עוד לפני שרמי קמחי סיים את לימודי הקולנוע שלו, ביקש הדוד שלו, חיים, לעניין אותו בסיפור המשפחתי שלו. "הוא אמר לי 'תבוא, יש לי סיפור נהדר בשבילך'". אבל קמחי בחר להתחיל את מסכת היצירה התיעודית שלו במשפחתו הגרעינית. בין השנים 1997 ל־2006 הוא יצר טרילוגיית סרטים שעוקבת אחר סיפוריהם של אביו, אמו ואחיו שחזר בתשובה, ומציגה דרכם את הקשרים המורכבים שבין יהדות המזרח, המודרנה והשיח הישראלי. ואולם הדוד חיים, בעלה של דודתו ויליד יוון, לא הרפה. "הוא כל הזמן שאל מה קורה עם הסרט שלנו. בסרט השישי שלי הגיע תורו. באתי אליו ושמעתי סיפור מדהים, והבנתי שזה אכן מתאים לסרט".
"לישון עם האס אס" עוסק במאורעות השואה בפריפריה היוונית. 90 אחוז מיהודי יוון נרצחו בשואה, ואולם באזורים הכפריים של יוון, בניגוד למצב בסלוניקי, האוכלוסייה המקומית והמחתרת הקומוניסטית הגנו על היהודים. תוך התמקדות בסיפורו של זיקו, ילד יתום מסלוניקי שנקלע לעיר ולוס שבחבל תסליה בצפון יוון, מגולל הסרט את סיפורן הלא ייאמן של כמה משפחות יהודיות שהצליחו לשרוד בעזרת המקומיים. הסיפור קיבל מפנה כאשר בשלב מסוים גדוד וואפן אס־אס קבע את מפקדתו בחוות המסתור שלהן, והן נאלצו לחיות עם המפקדים הנאצים ואף "לעזור" להם במשימתם: גירוש היהודים לאושוויץ.
קמחי מגדיר את הסרט כ"דוקו פיקשן", כלומר כזה שמשלב קטעים תיעודיים לצד שחזורים עלילתיים. ההתעקשות שלו על כך שהסרט לא יהיה תיעודי בלבד, גרמה לכך שהעבודה על הסרט נמשכה זמן רב: "ידעתי שסרט עלילתי עולה פי עשרה מסרט דוקומנטרי, אז הייתי צריך להשיג תקציב. בינתיים צילמתי את העדים, כי פחדתי שימיהם קצרים. בהמשך התברר שצדקתי, רובם נפטרו".
מזהה תהליכים
סרטו הקודם של קמחי, חוקר תרבות ופרופסור בבית הספר לתקשורת באוניברסיטת אריאל, עסק גם הוא בפרק לא מוכר מהשואה: סיפורה של המחתרת היהודית שפעלה בזמן מלחמת העולם השנייה באלג'יר, שהייתה בשליטת ממשלת וישי הצרפתית שנכנעה לנאצים. המחתרת הצליחה להשתלט על העיר, לשבות את ראשי הממשל ולמסור אותם לידי בעלות הברית שכוחותיהן נחתו למחרת בחופי אלג'יר. הסרט, ששמו "ליל הפתאים", זכה בפרס היצירה ברוח הציונות.
"מזרחים זאת המצאה אשכנזית. האשכנזים הסתכלו מסביב ואמרו 'נראה מי לא משלנו ונקרא לו מזרחי'. האתיופים הם מזרחים? ההודים הם מזרחים? כל אלה נקראים מזרחים כי הפרספקטיבה היא אשכנזית. זה יוצר חוסר אבחנה תרבותית"
לא נעשו הרבה סרטים על השואה מחוץ לאירופה.
"אכן נעשו סרטים מעטים על השואה הלא־אשכנזית, אחוז אפסי. אני מאלה שטוענים שלא הייתה שואה בצפון אפריקה, הם לא הספיקו, אבל זה לא אומר שלא צריך לספר את ההיסטוריה של יהדות צפון אפריקה בתקופת מלחמת העולם השנייה. היא מעניינת, וזו היסטוריה של חצי מהעם פה.
