ההזדמנות שבקריסה

תנועת ש"ס מאבדת מכוחה בתקופה האחרונה. לתהליך מכרסם זה סיבות רבות מבית ומחוץ. ברם, אבישי בן חיים, פרשן ערוץ עשר לענייני חרדים שהוציא לאחרונה ספר על מנהיגותו של "מרן הרב עובדיה יוסף" (הוצאת כרמל), מתעקש לתלות זאת ב"תגובה המבאסת, האלימה וחסרת הסובלנות של החברה הישראלית לניסיון של ש"ס להשתתף במשחק הדמוקרטי. התגובה לניסיון הפשוט הזה הייתה מסע נגד הספרדים, מסע של ביזוי, הכפשה, הלעגה, שלילת זהות והפללה. כלומר, שימוש בשלטון החוק לבלימת הניסיון הספרדי לשחק את המשחק הדמוקרטי".

בן חיים רואה בש"ס "תנועת תחייה תרבותית חברתית, שהצליחה לשנות עולם". הרב עובדיה יוסף ויבדל לחיים אריה דרעי הם לדידו "לוחמי שוויון וחופש", מהגדולים בהיסטוריה היהודית במאות האחרונות. דרעי הוא "דמות מגשימה של חזון החזרת עטרה ליושנה של הרב עובדיה, ולכן היא נרדפת מאוד. זה אחד מסיפורי הרדיפה המזרחיים החמורים בתולדות ישראל… 30 שנה המערכת הפוליטית משתמשת בשלטון החוק כדי להחליש את ש"ס ולא מאפשרת להביא את הספרדיות המתונה לציבוריות הישראלית" (ישראל היום, 30.08.2018).

הרדיפה לטענתו מתבטאת בכך ש"הפוליטיקאי המזרחי שהצליח לגרום למזרחיים להצביע עבור עצמם נחקר יותר מכל אדם אחר. הרעיון היה להשתמש בכל כלי שאפשר כדי לעצור את המהפכה שאיימה לשנות את ישראל". "החלשת כוחה" של ש"ס היא בעיניו "טרגדיה חברתית לאלפי משפחות מזרחיות, שש"ס הרימה להן את הראש", ועל כך "החברה הישראלית תצטרך לתת דין וחשבון". לדבריו, בתוך האליטות שחברו למגמה האנטי ספרדית ההרסנית, נמצאת אף הציונות הדתית שחרדה מפני ה"אופציה של יהדות יפה ומתונה", שאותה מייצגת ש"ס.

שבחים גדולים אלה לרב עובדיה יוסף ולאריה דרעי נובעים מהכרתו של בן חיים כי מצב העניינים הקבוע במדינת ישראל שאותו ביקשו לשנות הוא "שהמזרחי תמיד דפוק ומדוכא". כציוני־דתי וכמזרחי, הרואה בהתפרקות ש"ס תהליך מבורך, אני מבקש להציע תמונת מראה מורכבת ומאוזנת מזו של בן חיים למתרחש.

אז הנה מקצת החשבון: ש"ס מתפרקת מסיבות שונות ולכן ניסיון של הסבר אחד כולל במקרה זה לוקה בהשטחה. מקצת הסיבות שעליהן מסרב בן חיים להצביע הינן פנימיות. סיבה אחת מרכזית היא הסתלקות הרב עובדיה יוסף. הרב לא הותיר יורש בדמותו הסגולית־כריזמטית. אריה דרעי וכלל תנועת ש"ס לא היו מגיעים להישגיהם הפוליטיים ללא דמותו התורנית הגדולה והייחודית של הרב עובדיה. הוא היה דעת התורה שלה והוא שקבע לכאורה גם את הפוליטיקה שלה ואת אופקי התפשטותה.

