לרגל יום השנה ה־43 לפטירתו של הרב צבי יהודה הכהן קוק, י"ד באדר תשמ"ב, אנו מפרסמים את ההספד שנשא עליו הרב יהודה עמיטל בישיבת הר עציון, מתוך הקלטה שנמצאה לאחרונה. לאורך השנים התקיים קשר בין הרצי"ה והרב עמיטל, שאף שלח תלמידים ללמוד בישיבת מרכז הרב. אכן, בשנות השבעים התגלעו בין השניים מחלוקות אידיאולוגיות. מהדברים שאנו מפרסמים כאן עולה הערכתו העמוקה של הרב עמיטל לרצי"ה.
נועם שליט, מנהל דיגיטל בישיבת הר עציון
"וַאֲחֵיכֶם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף ה'". בהסתלקותו של אדם גדול, של צדיק, לבד מתחושת האבלות הטבעית יש גם חובה, מצווה – "ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השרפה", זאת כיוון שאין לנו קנה מידה אמיתי להכיר את מעשיהם של צדיקים.
במדרש רבה נאמר:
אמר ר' ינאי: מתחלת ברייתו של עולם צפה הקב"ה מעשיהן של צדיקים ומעשיהם של רשעים, "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹּהוּ", אלו מעשיהם של רשעים, "וַיֹּאמֶר אֱ־לֹהִים יְהִי אוֹר", אלו מעשיהן של צדיקים.
המדרש ממשיך ואומר:
ואיני יודע באיזה מהם חפץ, כשהוא אומר "וַיַּרְא אֱ־לֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב" – הוי אומר במעשיהם של צדיקים חפץ יותר (בראשית רבה ב, ה).
לכאורה לא ברור מדוע המדרש מתלבט, וכי יעלה על הדעת שהקב"ה חפץ במעשיהם של רשעים? ודאי שלא. אלא שלעיתים מעשיהם של רשעים מחוללים תהליך ששכרו בצידו. כדברי חז"ל, "גדולה הסרת טבעת יותר מארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות שנתנבאו להן לישראל" (מגילה יד, א).
מעשיו של אחשוורוש השיגו תוצאות גדולות יותר ממ"ח נביאים. חז"ל מלמדים אותנו שיש שמעשיהם של רשעים גדולים יותר. ועם כל זאת, המדרש מחדש שהקב"ה חפץ במעשיהם של צדיקים, כיוון שמעשיו של אדם אינם ברי כימות ואין לנו קנה מידה למדוד אותם.
על כן, שומה עלינו לבכות את השריפה אשר שרף ה'.
דברים אלו נכונים על כל צדיק שנפטר והסתלק מן העולם, אולם כאן בציבור זה במיוחד אנו יכולים לחוש בחוש את מידת היתמות, ההפסד והאבידה הגדולה.
אנחנו נמצאים בעיצומה של מערכה גדולה הנוגעת לשורש האמונה. השאלה הגדולה והפשוטה שאנו שואלים את עצמנו היא: באיזו מידה אנו ממליכים את הקב"ה על מה שקורה במדינה, על הקמת המדינה ועל כל מה שכרוך סביב לה. באיזו מידה, חס ושלום, אנו מפקיעים את ההיסטוריה ממלכותו של הקב"ה. האם זה 'מעשה שטן' או 'מעשה אלוקינו'. ובמערכה זאת, דמותו של צדיק, של הרב צבי יהודה זצ"ל, הייתה דמות־מפתח, דמות מכרעת.
הוא היה המשענת לציבור שמבקש ומחפש את יד ה' במה שקורה בארץ. ציבור שרואה במה שקורה כאן תהליכים של אותו חזון גדול, של שיבת ציון וגאולת ישראל. מדובר כאן בדמות קלאסית של "צדיק" של דורות קודמים. אדם שהיה מרושת בענייני העולם הזה ובד בבד אדם שלא מן העולם הזה. שלא ידע לא מאכל ומשתה, לא כסף וזהב ולא מעמד. שכל חייו תורה ותפילה.
דמות כזאת, בדורנו במיוחד, היא דמות מפתח. אנחנו חיים בדור חסר ביטחון שאיבד את ביטחונו העצמי. דור שמחפש את הסמכות, ה'אוטוריטה'. שמחפש דמות שאפשר ללכת אחריה. בהיותי צעיר, היה דור אחר. דור שחיפש אצל גדולים וצדיקים הדרכה והנחיה. היום הדור מחפש הוראה ופסק. קשה לדעת כיצד המערכה, השורשית והיסודית, תימשך בלי הרב צבי יהודה. ניתן לומר שבפטירתו תמה תקופה.
