התורה חוזרת שוב ושוב על כך שמלאכת המשכן נעשתה על ידי חכמי לב, גברים ונשים: "וכל חכם לב בכם יבואו ויעשו", "וכל אשה חכמת לב בידיה טוו", ועוד ועוד. התורה מבהירה שהחכמה אינה רק תכונה אנושית, אלא גם מתת א-ל: "ובלב כל חכם לב נתתי חכמה", "מלא אותם חכמת לב", "וכל איש חכם לב אשר נתן ה' חכמה ותבונה בהמה, לדעת לעשות את כל מלאכת עבודת הקודש".
מה טיבה של אותה חכמה שנזקקו לה בוני המשכן?
יש לתת את הדעת לכך שהמושג הכללי חכמה מתפצל ומתרחב לפרטים נוספים. הנוסח המלא ביותר נמצא במינוי של בצלאל ואהליאב, בתחילת מלאכת בנין המשכן בפרשתנו:
"וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה: וְלַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת לַעֲשֹׂת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹשֶׁת: וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת וּבַחֲרֹשֶׁת עֵץ לַעֲשׂוֹת בְּכָל מְלֶאכֶת מַחֲשָׁבֶת: וּלְהוֹרֹת נָתַן בְּלִבּוֹ הוּא וְאָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָן: מִלֵּא אֹתָם חָכְמַת לֵב לַעֲשׂוֹת כָּל מְלֶאכֶת חָרָשׁ וְחֹשֵׁב וְרֹקֵם בַּתְּכֵלֶת וּבָאַרְגָּמָן בְּתוֹלַעַת הַשָּׁנִי וּבַשֵּׁשׁ וְאֹרֵג עֹשֵׂי כָּל מְלָאכָה וְחֹשְׁבֵי מַחֲשָׁבֹת:" (שמות לה, לא – לה).
הפרשיה הזאת מכילה מעין טקסונומיה (שיטה לסיווג ומיון) של החכמה. יש כאן: רוח א-להים, חכמה, בינה ודעת. לחשוב מחשבות, לעשות בכל מלאכה, מלאכת מחשבת, חכמת לב לעשות, וגם: להורות.
בשמעו את המושג טקסונומיה, נזכר כל מי שלמד חינוך והוראה, בטקסונומיה של בלום. בנימין בלום, פסיכולוג יהודי אמריקני, שעמד בראש ועדה שהציעה בשנות החמישים בארצות הברית מבנה סדור לפיתוח הלמידה והחשיבה של התלמידים. החלק הידוע של הטקסונומיה של בלום מתייחס לתחום הקוגניטיבי וכולל ששה רכיבים, המסודרים כששה שלבים זה מעל זה: ידע, הבנה, יישום, אנליזה, סינתזה והערכה. יש גם טקסונומיה של התחום הרגשי והפסיכומוטורי, ולא כאן המקום להאריך בה.
סוג אחר של מיון הכישורים האנושיים נעשה על ידי מלומד יהודי-אמריקני אחר, הווארד גארדנר, כשלשים שנה אחרי בלום. גארדנר טען שמבחני האינטליגנציה שהיו מקובלים עד זמנו והציעו מדדים מספריים לרמת האינטליגנציה של הנבחן – I.Q. – בטעות יסודם, מכיוון שהם מתייחסים רק לחלק קטן ממכלול האינטליגנציות של האדם, שתיים בלבד: הלשונית-מילולית והלוגית-מספרית. לדעת גארדנר וחבריו, קיימות אינטליגנציות נוספות החשובות לא פחות לתפקוד של האדם כלומד ועוד יותר כאישיות יוצרת ופעילה. בין אלו מנה גארדנר את האינטליגנציה המרחבית, המתארת את יכולת התפיסה החזותית-מרחבית; אינטליגנציה מוזיקלית, אינטליגנציה גופנית-תנועתית, שהיא היכולת לפעול עם אברי הגוף, בספורט, במחול או במלאכות יד; אינטליגנציה תוך-אישית, המתארת את היכולת של האדם להתמודד עם עצמו, הערכה עצמית ועבודה על מידותיו; ואינטליגנציה בין-אישית, היכולת לתקשר עם אנשים ולתפקד בחברה.
אחרי שגארדנר הגה את הרעיון ומנה רשימה ראשונית של כשבע או שמונה אינטליגנציות, הוסיפו חוקרים עוד ועוד. מתוכן נמנה שתיים. האחת מפורסמת וחוללה שינויים משמעותיים בחשיבה הפדגוגית בשנים האחרונות בעולם ובארץ. זוהי האינטליגנציה הרגשית-חברתית, המדגישה את ההבנה שלכישורים הרגשיים והחברתיים של התלמיד יש משמעות רבה לאופן הלמידה שלו. מסגרת זו חוללה תנועה רחבה של התייחסות להיבטים הללו בחיי בית הספר, בכיתה ובדרכי הלמידה. המונח הלועזי שמשתמשים בו הוא SEL((Social Emotional Learning, והוא אחד המושגים השימושיים ביותר במחקר החינוך ויישומיו בשנים האחרונות.