הסיבה השנייה להתפרקות ש"ס היא החלשת דרעי בידי אותה סביבה שנישאה אותו. ההתנהלות הבעייתית בהובלת תנועת ש"ס ובקבלת החלטות גורליות בפוליטיקה הישראלית (הסכם אוסלו כמשל) יצרה סכסוכים, מאבקי כוח ופילוגים חריפים. פרשיות השחיתות ומצעד כלואי המפלגה גם הן מקצת דוגמאות לתוצאותיו של סגנון זה. החברה בישראל למדה שיעור מאלף מבית מדרשה של ש"ס על הגבול שבין דעת התורה של הרב לבין דעת התלמיד שעושה את דעת הרב.

סיבה שלישית: תנועת ש"ס ביקשה לשחק את המשחק הפוליטי־דמוקרטי, אך לא הייתה ועדיין אינה תנועה דמוקרטית. אי אפשר לשאת את דגל השוויון והחופש,  כשמוקדי הכוח של התנועה והמפלגה נתונים בידי הגמוניה משפחתית ומקורביה, ההופכים לאליטה חדשה, על כל המשתמע ממעמד זה.

סיבה רביעית: כלל ה"ספרדים הדפוקים" שהיו פה טרם הופעתה של ש"ס לא היו חרדים, לבד ממיעוט קטן.  ש"ס לא ייצגה בנבחריה – לא באתוס שלה ולא במוסדות החינוך שלה – את הציבור הספרדי הכללי שהיה גם חילוני, גם דתי וגם מסורתי. מנדטים רבים מספרדים מסורתיים ודתיים ציוניים הוסבו בסופו של חשבון למבנה חרדי־ספרדי ובמידה רבה לא ציוני. בני המזרחיים שאבותיהם שירתו בצבא נמנעו מכך בתהליך התבגרותם במוסדות החינוך של ש"ס. וכך  היה בהתנהלות ש"ס ובהצעות החוק שלה. היא דאגה בעיקר לספרדים שומרי התורה הישיבתיים.

אימוץ תפיסת הדיכוי

סיבה חמישית: לאמיתו של דבר, ש"ס ביסודה הייתה תנועה לשחרור החרדיות הספרדית מעולה ולפיתתה של החרדיות האשכנזית. זה היה תחילת מעשיה: התקוממות נגד ההדרה של ספרדים וספרדיות ממוסדות החינוך שנשלטו בידי החרדים האשכנזים. שם אכן הייתה ועדיין ישנה הפליה נוראה והיבדלות שאינה מאפשרת חינוך מעורב אתנית. תחת ההגמוניה האשכנזית־חרדית אכן היה הספרדי "דפוק" באופן בולט ביותר. והנה כנגד עוולות אלה, שאכן ראוי היה להיאבק כנגדן, קמה ש"ס וביקשה לעמוד על שלה. ברם, עניין זה הנראה כביכול מקום חוזקה של ש"ס הוא גם מקום כלימתה.

ש"ס, שיצאה כנגד התיוג החרדי־האשכנזי שהביא להדרת הספרדים, אימצה למעשה את התיוג הזה במלואו ואף הצדיקה עליו את הדין. ההכרזה כי "אם לא רוצים אותנו אצלם (בכל מערכות החינוך, החברה, הפוליטיקה, והמשפחה) אזי נהיה לעצמנו" היא תבוסה. היא אינה מלחמה בדיכוי אלא השלמה עמו. אם העולם החרדי־אשכנזי נמנע ככל שיכול היה מעירוב עם העולם הספרדי באמתלות שונות שעיקרן "הם לא כמונו", באה ש"ס ובראשה אריה דרעי ואישרו זאת. כך נותרו האשכנזים־חרדים עם כל תודעת עליונותם ועם סילוק ייסורי המצפון שרבצו לפתחי המכסות וההקצבות. כך קיבלה הגזענות אישור והסכמה להפרדה מגדולי הדור.

