ביום רביעי הקרוב, כ"ו באדר, ימלאו 80 שנה לפטירתה של שרה שנירר (שענירער), מייסדת בית הספר הראשון של "בית יעקב", שהפך לרשת חינוכית על ידי תנועת אגודת ישראל. שנירר, המתוארת כמחוללת המהפכה בחינוך הנשים החרדי, הייתה נערצת עוד בחייה ושימשה כסמל לאישה היהודייה. היא האישה היחידה שנכתבו ועדיין נכתבות עליה ביוגרפיות חרדיות בסוגת "ספרות השבחים".
השיח האקדמי, הספרותי והציבורי בימינו מתאר את שרה שנירר כדמות מהפכנית, פמיניסטית, למדנית ובקיאה בספרות המדרש. בסרטון שפרסמה תנועת "נבחרות", תחת הכותרת "האם שרה שנירר הייתה פמיניסטית", מתוארת שנירר כמי ש"שתלה את זרעי המהפכה הפמיניסטית בעולם החרדי". במאמר על שנירר שפורסם במוסף זה לפני כשנתיים, נכתב כי "מוסד החינוך החרדי 'בית יעקב' הוא סיפור פמיניסטי מרתק של מהפכה שהשתבשה עד שקרסה תחתיה כליל, תוך שהיא הופכת לנושאת כליה של הפטריארכיה שכנגדה ביקשה לפעול בראשית דרכה".
האומנם בית יעקב נוסד כמוסד פמיניסטי?
במלאת שנה למותה של שרה שנירר ספד לה הרב טוביה יהודה טביומי, חסיד גור, רבה של סוכצ'ין בפולין, ומי שנענה לכתוב את ספרי הלימוד הראשונים עבור תלמידותיה של שנירר כאשר הקימה את בית יעקב. בדבריו משתקפת דמות מעט אחרת:
מה היתה שרה שנירר בשביל אחיותיה? היא היתה האם בישראל, לכל רוחב ועומק המילה הזאת… המנוחה שרה שנירר היתה לאם בישראל גם מבחינת רוחנית מוסרית אחרת, כי הרי היא הפיחה רוח חדשה בקרב האשה הישראלית, נתנה לה לב חדש ודעת נכונה להבין ערך ישראל עמה… טיהרה האשה שנירר נשמות בנות ישראל הצעירות הדיחה ומרקה אותן מכל מיני זוהמת עבודה זרה שנדבקה בהן בשל החינוך שלא כהוגן שקבלו בילדותן… המנוחה שרה שנירר היתה ה'אם בישראל' של זמננו.
בכלל, צריכה האשה הישראלית לדעת, שתורתה בתור בת ישראל היא לא לעשות חיל בחכמת התורה… לא ולא… תעודת האשה היא: להזרים זרם אהבת תורה ויראת שמים בלבבות בנים ובנות… על זה רמזו חז"ל במאמרם 'אין חכמה לאשה אלא בפלך'. עבודה זו היא שנותנת לאשה הישראלית צביונה הראוי… להתעסק לא בשאלות ותשובות שהן חכמת הראש, כי אם בחכמת הלב. דומה שכל קהל הנאספים באסיפתנו יודעים כי את התפקיד הזה, תפקיד 'פלך וחכמת הלב', מילאה שרה שנירר בדיוק, לכל הפרטים ופרטי פרטים, עד שלהרחיב הדיבור בזה לגמרי למותר (נדפס בקובץ ההספדים של הרב טביומי, "יקרא דחיי").
מי היא שרה שנירר? האם הדמות שמתוארת בהספדו של הרב טביומי, או שמא המהפכנית הפמיניסטית כפי שמנסות לטעון היום חוקרות ונשים חרדיות?
הבנות התבוללו
שרה שנירר נולדה בקרקוב שבגליציה בא' בתמוז תרמ"ג (1883), ונפטרה בכ"ו באדר־א', תרצ"ה (1935), בהיותה בת 51. היא רכשה השכלה יסודית בלבד בבית ספר פולני, בהתאם לחוק חינוך חובה האוסטרי שהוחל על כל מדינות הכתר באימפריה, אך לא נהנתה מחינוך דתי פורמלי. כבר מגיל צעיר מאוד נאלצה לסייע בכלכלת משפחתה ולעבוד כתופרת, ואף התפרסמה במקצועה זה.