"הבעיה של ההיסטוריה הלא־אשכנזית היא השואה. השואה כל כך דרמטית, שהיא דוחקת את כל ההיסטוריות היהודיות האחרות לצד. יש הצדקה לכך שאין הרבה סרטי שואה לא־אשכנזים, אבל אין הצדקה למה יש כל כך מעט סרטים על ההיסטוריה היהודית הלא־אשכנזית בתקופת השואה. הסרט שלי הוא סרט שואה. למרות שזה מיוצג בחסר בשיח הישראלי – בדרום מזרח אירופה, ביוון, בבלקנים, הייתה שואה. אלה היו יהודים ספרדים. הגורל של היהודים היוונים, הספרדים מסלוניקי, שלא נשאר מהם כמעט שריד, הרבה יותר טרגי בעיניי".
למה זה טרגי יותר מיהדות אירופה?
"כי רדפו אותם כבר בספרד, לפני 500 שנה. היו שם פוגרומים שלא ייאמנו, הם ברחו משם, ואז אחרי 500 שנה תפסו אותם עוד פעם במקום שאליו הם נמלטו. גם העבודה שהנאצים עשו שם הייתה הרבה יותר שלמה. 90 אחוז מיהדות יוון הושמדה".
מרכיב נוסף ולא טריוויאלי בסרט שלך, הוא שהנאצים מוצגים בו באור אנושי.
"נכון. אנחנו רגילים לראות נאצים בצורה מסוימת, וכאן הם מוצגים באור שהוא גם אנושי. בדיוק היום התפרסמו התוצאות של הבחירות בגרמניה, ומפלגת 'אלטרנטיבה לגרמניה', שהיא גם פרו־נאצית, זכתה בכמעט 21 אחוזים מהקולות".
איך זה קשור?
"השיח הישראלי הופך את הנאצים למפלצות, משהו שהוא לא אנושי, אבל הנה, 20 אחוז מהגרמנים הם כנראה אנושיים ונורמלים, לא מפלצות. אם את קוראת למישהו מפלצת, את אומרת שאת לא יודעת עליו כלום, שהוא מחוץ לשליטתך, מחוץ לעולם שאת חיה בו, משהו שקשור לכוח עליון, לא משהו שאת יכולה להשפיע עליו. זה לא נכון וזה גם מסוכן, כי אנחנו צריכים ויכולים להשפיע על התהליכים האלה. התהליכים האלה מתרחשים עכשיו, ולכן אנחנו צריכים להבין שהנאצים, גם הקיצוניים ביותר, היו בני אדם. בני אדם רעים מאוד אבל בני אדם, ואנחנו צריכים ויכולים להשפיע על ההתנהגות ועל התודעה שלהם.
"בסרט הראיתי שכשמחליפים לנאצים האלה את הדיסקט ואומרים להם 'האנשים האלה הם לא יהודים', אז הם מתנהגים כמו בני אדם. בני אדם שטופי מוח, אכזריים ורעים מאוד, אבל בני אדם שיכולים להתנהג כמו בני אדם בסיטואציה מתאימה".
קמחי מזהה הקבלות מטרידות בין העבר להווה, ומביע דאגה מההתעוררות המחודשת של האנטישמיות באירופה. הוא מסרב להשליך אותה רק על המהגרים מהמזרח התיכון. "המוסלמים רק מנערים את האבק, היסודות האנטישמיים קיימים בתרבות הנוצרית גם היום. אם מכניסים שוב את הדיסקט המתאים לתודעה של האנשים, יש סכנה שאירופה תגדל שוב קבוצות של ברברים רצחנים כמו הנאצים".
הגזענות נולדה בספרד
סבו וסבתו של קמחי מצד אביו הם ילידי ירושלים; המשפחה הגיעה ארצה מהבלקן באמצע המאה ה־19. "הם היו ספרדים דוברי לדינו, מה שהספרדים אוהבים לקרוא ס"טים. אני לא סובל את הביטוי הזה, הוא גזעני בעיניי, אבל יש לו היסטוריה של 500 שנה. הגזענות נולדה בעצם בספרד בתקופת הגירוש. העולם של אז הגדיר בני אדם על פי דתם, וברגע שרוב היהודים התנצרו אז לכאורה אין הבדל בינם ובין שאר הספרדים, כי אלה נוצרים ואלה נוצרים, אבל מכיוון שהם באו מתרבות אחרת היו הבדלים גדולים, שלא נסגרו כי היהודים בחרו להיות נוצרים. אז הם היו צריכים להגדיר את השוני באופן אחר, ואז נולדה הגזענות".