אינטליגנציה אחרת שלא זכתה לתהודה דומה, היא אינטליגנציה רוחנית, דתית או בלעז: רליגיוזית. היא מתייחסת לכישורים של אדם בתחום הרוחניות בכלל והדתיות בפרט. בעולמנו, הכוונה לאמונה, אהבת הא-ל ויראתו, יכולת להתפלל ורצון לקיים מצוות. כמו כל שאר האינטליגנציות, גם זו מבוססת על כישורים מולדים ויכולות שניתנות לפיתוח. וכמו אינטליגנציות אחרות ואף למטה מהן, היא מונחת בקרן-זווית מבחינה מקצועית. למרבה הצער, לא עוסקים באופן שיטתי בחקירתה, בפיתוח כלים למדידתה, הערכתה והקנייתה.
בימים אלה עוסק העולם כולו באינטליגנציה החדשה: (AI)Artificial intelligence או בכינויה העברי: בינה מלאכותית. אחת השאלות החשובות בתחום הזה, הן בעולם הכללי והן במערכת החינוך, היא השאלה מה מתוך האינטליגנציות האנושיות המוכרות לנו יוחלף בעתיד הקרוב או הרחוק על ידי ה-AI ומה יישאר ייחודי לנו, ויהווה את מותר האדם מן המכונה.
נשוב עתה לטקסונומיה של פרשת ויקהל ובוני המשכן. ברור מן הרשימה שבתורה, שיש בה מודעות לסוגים שונים של חכמה הנדרשים לעבודת המשכן. עיון במדרשים ובמפרשים על הפרשה ילמדנו שבמהלך הדורות תיארו חכמים שונים באופנים שונים דגמים רבים של אינטליגנציות הגנוזות בפרשיה הזאת, שאינם נופלים מן הניסוחים המודרניים של בלום, גארדנר, עמיתיהם וברי-הפלוגתא שלהם.
עוד למדים מן הפרשיה הזאת, שהחכמה אינה קבועה באדם אלא מתפתחת. היא מורכבת מכישורים ראשוניים, עליהם נוספת רוח א-להים, ומעבר לכך יש מקום גם להכשרה והתפתחות נוספים. מלכתחילה אספו את מי שהיו מוכרים כחכמי לב. על הנתונים הבסיסיים הוסיף ה' ומילא אותם חכמה, תבונה ודעת ועוד. מעבר לכך גם "להורות נתן בלבו". כלומר, יש גם כלים להוראת החכמה, שהחכם צריך לסגל ולרכוש. מובן מכך שההוראה והלמידה הן גורם משמעותי ביצירת החכמה, אצל הלומד והמלמד כאחד. "מכל מלמדי השכלתי" אמר דוד המלך (תהלים קיט צט), "ומתלמידי יותר מכולם", הוסיפו חז"ל (תענית ז ע"א).
כמעט מיותר לומר, ובכל זאת צריך: התורה מלמדת שכדי לפעול וליצור בעולם של קדושה לא די ברצון טוב, בהתלהבות, ב"אש קודש", צריך חכמה. כל מיני סוגים של חכמה נדרשים כדי שהאדם יגיע למעלת "חושב מחשבות" ומסוגל ליצור ולפעול בעולם. לא רק כדי ללמוד תורה ולחדש בה חידושים, גם מלאכת חרש וגם טויה ואריגה, מחייבות חכמת לב: כשרון טבעי, למידה, וסייעתא דשמיא.
ישנם סיפורים חסידיים רבים המדברים בשבחו ומעלותיו של האדם הפשוט, הכפרי הגס, הפתי. יש משהו מטעה בסיפורים האלה, כי החסידות מעולם לא עודדה את הכפריות, הגסות והפתיות. היא דרשה להתייחס בכבוד לכל אדם ולחפש בו את מעלותיו וזכויותיו. היא סברה שיש להכיר בכך שגם איש מאד פשוט יכול להיות בעל מידות תרומיות שראוי ללמוד אותן ממנו. לפעמים מעלותיו נסתרות מעין כל, ולכן אסור להתנשא ויש להיזהר בכבודם של כל אחד ואחת. אבל מכאן ועד הגישה המוטעית שמתנגדת כביכול לראיית החכמה והדעת כדרך הראשית בעבודת השם, רחוקה הדרך. ליתר דיוק, לא רחוקה, אלא הפוכה, במאה ושמונים מעלות.
אי אפשר להפריז בערכו של הלימוד, כל לימוד של חכמה, וראש לכולם לימוד התורה וחכמתה. אי אפשר להפריז במעלה ובכבוד שנותנת התורה לחכמים ובזלזול שהיא מפגינה כלפי הטיפשים. ספר משלי גדוש בפסוקים המנגידים בין מעלת החכם לשפלותו של האוויל, וכך גם כל מקורותינו. מעבר לכך, זו גם המוסכמה הבסיסית של כל קהילה יהודית הידועה לנו מאי אז. זו הייתה תמיד תפארתו של עם ישראל בעיני העמים, וגם מושא לקנאה ולפעמים גם שורש האיבה ושנאת ישראל.
אחרי פורים יש לזכור, שהצעד הראשון והחשוב ביותר למלחמה בעמלק ומחיית זכרו, מצוי בידו של כל אדם מישראל בכל עת ובכל שעה: ללמוד, להשכיל ולהיטיב.