בעטיה של מלחמת העולם הראשונה נאלצה המשפחה להימלט מקרקוב, ושנירר הגיעה לווינה כפליטה. בווינה התוודעה לכתביו של הרב שמשון רפאל הירש, מי שנודע כאבי שיטת "תורה עם דרך ארץ". לימים תיארה כיצד השפיע עליה ספרו של רש"ר הירש, "חורב", בהקמת בית יעקב. אזכור זה חשוב לענייננו, מכיוון שמסֵפר זה, אשר נלמד במוסדות בית יעקב, קיבלו הבנות את המסר כי לימוד תורה לבנות כולל את תוכן התורה שבכתב ואת החובות החלות עליהן כנערות, כאימהות וכעקרות בית. לצד זאת, פילוסופיית "תורה עם דרך ארץ" של הרב הירש, שבין השאר ביטאה סינתזה בין לימודי היהדות ובין הלימודים הכלליים, ושהספר חורב אינו עוסק בה במישרין, נזנחה.
את הרעיון לייסוד מוסדות חינוך לבנות לא הגתה שנירר. בראשית המאה העשרים נעשו כבר כמה ניסיונות לייסד מוסדות כאלה: בקונגרס רבנים שהתקיים ב־1903 הציע הרב מנחם מנדל חיים לנדא, רבה של נובידבור, לדון בחינוך הבנות וללמדן ידיעת תורה ומצוות מחיי עם ישראל. כך גם ב־1904, עם ייסודה של "אגודת ישורון" בראשותו של הפוסק הרב שלום מרדכי הכהן שבדרון, רבה של ברז'אן. רעיון זה עלה בעיקר בשל העובדה שנערות יהודיות נאלצו ללמוד בבתי הספר הפולניים, ונחשפו שם לתכנים שעלולים היו להסיט אותן מדרך התורה. ניסיונות אלו כשלו עקב התנגדותם של רבנים מן האגף השמרני, שנסמכו על האיסור ההלכתי על לימוד תורה לבנות. שנירר היא שביצעה בסופו של דבר את הפריצה המעשית, והקימה מוסד חינוכי לבנות. בית הספר הראשון של בית יעקב הוקם בחשוון תרע"ח (1917) בחדר העבודה של שנירר התופרת בקרקוב. בחדרון הקטן לימדה שנירר כ־25 בנות בגילי 17-14, בעיקר לימודי קודש.
ב־1924 החליט מרכז אגודת ישראל שחינוך הבנות הוא חלק מן החינוך האגודתי. מנהיג התנועה, האדמו"ר מגור ה"אמרי אמת", אמר אז: "יש לנו ברוך ה' אלפי בחורים חסידיים כשרים, אך מאין יבוא עזרם [במובן של 'עזר כנגדו'] אם לא מ'בית יעקב'?!"
מה שהניע את שרה שנירר להקים מוסד לימוד תורני לנשים הייתה העובדה שבנות רבות שלמדו בבתי הספר הפולניים עזבו את שמירת המצוות ובמקרים רבים גם התבוללו, כפי שמתארת פרופ' רחל מנקין בספרה "בנות סוררות". בינתיים, ההתנגדויות להקמת מוסד לימוד לנשים והמחלוקות שנוצרו בשל כך קהו, הן בעקבות מלחמת העולם הראשונה שהביאה לסגירת מוסדות הלימוד היהודיים (לבּנים), והן בשל חוסר אונים של ההנהגה התורנית.
הצלחתה להוציא את משימתה מן הכוח אל הפועל נזקפה גם לזכות ההסכמה שקיבלה מכמה רבנים חשובים, ובהם האדמו"ר השלישי מבעלז ר' יששכר דב רוקח, האדמו"ר מגור ר' אברהם מרדכי אלטר (ה"אמרי אמת"), ובהמשך גם מה"חפץ חיים", ר' ישראל מאיר הכהן מראדין. האחרון פרסם מעין המלצה שבה התיר תלמוד תורה לבנות, ואף הורה כי "מצוה רבה" ללמדן כדי שיפנימו את יסודות האמונה. כל אלה פתחו למעשה את הדרך לרשת החינוך של בית יעקב.
שרה שנירר, שלא שלטה בשפה העברית, עמדה על כך ששפת הלימוד בבית הספר תהיה יידיש. כפי שעולה מתעודות הסיום של כיתת בית הספר, שנירר גם לא לימדה חומש או מדרשים, עברית או רש"י. בכך לא עברה על "איסור" לימוד תורה לבנות, ולכן ככל הנראה קיבלה את הסכמת המנהיגים החרדים.