מצד אימו של קמחי, סבו וסבתו הם ילידי איזמיר שבטורקיה. "גם הם דוברי לדינו וגם הם ס"ט, אז זאת התרבות שאליה נולדתי. אבל שני ההורים שלי נולדו במצרים, שהייתה ארץ הגירה באותה תקופה. מכל רחבי הים התיכון באו למצרים, שהייתה בה רווחה יחסית כי היה שם שלטון בריטי".
הוא גדל בחולון, ומעיד על עצמו שכילד קרא המון. "אם הייתי גדל עשרים שנה מאוחר יותר, הייתי דבוק לטלוויזיה כל היום. קראתי הכול – מרשימות מכולת ועד אנציקלופדיה. כנראה הקריאה גירתה את הדמיון שלי, יש לי דמיון די מפותח".
כשהיה בן 12 והטלוויזיה הגיעה לביתו, הוא התאהב בסרטים. "בערוץ הראשון, שהיה היחיד באותה תקופה, קנו סטוק של סרטים הוליוודיים ישנים, קלאסיקות כמו של היצ'קוק ודני יוסטון שהוקרנו בשחור לבן, במאים שאחר כך למדתי עליהם באקדמיה. אני זוכר שהייתי יושב וצופה בטלוויזיה עם אימא שלי, והיא תמיד התפעלה איך תמיד ידעתי את הסוף. כנראה היה לי כישרון לתבניות, והבנתי איך זה עובד".
הוריו של קמחי היו פרנקופילים, אך אביו חיבב גם את תרבות בריטניה. "הם תמיד התווכחו ביניהם איזו תרבות יותר טובה. עם החברים הם דיברו צרפתית או אנגלית, אבל שפת היום־יום ביניהם הייתה לדינו. איתה הדליקו את הדוד וזרקו את הזבל".
כשהגיע לשלב הלימודים האקדמיים, בחר קמחי לשלב אותם עם אהבת נעוריו, הקולנוע. הוא בעל תואר ראשון מהחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב, ותואר שני בספרות עברית מאוניברסיטת תל אביב. הדוקטורט שלו, שנכתב באוניברסיטת מישיגן והפך לספר בהוצאת רסלינג, עוסק ב"סרטי הבורקס ומקורותיהם בספרות יידיש קלאסית". בהמשך פרסם קמחי ספר נוסף על סרטי הבורקס, בהוצאת אוניברסיטת אינדיאנה. במהלך השנים לימד קמחי קולנוע במגוון מוסדות אקדמיים בארץ ובעולם, וכיום הוא מלמד כאמור באוניברסיטת אריאל.
להאריך את הרגל הרביעית
לצד תפקידיו במחקר ובהוראת קולנוע, משאביו של קמחי ממוקדים ביצירת סרטים, בעיקר תיעודיים. סרטו "סינמה מצרים" (2001), עוסק באימו הנרייט עזר, ילידת מצרים, והוא מעין משל על היחסים המורכבים בין יהדות המזרח לחברה הישראלית והשיח הציוני. הסרט משלב קטעים מתוך הסרט המצרי הקלאסי "לילה נערת הכפר" (1941), בכיכובה של השחקנית היהודייה־מצרית לילה מוראד ובבימויו של הבמאי היהודי־מצרי טוגו מזרחי. הסרט מצביע על האירופוצנטריות של יהודי מצרים, שראו עצמם כאירופים והפנימו את הבוז האירופי כלפי תרבות המזרח. עמדות אלה היו להם לרועץ כשהגיעו לישראל, והתפיסה הציונית סיווגה אותם כערבים.