סליחות והלל ביום העצמאות
הנביא אומר: "אַל תִּבְכּוּ לְמֵת וְאַל תָּנֻדוּ לוֹ בְּכוּ בָכוֹ לַהֹלֵךְ כִּי לֹא יָשׁוּב עוֹד וְרָאָה אֶת אֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹֹ" (ירמיהו כב, י). הצדיק ודאי נמצא בגנזי מרומים. אבל "בכו להולך כי לא ישוב עוד וראה את ארץ מולדתו".
רבותיי, הרב צבי יהודה היה בין האחרונים שראה את השורשים, וגדל ביניהם. הוא לא גדל במדינת ישראל, לא גדל בעולם מנוכר וקוטבי שיש בו חלוקה בין ציבורים, אלא בדור שהייתה אחדות בין גדולי ישראל על אף חילוקי דעות שביניהם. הוא חי את האווירה של גדולי תורה, של גדולי ליטא ורוסיה. הוא ראה בבית אביו הגדול את ההתכנסות של גדולי ישראל מכל קצווי עולם, מכל גווני הקשת.
ומכאן התקיפות שלו, שהייתה לא מעלמא הדין, של 'לא תגורו מפני איש'. יש רבנים שגדלו בעולם סגור ואינם מכירים בעולם אחר. כל מה שנאמר במחנה אחר, לא מדבר אליהם. אבל הרב צבי יהודה היה אדם שחי את התורה של העולם היהודי הרחב. עולם של גדולי תורה מכל קצווי וגווני הקשת. הוא ראה כיצד החזון הגדול קורם עור ובשר.
הוא היה צדיק שהיה שתול, בכל רמ"ח ושס"ה, בדור הזה. יש צדיקים שמרחפים מעל העולם הזה, ויש צדיקים ששתולים בו. מגיבים, רואים, חשים, כואבים ושמחים.
ישנם שני סוגי צדיקים. יש צדיקים שאישיותם מספירה אחרת. ישנו חיץ בין אישיותם ובין הציבור הרחב, ורק דרך משנתם ותורתם מתקרבים לאישיותם. ישנם גדולים שמשנתם עלומה, היא מספירה אחרת, אבל אישיותם קרובה. יש צדיקים שהמפתח לאישיותם היא תורתם, ויש צדיקים שהמפתח לתורתם הוא אישיותם. צדיק ששתול בדור, בכל כולו, זה צדיק שהמפתח למשנתו זה אישיותו. מי שקרוב לאישיותו מסוגל להבין את תורתו. על כן כשצדיק כזה מסתלק, האבידה היא גדולה ביותר.
אנו חיים בדור מלא סתירות. אור וחושך משמשים בערבוביה, קול בכי וקול צהלה, תקווה וייאוש, התרוממות ודכדוך הנפש. לא כן הרב צבי יהודה, שהיה לו הכושר לאחד את הסתירות לראייה כוללת. דוגמה קיצונית אך אופיינית היא היכולת לומר ביום העצמאות שחל בבה"ב "סליחות" ו"הלל". אצלו הדברים לא היו בגדר סיסמה.
בדורנו חסר אדם שירגיש שהוא מאחד את הסתירות הללו. אני נזכר שלפני למעלה מארבעים שנה הראיתי את תמונתו של מרן הרב קוק זצ"ל לפסיכולוג. הוא לא הכיר את הרב ואת משנתו. הפסיכולוג אמר לי שהדבר שמאפיין את התמונה זה דיסהרמוניה, סתירות. אמרתי לו שאומנם הוא זיהה משהו מדמותו של הרב קוק אך לא את כולה. הוא ראה שהרב קוק נושא הרבה דברים מנוגדים באישיותו, אך מעולם בקריירה שלו הוא לא נפגש ביכולת של אדם לאחד סתירות כמו הרב קוק זצ"ל. המפתח לאישיותו היה ההרמוניה.
ולהבדיל בין האב לבנו, גם בפטירתו של הרב צבי יהודה ישנה תחושה של יתמות.
כשהשמש אוספת את אורה מתגלים כוכבים קטנים ומאירים, אולם כשהשמש בשיאה לא רואים כוכבים. אין ספק שעם הסתלקותו של הרב צבי יהודה ינועו כוכבים ממסילותם, כי אין בעולמנו חלל ריק.
לימדונו חז"ל: "מלכים מתים מניחים את כתריהם ליורשיהם, אבל תלמיד חכם שמת מי ייתן לנו תמורתו". יש תחליף לראש ישיבה, למגיד שיעור, אבל אין תחליף לאישיות. אין תחליף לתקיפות הנוגעת לשורשי אישיותו. כדי לאחד בין סתירות יש צורך במטען נפשי עשיר ביותר.