יראה לפני אהבה
לאחרונה, במסגרת עבודתי על כתיבת מקראה להגות חרדית, שאנו שוקדים עליה במכון ון־ליר בירושלים, התוודעתי לצוואתה המקורית של שרה שנירר, ותודתי לפרופ' רחל מנקין על המסמך. הצוואה היא למעשה מכתב שכתבה שנירר לתלמידותיה על מיטת חוליה, כחודשיים לפני פטירתה. המכתב המקורי נכתב ביידיש, אולם הנוסח המצוי והנלמד בבתי הספר של בית יעקב, ומוכר לכל נערה חרדית, הוא תרגומו לעברית. ניתוח מכתב זה, בשפתו המקורית, מספק תשובה מהימנה מי הייתה שרה שנירר ומה הייתה מטרתה.
המכתב, שנכתב בדצמבר 1934, נשלח לתלמידותיה עם סיום הסמינר, כאשר שנירר הייתה חולה ומרותקת למיטתה. השוואה בין הנוסח המקורי ביידיש לנוסח המתורגם לעברית מראה שנעשו בו שינויים; מחיקות לצד תוספות ועריכות, שבעיניי יש להן משמעות רבה הן באשר להבנת השקפתה של שרה שנירר, והן בנוגע להתייחסות אליה מצד מי שתרגמו את המכתב.
את המכתב פותחת שנירר כך:
הריני פונה אליכן בזה בנותי היקרות, הקרובות והרחוקות, אל אלה העוזבות את ספסלי בית הספר ויוצאות לעולם הגדול, לצאת לעולם כדי להדריך ולחנך את בנות ישראל
בנוסח בעברית הוסיפו: ולהקים בתים בישראל. במכתב מכנה שנירר את תלמידותיה "בנותי" – ביטוי צובט לב, שכן לשרה שנירר לא היו ילדים משלה – שיצליחו במשימתן החשובה לחנך את ילדי ישראל, ומזהירה אותן מרגש הגאוה כמו גם מרגש השִפלות.
ואז היא כותבת כך:
זכורנה את שאמרתי לכן מדי יום ביומו אחרי התפלה בפרשת היִראה: "ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך, כי אם ליִראה את ה' אלקיך, ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את ד' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך". ידעתי גם ידעתי כי זוכרות אתן את פשט הדברים האלה, ובכל זאת ברצוני לחזור ולאמרו.
"ועתה ישראל", אתן יודעות כי בפרקים הקודמים נאמר כי חיינו תלויים בקיום המצוות בשלמות. בקיצור: כי אם ליראה ולאהבה. תנאי ראשון – ליראה, ורק אחר כך ללכת ולאהבה. אלה הן תוצאות היראה… יען כי יראת ה' היא סגולה כה נפלאה, על כן מסרה ה' בידינו כמאמר חז"ל "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים". זהו העניין היחידי שאותו שואל ה' "ממך". זאת היא התמורה היחידה שהבורא יתברך מקווה לקבלנה בעד כל החסדים והטובות שהוא גומל איתנו.
"אין לו לקב"ה בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים". יראת שמים היא המפתח לדעה העליונה להתנהגות הנכונה ולקיום כל המצוות – כן, בנותיי היקרות, כל המצוות, כמאמר דוד המלך עליו השלום: "תורת ה' תמימה משיבת נפש". לא ייתכן לקבל אותה בתשעים ותשעה אחוז. מאה אחוז נדרשים מאתנו. כי תמימה היא, ורק אם מקיימים אותה בשלמותה, כמו שהיא תמימה, זוכים שהיא נעשית משיבת נפש ומעניקה אושר אין קץ.
לדברים אלה משמעות רבה. שרה שנירר מקדימה את היראה לאהבה כתנאי ראשון. "יראה" ו"אהבה" מופיעות כבר אצל חז"ל כמידות שונות – לעיתים מנוגדות, לעיתים משלימות – בעבודת ה'. משם הן עברו לקבלה, לספרות המוסר לדורותיה ואף לחסידות. מושג היִראה מגלם את הזיקה לציווי האל הגלום בתורה ובמצוות. לעומתו, מושג האהבה מתאר התלהבות, התחדשות והתעוררות רוחנית החורגת מהדפוסים המקובלים, חושף ממדים חדשים במסורת ומרחיב את גבולותיה. יראת ה' היא ביטוי לדרך משַמֶּרֶת ולקבלת נורמה הלכתית קבועה, שנובעת מן העבר ואינה תלויה בהתחדשות.
בהמשך חוזרת שנירר לעיקרון זה אך מוסיפה לו ביטוי נוסף משמעותי, והוא עַבדוּת ה':
ובכן בנותי היקרות, אתן נצבות לפני הבחינה הקשה ביותר, בחינת החיים. לעתים תכופות קשים הם החיים אבל בידכן ניתן כלי זיין כביר, ברוך ה'. יראת שמים, יראה, אהבה ועבדות ה'.