חמש שנים לאחר מכן יצר קמחי את הסרט "שפת אב" העוסק באביו ז'אקו, יליד אלכסנדריה שהיה מורה לעברית ולאנגלית. הסרט מתמקד בתקופת לימודיו של האב בבית המדרש לרבנים ספרדים באי רודוס בראשית שנות השלושים. לדברי קמחי, מוסד זה היה הפרויקט העצמאי האחרון של היהדות הספרדית באגן הים התיכון. הסרט עורך אנלוגיה בין המעצורים הרגשיים של האב ובין היעלמותה של תרבות הלדינו והיטמעותה בתוך השיח הציוני והמודרנה האירופית, ומצביע על חשיבותה של השמירה על שפת האם לשלמות הרגשית והנפשית של הפרט.
מה הוריך חשבו על היצירות שלך שעסקו בהם?
"אימא שלי לא סבלה את הסרט עליה", הוא מחייך. "היא הייתה ביקורתית, ותמיד ידעה יותר טוב מכולם. במידה מסוימת היא צדקה, כי בסרט עשיתי אנלוגיה בינה ובין לילה מורד, שהייתה כוכבת במצרים ואחר כך התאסלמה. השוויתי בין אימא ובין הסרט על לילה מוראד שבו היא נערת כפר, ואת זה אמא לא אהבה, כי בעיניה כפרי זה אדם נחות. אימא נולדה בעיירה אבל אחר כך הם מיד עברו לקהיר, ולקרוא להם כפריים היה עלבון. אבי לעומת זאת מאוד אהב את הסרט שלו. הנרטיב של הסרט לא יצר אצלו התנגדות, אבל אני בטוח שהיו דברים שלא היה לו נוח איתם. למשל, אמרתי עליו שאין לו שפה, והוא אדם שהיה מורה לשפות ושלט בשבע שפות. התכוונתי לכך שהוא נטש את שפת האם שלו, לאדינו, לטובת הצרפתית ואחר כך האנגלית. בעיניי אדם בלי שפה זה אדם בלי מולדת".
מרבית יצירתו עוסקת במה שהוא מכנה "התרבות הלא־אשכנזית", מתוך ניסיון לתקן את העיוות בייצוג הקולנועי שלה. "ב־150 השנים האחרונות, היהדות האשכנזית היא רוב מניינו של העם היהודי. לפני השואה, על כל יהודי לא אשכנזי היו עשרה יהודים אשכנזים. זו עוצמה מספרית שיוצרת גם עוצמה תרבותית. לכן כל מה שנקרא יהודי, במיוחד כשמדובר בארצות הברית ובאירופה, הוא יהודי אשכנזי. היהודים המזרחים לא הוכרו כל כך בתרבות המערבית, וזה נמשך עד היום. רק בארץ יש להם עוצמה מסוימת בגלל המספר – חצי מהיהודים פה הם לא אשכנזים. אבל התרבות המערבית היא השולטת בעולם, וזה נותן דומיננטיות ליהודים האשכנזים בעולם היהודי ובישראל. אגב, היהודים הספרדים היו הראשונים שהגיעו לארה״ב עוד בראשית המאה ה־17, לניו־אמסטרדם שהפכה לניו־יורק".
בהקשר זה מציין קמחי: "יש בעולם עשרות או מאות פסטיבלי קולנוע יהודיים אשכנזיים, ורק אחד מפורסם שהוא יהודי ספרדי – פסטיבל הקולנוע הספרדי של ניו־יורק". אותו פסטיבל היה היחיד שהקרין את סרטו "ליל הפתאים", על סיפורה של המחתרת היהודית באלג'יר, לאחר שבמקומות אחרים נתקל בסירוב. "היהודים האשכנזים לא התעניינו בסיפור של יהדות אלג'יר".
אתה מקפיד להשתמש בביטוי "לא אשכנזים", במקום "מזרחים", נניח.
"מזרחים זאת המצאה אשכנזית. האשכנזים הסתכלו מסביב ואמרו 'נראה מי לא משלנו ונקרא לו מזרחי'. אבל האתיופים הם מזרחים? זו תרבות אחרת לגמרי. ההודים הם מזרחים? זו גם תרבות אחרת. אבל כל אלה נקראים מזרחים כי הפרספקטיבה היא אשכנזית. אני לא רוצה להדהד את הדבר הזה, כי זה יוצר חוסר אבחנה תרבותית. בתוך הסל הזה, שבתוכו מוגדרים כל המזרחים, יש אנשים בעלי תרבויות שונות לגמרי".
