך". לביא מספר על הווי קהילתי תוסס שכולל למשל משחקי שחמט משותפים ושיעורים לנשים, שלדבריו פעילוֹת בקהילה אף יותר מהגברים.
הקהילות שממוקמות במרכזי הערים חיות בשלום עם הסביבה החילונית. בית הכנסת של קהילת נהורא ברמת־גן, למשל, שוכן ברחוב ביאליק, "מול הפאב ומול המרכז הגאה", כדברי יהב, "מקום מאוד מרכזי וחילוני. הקהילה חסידית באופייה, לומדים הרבה חב"ד וברסלב, שפת אמת ונתיבות שלום, ומקיימים התוועדויות וניגונים. אנחנו לא מחפשים אישור מהחרדים או ממישהו אחר. להפך, יש כאן אותנטיות שמושכת אלינו גם חרדים ודתיים. פה לא צריך להחביא את ההיסטוריה שלנו ולנסות להיות משהו שאנחנו לא. פה בעל תשובה יכול להיות חזן בלי לחשוש שחוסר הבקיאות שלו יביך אותו".
מתוך העצמאות הזו מתקיימים גם קשרים עם החרדיות הוותיקה: "משפיעים מחב"ד, כמו הרב חיים שלום דייטש ואחרים, מגיעים להתוועדויות שלנו, ואנחנו מצידנו נוסעים לרבי מקרלין בגבעת־זאב", מספר יהב. "לפעמים אנחנו מהווים סוג של תחנת מעבר שממשיכים ממנה הלאה לחב"ד, לברסלב או ליישוב בורגני בשומרון. פעם אחת בשנה, בח"י אלול, יום ההולדת של הקהילה, כולם באים. גם אלה שעזבו אומרים 'זה הבית שלי'".
השאיפה לעבר הקצה החרדי, הוחלפה עם השנים בגרסה רכה יותר. "אם בעבר בעלי תשובה אהבו ללכת עד הסוף, למקום הכי אותנטי בעיניהם, היום אנחנו יודעים שלמען בריאות הנפש צריך לשים ברקסים. בנהורא הסיסמה היא 'בנחת'", אומר יהב, שאף חיבר ספר הדרכה לבעלי תשובה בשם "רק מתעניין: יהדות בקצב שלך".
"הדור החדש של בעלי התשובה הוא יותר ניו־אייג'י ופחות דרמטי", מעיד גם קדם. "החוזרים של היום נשארים בזהות הקודמת שלהם ומוסיפים לה את הדת. לפעמים אכן הרמה התורנית יותר דלה, אבל מבחינה נפשית יש לזה מעלה".
מגזר של אינדיווידואלים
מטבע הדברים, סוגיית החינוך תופסת תשומת לב רבה בקהילות הללו, וכל אחת מתמודדת עימה בדרכה. ערן לוי, מנהל התלמוד־תורה של הקהילה התל־אביבית, מתאר חינוך עם אוריינטציה חרדית אבל כזה ששומר על ייחודיות מותאמת. "המקום פה מחנך לקו חרדי. הצעירים לובשים חליפות וחובשים כובעים, הם שואפים לזה. אבל אין פה את התחרות התדמיתית. בקהילה הזו אין לילד תחושת שונות".
למרות השאיפה לזהות חרדית, לוי מצביע על הבדל מהותי בין שיטת החינוך החרדית לגישה במוסד שלו. "צריך להבין שבבתים של בעלי תשובה ההורים פחות מקפידים על היררכיה וסמכות, הם יותר חברים. יש יותר פתיחות וחיבוק, פחות פחד. זה חייב לבוא לידי ביטוי גם במוסד. בית הספר חייב להיות מותאם לבתים, והחינוך חייב לבוא בנחת ובסבלנות. אחרת לא הילדים ולא ההורים יבינו מה הולך. אי אפשר להגיד 'ס'פאסט נישט' וזהו".
לוי מתייחס גם למרכיבים מן העבר החילוני שנשארו בקהילה. "הגבולות רחבים יותר, יש צבעוניות ופתיחות מעבר לשחור־לבן. הילדים פה הרי מכירים היטב את העולם החילוני, והרב (אוירבך) תמיד מדגיש ביחס אליהם: אני לא מסכים איתם אבל מכבד אותם. פה חייבת להיות דרך שונה, לא כזו שבנויה על אי חשיפה".