לו הייתה ש"ס חותרת באמת לשוויון, הייתה זו צריכה להילחם בכל הכלים הדתיים־הלכתיים, המוסריים־מצפוניים, המשפטיים והפוליטיים כנגד העוולה הפושה במחנה החרדי. זו הגוזרת את עם ישראל המתאחד אחרי שנות גלותו לשני עמים שאינם רשאים לבוא זה בקהל זה. יו"ר ש"ס ושותפיו אינם יכולים להיות מובילי תנועת חופש ושוויון אם בהגדרה הם מאמצים את תפיסת הדיכוי של מדכאיהם.

כך הפכה ש"ס למפלגה סקטוריאלית־אתנית, למגינת ליבם של רבים שביקשו לראות בה שילוב אינטגרטיבי ומוצלח של מזרחים ואשכנזים. החוש הבריא של הרוב בישראל (ושל רוב הספרדים בה), שעבר את הגלויות על כל תהפוכותיהן, רוצה לראות במדינת ישראל מדינה הגואלת מהפלגנות האתנית הגלותית. אך טבעי הוא להתנגד לתנועה שמעמיקה את השונות ואת חוסר השוויון ושהיא העתק חיוור של האשכנזיות החרדית שיצרה אותה. הגיעה העת לחיבורים שאינם על בסיס עדתי. חיבורים המטמיעים את התרבויות לכלל זהות רחבה הכלולה מהן, כמו שקורה כיום בתחום המוזיקלי.

סיבה שישית: אם הייתה ש"ס תנועה הנאבקת למען השכבות הפריפריאליות המזרחיות החלשות, מאבקה צריך היה להתמקד בהפחתת תלות, קרי ביצירת מקומות עבודה, בהכשרת ההמונים למקצועות יצרניים ומבוקשים, בהקטנת פערי שכר ובשלל פעולות המטפחות את הבסיס הכלכלי והחברתי של שכבות אלה. ברם,  דווקא אותן אוכלוסיות שאימצו את  דרכה האידאולוגית־חרדית של ש"ס עברו הסבה מסביבה המכשירה לעצמאות כלכלית למצב חיים של תלות. מרבית הגברים שהזדהו עם דרכה והוכשרו במוסדות חינוכה נותבו להישאר בעולם של תורה שאין עמו מלאכה, והתלוי בכספי קצבאות וכספים ייחודיים מממשלת ישראל (נכון, היו ויש עדיין ניסיונות לשילוב בגיל מאוחר יותר בהכשרה מקצועית, אך זה המעט בכל הנוגע לגברים).

דומה שדי בסיבות אלה כדי לפרק את ש"ס מהיומרה שבן חיים מנסה לייחס לה. זאת מעבר לקלקולים שצמחו בחצר ש"ס, פירות באושים משיכרון הכוח שליווה את דרכה אל הצמרת הפוליטית. דמוקרטיה היא לא רק גייסות המונים ומנדטים המבקשים ליצור רוב וכוח פוליטי באמצעות ברכות וקמעות, היא גם תרבות. וכשזו נעדרת ממרקם החיים הפנימי, אין לה להלין על כך שהיא כושלת בבואה לנהל את הדמוקרטיה הישראלית. על כן, כשהדמוקרטיה הזו מנסה לגונן על עצמה ועל חוקיה מפני הכשלים הללו, יהיה זה מגוחך להאשים אותה בניסיון חיסול של מהפכת "הספרדיות המתונה והיפה", כפי שטוען בן חיים. עד כאן הצד האחד של המטבע וכעת צדו הציוני דתי.

סדר יום חדש

קריסת ש"ס חוזרת ומזמינה את הציונות הדתית להוות בית לכל מאות אלפי המזרחיים על הרצף החילוני־מסורתי־דתי־לאומי, שנדדו לש"ס. לבנות בית יהודי מחיבור ממזג של עדות מוצא אתניות, משתי תרבויות ומסורות, בית הנתון מעל ומעבר למרכיביו הנמסכים בו. להלן מקצת תמרורים מורי כיוון ליעד זה:

הראשון הוא מודעות ועיצוב "סדרי היום" הקובעים את העולם הציוני דתי באופן הממזג תרבות מזרחית בזהות הציונית־דתית. מדובר במודעות לשונוּת המזרחית שחלקה הגדול פריפריאלי, על קשייה, צרכיה ואתגריה; מודעות המצריכה עשייה ושפה דתית, חינוכית ואידאולוגית דיפרנציאלית, כזו שיש בה ארגז כלי עבודה רבים לשפות השונות.