אתה מרגיש שאתה עושה איזשהו תיקון בעבודה שלך?
"כן, תיקון זו המילה. אני פטריוט ישראלי וציוני, ואני חושב שהמקום היחיד בעולם שיהודים יכולים לחיות בו זה פה. לא בנחת, אבל כנראה אין נחת בהיסטוריה היהודית. לכן אני רוצה לתקן את מה שמסכן את הפרויקט הציוני, ובעיניי חוסר האיזון הזה מסכן את הפרויקט הציוני. זה כמו שיש לך שולחן עם ארבע רגליים, ורגל אחת הרבה יותר קצרה מהאחרות, אז אין יציבות. מה שאני עושה זה להאריך את הרגל הקצרה כדי להגיע ליציבות.
"התרבות היא רק מייצג של יחסי הכוח, ואני פועל בזירה הזו. אני מקווה שאחרים יעשו את זה במקומות אחרים. יש במקום הזה דיכוי של לא־אשכנזים על ידי אשכנזים ועל ידי תרבות אשכנזית. כמה מזרחים יש ברמות האקדמיות הגבוהות, ממרצה בכיר ומעלה? בדקו ומצאו שקרוב ל־90 אחוז מהמרצים האלה הם אשכנזים. לי זה לא נראה נורמלי. וזה לא רק באקדמיה – זה בתקשורת, במערכת המשפט. המקום היחיד שבו הלא־אשכנזים מיוצגים בהתאם למספרם באוכלוסייה הוא הכנסת, בגלל הדמוקרטיה שיש לנו".
גם במוזיקה, לא?
"ההבדל הוא שמושב בכנסת שווה לכל מושב אחר, אבל במוזיקה לא. יש מוזיקה שהיא פופולרית והיא נחשבת פחות, ויש מוזיקה שהיא פחות פופולרית אבל היא נחשבת יותר, והיא מבוצעת על ידי אשכנזים".
בורקס ביידיש
גם עבודתו האקדמית של קמחי נוגעת במתח הזה. בספרו "שטעטל בארץ ישראל" הוא טוען כי סרטי הבורקס אינם משקפים תרבות מזרחית, אלא תרבות אשכנזית עם אלמנטים מזרחיים. "עשיתי השוואה בין ספרות יידיש קלאסית לסרטי הבורקס, ומצאתי שהחברה והשכונה שמתוארות בסרטי הבורקס דומות מאוד לשטעטלים. המעברות היו מאופיינות בבדונים, סוג של אוהלים, אבל במעברה ב'סאלח שבתי' הבתים עשויים מעץ, שהיה יקר בארץ. איפה הוא היה נפוץ? באירופה, שם השטעטלים נבנו מצריפי עץ. הסרט 'שני קונילמל', שצולם ב־1966, מתרחש בשטעטל שממוקם במזרח אירופה בסוף המאה ה־19, והוא משתמש בתפאורה שהוכנה עבור 'סאלח שבתי', שצולם שנתיים קודם. שניהם צולמו באולפני הרצליה, התפאורה של סאלח שבתי נשמרה, והמעברה הפכה לשטעטל.
"אבל גם מעבר לצד החזותי, יש דמיון בצד ההתנהגותי והחברתי, בתרבות החברתית, איך האנשים פועלים. היוצרים, שהיו יוצאי מזרח אירופה, לקחו את התרבות שלהם, ובגלל שהם היו צריכים את המזרחים כצופים, הם השליכו את התרבות שלהם על המזרחים ואמרו 'הנה אתם'. והפלא ופלא, המזרחים לא רק קיבלו את זה, הם גם נהרו לצפות בהם. הסרטים נתנו להם מעמד של יהודים ישראלים, והאשכנזים מצאו בסרטים האלה את התרבות שלהם".
כחלק מהתיקון שקמחי מדבר עליו, את שורדי השואה בסרטו האחרון מגלמים שחקנים מזרחים. "רבים מהם אמרו לי שזו היצירה החשובה ביותר שלהם, ושימח אותי מאוד לשמוע את זה".
הסרט "לישון עם האס אס" יוקרן בסינמטק תל־אביב במוצ"ש הקרוב ובמועדים נוספים