נושא נוסף שמבדיל את קהילות בעלי התשובה מהעולם החרדי הוא הסוגיה העדתית, אחת הבעיות הקשות שבעלי התשובה נתקלו בה בממסד החרדי, כאשר האפליה העדתית הצטרפה לאפליית בעלי התשובה. "הנושא של ספרדים ואשכנזים בכלל לא מהווה עניין פה", אומר לוי. "הצוות מעורבב, באלול עשינו בכיתות סליחות ספרדיות, וגם האשכנזים הצטרפו".
לוי, שאיננו בוגר תלמוד תורה חרדי, לא בהכרח מודע לייחודיות של המוסד שהוא מנהל. הוא מצהיר באוזניי שתכני הלימוד אצלו דומים לתלמודי תורה חרדיים, אך כאשר אני מדובב אותו אני מגלה שמה שנחשב אצל חרדים מחוץ לתחום, במוסד שלו הוא מובן מאליו. "לימודי הקודש ברמה גבוהה מאוד אבל לומדים חשבון ואנגלית, מקצועות שהם יצטרכו בהמשך החיים. הביאו פה אנשים ללמד קואורדינציה דרך משחקי כדור, ופיתוח מוטוריקה. אנחנו משקיעים בחונכים אישיים ובמתן תמיכה נפשית לתלמידים, ובחלק מהמקרים גם להורים".
"מגזר של אינדיווידואלים זה דבר מאתגר מאוד מבחינה חינוכית", מודה קדם. "הנוער כן מחפש לפעמים משהו מגזרי, כמו כיפות מסוימות ונעלי רדבק, אבל אנחנו נעודד אותם לבחור ונקווה שהם ישמרו תמיד על חירות מחשבתית. נדרשת כאן עבודה של שילובים. הילדים האלה הם תוצר של מפגש בין עולמות. הם גדלו כבר בקדושה וטהרה אבל יונקים את עולם התשובה, שזו תנועה של מרד ואנטי־ממסדיות, והם גם קשורים לעולם החילוני דרך המשפחה המורחבת. כך שסוגיית הבחירה נוכחת מאוד בחיי הילד".
קדם, שניהל בעבר את התלמוד־תורה של קהילת שדה צופים, עומד כיום בראשות הישיבה־קטנה של הקהילה, שהוקמה כמסגרת המשך לבוגרי הת"ת, ופועלת ביישוב שומרה שבגבול הצפון. "הישיבה היא מוסד חדש, והתמודדנו גם עם פינוי משומרה למירון עקב המלחמה", מספר קדם. "אנחנו מחנכים ליצירתיות, והתלמידים מרגישים חלק מהבנייה של המקום החדש. לאחרונה החבר'ה משיעור ג' ביקשו שנעשה השבעה, מין טקס חניכה לשיעור א' החדש, דבר שמקובל בישיבות הדתיות. לפעמים טקס כזה הופך לאירוע של השפלה, אבל הבחורים רצו שנעשה קבלת פנים של העצמה. העירו אותם בלילה, יצאו לעמק המעיינות ועשו להם חוויה מדהימה של אתגרים ורעיונות. זה היה רגע של נחת. קיימנו אחרי זה דיון איך משלבים בין אתגרים וגיבוש ובין הקודש, ועצם הדיון היה מדהים ומחבר בין עולמות".
ילדי הקהילה במושב שובה לומדים בממ"ד האזורי, שהותאם למענם במידה רבה. לביא: "כשהגענו ליישוב שלחנו אליו כ־150 תלמידים בבת אחת, ובכך מנענו את קריסתו. קיבלנו פיקוח ומעורבות על התכנים. החינוך שלנו בנוי על אלמנטים של טבע וחוויה. אנחנו מתנגדים ללימוד שבנוי על טקסטים בגיל קטן. זה לא אנושי, אחר כך בועטים בזה ומגיעים לכיכר החתולות. צריך לדבר איתם על הנפש והגוף ולא למכור להם שהם יהיו גדולי הדור, דבר שבעל תשובה לא יזכה לו אף פעם".