השני, על הציונות הדתית לקבל על עצמה אתגר לא פשוט: לעורר חזרה בתשובה ציונית דתית, תוך דאגה לשיקום חברתי־תרבותי לצד שיקום כלכלי־מעמדי. וכיצד מחוללים באחת את שתי התמורות? נראה שלשם כך יש להגביר את השפה הנרטיבית־נורמטיבית לצד השפה הרציונלית־מושגית השלטת במחוזות הציונות הדתית. לצד השפה האמצעית והרפלקטיבית שאמנם מגבירה מודעות, אך מקטינה מחויבות ומדיפה ניכור, נטפח בעולמות השיח הציוני דתי גם את השפה הבלתי אמצעית: האישית, הרגשית, המחזקת והחיובית. לצד אידאולוגיות של עם, מדינה וארץ, ראוי לעסוק בשאלות של חמלה והטבה, חברה וצדק חברתי. לצד לימודי עיון ופלפול, יש להכניס לימודי בקיאות, הלכה, אגדה ומדרש. לצד גדולי ההלכה, החסידות וההגות שזרחו בשמי אירופה, יילמדו גם גדולי ההלכה, ההגות והקבלה בני המזרח. זאת לאחר שהומשגו לשפת התקשור העכשווית.

הבה נשיב את הרב עובדיה ותורתו אל המקום שכה טבעי להם בציונות הדתית, לצד חבריו הרבנים עוזיאל, אליהו, קפאח, חיים דוד הלוי, משאש, כלפון ובתי מדרשם.

השלישי, עתה משנפרדו התפילות ה"אחידות" וה"מרכזיות" והתפצלו לשני ראשים, האשכנזי והספרדי, הגיעה העת לחבור יחד. עתה, משהוברר היטב כי למרות העירוב האתני עדיין בתי הכנסת, הפולחן והריטואל הדתי הם הגורמים המנכיחים ביותר את התיוג העדתי ומפצלים בין משפחות, בין חברים וחבורות, הגיעה העת לאיחוד. לאחר ה"היפרדות הספרדית" (שאף היא התפצלה ל"מרוקאים", "ירושלמים" ו"תימנים"), שיש באמתחתה תפילה ראויה מלאת חן, פיוט וסליחות מרנינות, מסורות ומנהגים עתיקים עמוקים ויפים, הגיעה העת לסינתזה – כך שכל מתפלל ומתפללת אינם מופנים לעבר מוצאם אלא לעתיד זהותם וייעודם: זהות ישראלית המועשרת מפריון שתי הגדות, המזרחי והמערבי. גדולה האגודה האחת לשם שמים מהגדידה וההתגודדות לשם העבר הגלותי.

הרבה נעשה בציונות הדתית ובמוסדות החמ"ד לקידום רעיונות אלו. בתוך כל אלה יש לציין בסיפוק את ברכת הגרעינים התורניים, בתנאי שהם אכן יודעים את מלאכת הענווה והשילוב, ועוד מסגרות ותנועות שצר המקום למנותן כעת. אך העת הזאת היא עת קליטת עלייה, העת לפירוק ההפרדה שיצרה ש"ס בעקבות העולם החרדי האשכנזי, ופתיחת השורות לעילוי ולבניין מאחד. לאזור עוז, להתפרק מתבניות הבידול המוצדקות בשם "תורת אמך" ואף מאלה הסמויות שתום הלב האידאולוגי־הגמוני אינו שם ליבו להן, כי העת היא "לעשות לה'".

הרב ד"ר ראובן הכהן אוריה מלמד במכללת בית וגן, בבית הספר למנהיגות חינוכית – מנדל ובתיכון דרך אבות באפרת