יצוין כי בנוסח המתורגם לא נכתבה המילה עבדות, שאף נכתבה בהדגשה בנוסח המקורי, אלא "עבודת ה'". המונח "עבדות השם" הוא ביטוי מובהק לעבודה מיראה. בספרות הקבלה ובספרות המוסר חוזרת ההקבלה שלפיה עבודת ה' מאהבה היא בחינת "בנים", ואילו עבודת ה' מיראה היא בחינת "עבדים". העדפת היראה והעבדות והדרישה לקיום תרי"ג המצוות במלואן, מהוות גם ביטוי לתפיסת אמונה תמימה, שעומדת בניגוד לתפיסת אמונת הדעת, המיוחסת לעבודה מאהבה. כפי שמופיע ברמב״ם (הלכות תשובה, י) ובהגותו של ר' שמחה בונים מפשיסחה, מאבות החסידות בפולין, שהורה כי קודם לקיום המצוות יש להבין ולדעת ורק לאחר מכן לעבוד את עבודת ה': "כי עיקר העבודה היא הידיעה למי עובדין, כמאמר דע אלהי (אביך ועבדהו) וגו', וכמאמרם קטן היודע למי מברכין וכו'. וזהו התחלת התורה" (קול שמחה השלם, בראשית).
בהמשך מכתבה מדגישה שנירר את חשיבות המעשה על פני הלימוד והמדרש, את אמונת החכמים וההתדבקות בצדיקים:
אתן חוגגות היום את סיום התנ"ך. נזכרתי במימרה חסידית. מעשה בחסיד שבא מלא שמחה לפני רבו ואמר: רבי, למדתי את הש"ס כולו. 'ומה לימד הש"ס אותך?' שאל הרבי את החסיד. כן בנותי, התענגנה על אוצר התורה שרכשתן לכן, אבל אל תשכחנה כי לא המדרש עיקר אלא המעשה. זה הוא העיקר. מכיוון שכבר הדגשתי כי יראת שמים וענוה הן שתי המידות הנכבדות ביותר שעליכן להשתלם בהן…
התורה הקדושה מסתיימת במילים: "לכל האותות והמופתים אשר עשה משה לעיני כל ישראל". מכאן אנחנו למדים כי בכוחו של הצדיק לעשות אותות ומופתים, כי בשעת בריאת העולם התנה השם יתברך עם מעשי בראשית שיצייתו לצדיק. הספרים הקדושים מציינים כי סיום התורה יש לו קשר עם התחלתה, "בראשית ברא אלקים". רמז לאמונת ה' ולאמונת חכמים… אחד מאחרוני הנביאים היה חבקוק בן השונמית שהחיה אלישע. הנביא חבקוק העמיד את כל התורה על אחת: "וצדיק באמונתו יחיה". אמונת ה' ואמונת חכמים. כי הגאולה השלמה תבוא רק בזכות האמונה.
שימור המבנה הפטריארכלי
במחקריי על אדמו"רי גור, ה"אמרי אמת" ובנו ה"בית ישראל", "פגשתי" את שרה שנירר כמה פעמים. לפי המסופר, עם ייסוד בית יעקב פנתה שרה שנירר לאמרי אמת, באמצעות אחותו, כדי לבקש ממנו את ברכת הדרך. תגובתו הייתה: "ודאי שיש לעשות הכול למען חינוך הבנות, אשר עד כה הוזנח כל כך". וב־1924, כאשר מרכז אגודת ישראל, בהנהגתו של האמרי אמת, החליט שחינוך הבנות הוא חלק מן החינוך האגודתי, אמר האדמו"ר מגור: "יש לנו ברוך ה' אלפי בחורים חסידיים כשרים, אך מאין יבוא עזרם [במובן של 'עזר כנגדו'] אם לא מ'בית יעקב'?!"…
יש מי שטוענות במחקריהן כי ברכתו זו של ה"אמרי אמת" להקמת בית יעקב מעידה שכבר אז, בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, הוא השכיל לראות את הנולד ביחס לצרכים חינוכיים של נשים יהודיות בעולם המודרני, ולעודד מגמה חדשנית שגררה התנגדויות. ואולם מקריאת צוואתה של שרה שנירר, כמו גם מתיאוריה של רחל מנקין את התבוללותן של בנות מבתים חרדיים, שנבעה מלימודיהן בבתי הספר הפולניים ורצונן להמשיך להשכיל, עולה שהקמת בית יעקב הייתה, בניגוד לאינטואיציה המודרנית שעשויה לראות בה מעשה פמיניסטי ומשחרר לנשים, דווקא צעד של הגנה מן הפרצות שבגינן יצאו הנשים כבר במאה ה־19 משליטתם של מנגנוני הפיקוח החברתיים־דתיים. דאגתו של האמרי אמת לא הייתה נתונה למעמדן ולצורכיהן של הנשים; תמיכתו בחינוך יהודי דתי לבנות נועדה לשַמר את הבית היהודי. חוקי המדינה חייבו באותה עת לשלוח את הילדים ללמוד בבתי ספר, ומכיוון שלא היו בנמצא בתי ספר יהודיים לבנות, למדו הבנות בבתי הספר הכלליים. מצב זה גרם לפער תרבותי בין הנשים, שהיו משכילות ודוברות שפות זרות, ובין בעליהן לעתיד, שהשכלתם התמצתה בלימודי ה"חדר" ובית המדרש.