קראנו בפרשת השבוע "מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא". באו אל משה, והעבירו קול במחנה: "וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא". בעל חידושי הרי"ם מגור מעיר שברגע שהרצון הכן והאמיתי הופך לצורך ולמנהג להביא, זה סימן שצריך להפסיק להביא. את הקרדיט שנתַנו לרב צבי יהודה אנחנו לא יכולים לתת לכל אחד. אין תמורה לרב צבי יהודה. כוכבים הם כוכבים, אבל הם לא השמש. כל עוד אנו נאותים לאורה של שמש גדולה, מאירה ומחממת, אנחנו יכולים להרשות לעצמנו ללמוד פחות, אבל כאשר השמש אוספת את אורה הדבר מחייב אותנו, כיחידים, לרדת לשורשים ולעסוק במשנתו ובכתביו של הראי"ה קוק. אם אנחנו רוצים שציבורנו יתחזק יש צורך לחזור לשורשים. זהו הצו שהסתלקותו מטילה עלינו, להיכנס לעיין וללמוד.
היתמות היא עובדה קיימת. מי יודע אם בכלל ומתי תגיע דמות כדמותו של הרב צבי יהודה, אבל בינתיים חובה עלינו לעשות את המוטל עלינו. אני מתפלל שבזכותו נתחזק בתורה, באמונה, ביראת שמיים, באהבת ישראל, באהבת ארץ ישראל ובאהבת ר' ישראל. בחשק בלימוד התורה, וחדירה לאמונת התורה ותמימותה. ויהי רצון שדברינו יהיו לעילוי נשמתו הגדולה והטהורה.
בשנת תש"ט פרסם הרב עמיטל, אז חייל צעיר, בעלון "מורשת", בטאון בית הכנסת בגדוד 79, מאמר בשם "דרכנו". לימים הוא נכלל בספר "המעלות ממעמקים", תחת הכותרת "לדרכו של החייל הדתי במלחמת הקוממיות". המאמר עורר הדים רבים בעולם הישיבות דאז, והוא רלוונטי גם בימינו. מאיר חובב סיפר ששמע מהדיין הרב יצחק מאיר בן־מנחם, חתנו של ר' איסר זלמן מלצר שהיה סב אשתו של הרב עמיטל, כיצד הגיב ר' איסר זלמן למאמר. בדמעות אמר: "עד עכשיו היה לנו שולחן ערוך 'אורח חיים' לחיי היום־יום, והלכות מלכים לעקבתא דמשיחא. בא יוד'ל שלנו ומלמד אותנו שהלכות מלכים גם הם הפכו לאורח חיים".
מאמר זה זכה להתייחסות גם מהרצי"ה. במכתב ששלח לרב עמיטל הוא משבח את "מאמרך החכמתי המקיף והמשוכלל בתכנו ובמבנהו". בהמשך הוא מסתייג מההבחנה שעורך המאמר בין המושגים דת ותורה.
ה' באדר שנת הקטרת [=התש"ט]
ירושלים עיר הקודש תבנה ותכונן
ידידי יקירי מכבדי מאד הרה"ג ר' יהודה עמיטל שליט"א
שלום רב ונעם ה' מאת עיר מעוזנו.
הנני מודה למעלת כבוד תורתך מקרב לב ונפש על חוברת "המורשת" הנחמדה, שהואלת להמציאה לי כיקרת ידידותך. רעיון חשוב מאד הוא להביא לידי ביטוי וגיבוש ספרות, ולהכניסם לקיום וקבע את הלכי הרוח והמעשה של אנשי צבאותינו הנאדרים בקודש. וברוך ה' כי עלה בידכם להוציאו לפעל כצורה נהדרת ומוצלחת. תחזקנה ידכם ויגבר עוזכם בנעם צור משגבנו עליכם, גבורי החיל של ישראל ואורייתא, ובקידוש שמו בתפארת חייכם והדר תקפה תוסיפו ותגדילו את שפע תעצומותיו לסגולת נחלתו. כהמשכת זכות זו יגיענו כולנו במהרה בקרוב למלוא כל דברו בקיום מורשתנו כולה בישיבת שלום וכמשכנות שלוה, כמאמר חז"ל בספרי: "בזכות שתירש תשב".
ביחוד אישר כחך, ידידי הנעלה, על מאמרך החכמתי המקיף והמשוכלל בתכנו ובמבנהו. כמו שהוא משמש, מביע מחשכה וכוון הדרכה לדרכו של צבא ישראל, כן הוא מכשיר התעוררות ודוגמא לשאר חברים קרובי דעה, אמץ וחסן באושר חלקך בזיכוי הרבים.