גאים בעבר הצבאי
הסוגיה הנפיצה ביותר כיום בין העולם החרדי לחברה הישראלית היא כמובן הגיוס לצה"ל. כיצד בעלי התשובה מתמודדים עימה? מצד אחד, בשיחות עימם בולטת הגאווה שלהם בעברם הצבאי, שאף מקבל ביטוי בהווה. "המחנכים שלנו", אומר קדם, "הם אנשים שעברו בצבא בתפקידי הדרכה וחינוך. אנחנו יודעים יותר מה זו פדגוגיה ומה זה לבנות אישיות". במהלך הכנת הכתבה לא היה קל ליצור קשר עם המרואיינים, שהיו בשירות מילואים.
"אנחנו רוצים לייצר קול שמי שלא לומד חייב לתרום את חלקו", אומר צדיקוב. לביא, ששוחח איתי בעודו בדרכו לבסיס, אף מייחס לבעלי התשובה תפקיד מרכזי בשילוב המיוחל של החרדים בצה"ל: "כל הקצינים החרדים כיום הם בעלי תשובה, הם היחידים שיכולים לתת מענה ליחידות המתגבשות". בעיניו הדברים ברורים: "אנחנו מדברים על חזרה לישראליות וחזרה לצבא".
עם זאת, לא כל בעלי התשובה מכווינים את ילדיהם להתגייס לצה"ל, וחלקם מעדיפים להשאיר את השאלה הזו לדור הצעיר, שיכריע בה בעצמו. "אנחנו לא חושבים על זה", אומר לי ערן לוי. "שכל אחד יגיע למסקנה שלו", סבור קדם. "הדגל שלנו הוא שאין דגל, אלא לשקול שאלות יסוד בצורה תורנית ועמוקה. זה בסדר שתגיע למסקנה שחייבים ללכת לצבא או להפך שאסור להתגייס, אבל בלי סיסמאות".
האם בעיניכם מהלך העצמאות של בעלי התשובה נחל הצלחה? שאלתי את מרואייניי. "אנחנו עדיין בגישושים, בניסוי ותעייה", אומר קדם בכנות, "אבל הצלחנו לגבש זהות ולייצר קשר בין העולמות. גם מבחינת מענה להורים רשמנו הישגים משמעותיים". לדבריו, הצלחתם של בעלי התשובה מרשימה אפילו את החרדים. "יש חרדים שאנחנו עדיין משונים בעיניהם מכדי להצטרף אלינו בעצמם, אבל הם באים למוסדות שלנו כדי ללמוד מהניסיון שלנו ולהטמיע אותו במערכות שלהם".
אחת המטרות המרכזיות של הקמת הקהילות העצמאיות היא למנוע את בעיית הנשירה הנרחבת בקרב הדור השני של בעלי התשובה. בתחום זה בני שיחי תמימי דעים: הקהילות העצמאיות מביאות תוצאות. "איפה שיש קהילות מסודרות והנוער מרגיש אהוב ועטוף, הוא חד־משמעית במצב יותר טוב", אומר לביא. "הם לא רואים אבא שלא מתקבל לכולל, ושצריך להתחפש. הם לא נחשפים לחוסר אונים מטורף מול עיוותים מערכתיים, כמו שהיו לבעלי תשובה במקומות מסוימים, שאפילו נאלצו להיאבק בממסד שמחפה על פדופילים. הם לא חווים קרע ומאבק בין־תרבותי".
למעשה, גם הגדרת הנשירה משתנה בקהילות אלה. מבחינתם, גם אם הנער בוחר לנטוש את הדת, ככל שמצבו האישי תקין, הם יכולים לחיות עם זה. "גם אם הוא יוצא הוא בסדר, הוא לא יגיע לרחוב", אומר לביא.
"הקמת בית הספר צמצמה בפירוש את הנשירה", מעיד גם ערן לוי. "בשנים האחרונות אין אצלנו אחוזי נשירה גבוהים, וגם אם יש כאלה שלא המשיכו להיות חרדים, הם עדיין איתנו ושומרים על מסורת. אנחנו לא מפחדים, אין לנו בעיה שבוגר עם קוקו וכלבה יסתובב איתנו ויהיה חלק מהקהילה".