יורשו של האמרי אמת היה בנו ר' ישראל, שנודע בתקנות הקדושה הסגפניות והמחמירות שלו ובהתייחסותו המדירה לנשים. עם זאת, הוא מצוטט כמי שאמר ששרה שנירר היא אחת הדמויות שהטביעו את החותם הגדול ביותר ביהדות תקופתנו. ר' ישראל ראה את מעמדה של האישה כנחות במיוחד. מבחינה זו הוא אולי לא היה חריג בין ההוגים החרדים, אולם מה שמאפיין אותו במיוחד הוא התעלמות קיצונית מנשים. קריאת כל כתביו מעלה כי הווייתה של האישה כיציר אלוהים נעדרת לחלוטין מהגותו. נשים היו עבורו ברירת מחדל, וכך גם ההתייחסות אליהן. כיצד מתיישבת התייחסות זו עם אמירתו על החותם הגדול שהותירה שרה שנירר? קריאת הצוואה מבהירה את התעלומה.
במאמר שפרסמתי בבמה זו לפני כמה שנים, שעסק ב"בית ישראל" ובחסידות גור, ציטטתי את דבריו מתוך דרשה שניתן להגדירה כמכוננת:
את משפטי תעשו ואת חֻקותי תשמרו. חֻקה בלי טעם, וזה יסוד גדול בעבדוּת השם אמונה פשוטה ושלימה. ועל ידי כח התורה יבוא להכרת הבורא ואמונה בלי חקירות וחי בהם ומזה יהיה לו החיוּת לעבדות השם בשלימות (בית ישראל, אחרי מות, תשכ"א).
בקישור שעשתה שרה שנירר בין יראה, עבדות ה', קיום מצוות בשלמות ללא הנחות ואמונה תמימה ללא חקירות, היא למעשה הקדימה את הרעיון המארגן של הגותו של ר' ישראל: אין מצווה מסוימת שהיא חוקה, אלא כל התורה היא חוקה. החוקה היא יסוד גדול בעבדות ה'. היא מביאה לאמונה פשוטה ושלמה. אמונה זו נטולת כל חקירות, ועל ידה ניתן להגיע לחיוּת שתביא לעבדות ה' בשלמות.
אזכורה של שרה שנירר על ידי ה"בית ישראל" כמי שהטביעה חותם כה מרכזי בחיים היהודיים, נבע אפוא דווקא מכך שהיא החזירה את הנשים ל"מקום הראוי להן" על פי תפיסתו. לשון אחר: הקמת בית יעקב סללה את הדרך לבניית בתים יהודיים כשרים והגונים, שבהם האישה אינה חשופה לתכנים זרים ולחוכמות חיצוניות, ומשמרת את המבנה הפטריארכלי של המשפחה היהודית.
אין ספק ששרה שנירר הובילה מהפכה, אך לא הייתה זו מהפכה פמיניסטית. מטרת הקמת בית יעקב לא הייתה להנחיל השכלה, לפתוח אופקים ולקדם את מעמד הנשים. המטרה, כך נראה, גם של שרה שנירר עצמה, הייתה להחזיר את הבנות "הביתה", לחיק קיום המצוות ולאמונה תמימה. מכתבה משקף נאמנה את דמותה כפי שהצטיירה בהספד של הרב טביומי שהבאנו. הוא מבטא בפירוט ובנימה רגשית את הערכים המרכזיים שהיא חינכה אליהם: אמונה תמימה, יראת שמיים, הקפדה על מצוות, ענווה, אמונת חכמים וצדיקים, ושמחה של מצווה.
ד"ר דפנה שרייבר היא חוקרת חסידות ומנהלת תחום יהדות במכון ון ליר בירושלים