אמנם על נקודה יסודית אחת בסגנון דבריך שם הנני רואה צורך להעיר: בענין ההגדרה של תורה ודת – וההבדלה המוחלטת שביניהם. כי חריפות יתירה – שהיא כמו נטולה כמידה ידועה – היא זו, שנהגת בה באמרך על הדת: "שהנה נטע זר בישראל", וכי שני מושגים אלה "רחוקים אחד מן השני כרחוק מזרח ממערב", וכי "פשע הוא לזהות את שניהם יחד". כיסויים כאלה כמו שהם, ללא בירור מספיק והסברה מתאימה, לא יתכנו. ועל כגון זה נאמר "חכמים הזהרו בדבריכם", ועל אחת כמה וכמה בדברים שבכתב שלרבים ושבקביעות – צורה.
שהרי השם "דת" נעשה שגור גם בספרי רבותינו גדולי ישראל וגם בסגנון הדיבור של מסורת-אבותינו לענינה של תורה ומצוות, קדושתן ואמונתן, מציאותן וקיומן. ואיך יתבטל ויוקל כל הערך החשוב והמקודש הזה על ידי פסק-דין פומבי כזה מצדנו. ודאי יש מדרגות והבדלות בין קדש לקדש – והן שייכות כהדדי, כקשר של השפעה והשלמה, עם כל החילוקים שביניהם. יש "נשמתא דאורייתא" ויש "גופא דאורייתא", ואור הנשמה בטהרתה מתלבש ומופיע בכל גילויו של הגוף לפי עניניהם ומעלותיהם.
אורה של תורה העליונה המקורית נמשך וחודר גם בדכאון המחשכים של גלות ישראל והשכינה, מכחו מוסיף ומדריכנו גם תלמודה של חוץ-לארץ. ומתקיימת היותנו זאת הנטועה בתוכנו לשוב לתחית-קודש שלמה. "בסלוקו של האור הכללי הגדול בימי הבית השני – אז באה תחת האידיאה האלוקית בעצם רוממותה, ועל-ידי גניזתה של זו, תולדתה האידיאה הדתית, במלוא צביונה והרחבתה, משמשת היא את הראשונה, ולעולם לא תתנכר לשורש נשמתה" (למהלך האידיאות בישראל, פרק ה'). לכן אף על פי שיש לחלק בין אותם שני המושגים, הרי הקשר המהודק שביניהם אף-על-פי-כן קבוע הוא, הקרבה הפנימית שביניהם אינה בטלה, וערכה של השניה בתור תולדתה של הראשונה מופיע במקומו ובתוקף קדושתו.
ומכאן גם לעצם ההגדרה של המושג "תורה", באותו ענין שהיתה צריכה להיות יותר מבוררת. כי לא היתרון הכמותי בלבד, שהוא "משתרע על כל שטחי החיים" – לעומת זה של "הדת" שהוא "רחוק מלהקיף את כל מערכת חייו הנפשיים" – הוא הממצה את תכנו המיוחד, אלא האיכותיות המיוחדת של גילוי שפעה והמשכו מן השמים ממקור מרומי ההויה והופעת תפארתו של מלכות בוראה בתוכה, על ידי נחלת עם סגולתו בכח מתנת חמדה זו מבית גנזיו.
לעומת ענינה זה של התורה, הנתון והמצווה, "שקדמה לעולם", בא ונמשך ענינה של תולדתה הדת ממטה למעלה, כפי הישרת פנייתה למקורה מתוך ספוק הצורך הנפשי והדרישה הטבעית לכך אשר בתכונת חייו של האדם וישראל. ואמנם חילוק הערכים האיכותי הזה הוא גם המחייב את אותו החילוק הכמותי, כי עליונותה זאת של התורה, בהחלטיותה האלהית, היא העושה את כולליותה המקפת כמו את נצחיותה הקיימת. וכן ההגדרה הדתית במקצועיותה הרוחנית קובעת את סידוריה המסוימים עם היותה נובעת ממקוריות ישעה הנשגב בטהר קדשו.
אקווה כי תואיל לקבל את דברי ההערות אלה ברצון ובברכת אמן, כמו שהם יוצאים מתוך מעמקי ידידות והכרת החקירה אמיתית, ואיחל לבירורי ידיעות משלומו ומעשיו והצלחתם בעז"ה.
בכפלי ברכות אהרו"נ וחבת לב ונפש וצפיית האור הגדול המתחדש על ציון וירושלים ומקראיה.
צבי יהודה הכהן קוק
אם חוברת הקטנה בכמות "במצות-הארץ" – לא הגיעה לו, אקווה להמציאה לו בעז"ה.
