מי עוד מאמין באדם?

שנת 2013. אני תלמיד בישיבת מעלה גלבוע. באחד ממוצאי השבתות, משנואשתי להמתין בכביש הבקעה לקו 961, עליתי שלא כדרכי על טרמפ לירושלים. הנהג היה מורה חרדי לגילאי העשרה. לאחר שהתוודענו זה לזה, עברנו לשוחח על הקרע בין הציבור הדתי־לאומי לציבור החרדי בעקבות חוק הגיוס שקודם על ידי מפלגת "יש עתיד". בהמשך דיברנו על מנהיגותו של הרב ש"ך, ולבסוף, לאחר שהנהג שאל אותי: "גמרא אתם לומדים שם בישיבה הזו שאתה נמצא בה?", ועניתי להפתעתו תשובה חיובית, התפלפלנו בהשלכות ההלכתיות של סוגיית "אין פודין את השבויין יתר על כדי דמיהן". בהמשך ביקש הנהג לשמוע מוזיקה, וכמובן, ככל טרמפיסט טוב, הסכמתי במהירות. כך נסענו לירושלים בעודנו מאזינים למיטב הזמר החסידי.

ממש לפני שירדתי מהרכב, התחיל להתנגן שיר שנשמע לי מאוד מוכר. בטרם נאלצתי להיפרד לשלום מהנהג הנחמד הבנתי כי השיר הנוגה והעצוב ששמעתי, אשר את מילותיו כמעט לא הצלחתי להבין בשל המבטא הכבד וההברה האשכנזית של הזמר, היה מוכר משום שהושר בלחנו של השיר "אני מאמין" מאת שאול טשרניחובסקי ("שחקי שחקי"). משהעליתי ברמיזה את הפלגיאט המוסיקלי בפני הנהג, הבנתי כי כמו שאני מעולם לא שמעתי את השיר המסתורי, לו אין חצי מושג מי הוא טשרניחובסקי או למה אני מתכוון במילים "שחקי שחקי".

בעקבות המאורע ניגשתי למלאכת מחקר קצרה, ובמהלכה התחלתי להפנים את גודל צירוף המקרים. שני שירים שנכתבו לפני למעלה ממאה שנה על ידי נערים בני שבע עשרה זכו ללחן אחד, שרדו עד היום והתפרסמו מאוד בציבורים שונים המכירים את שירם בלבד.

שיר המנון לאדם

בשנת 1892, בהיותו באודסה, כותב שאול טשרניחובסקי בן השבע עשרה שיר שמימי, עוצמתי ונפלא, הפותח במילים "שַׂחֲקִי שַׂחֲקִי עַל הַחֲלוֹמוֹת, זוּ אֲנִי הַחוֹלֵם שָֹח". השיר מהווה מופת הומניסטי של אמונה באדם ומביע רעיונות ציוניים וסוציאליסטיים. כה חזק השיר עד כי הוצע לא אחת שישמש המנון של מדינת ישראל (בפרט בידי המתנגדים ללאומיות של "התקווה", שככל הנראה לא השכילו להבין את הלאומיות שמובעת גם ב"אני מאמין").

בשיר, שזכה למעמד מונומנטלי, מזקק טשרניחובסקי את האמונה באדם ובעם, ביחיד ובציבור, כשליטים יחידים לגורלם:

…כִּי עוֹד נַפְשִׁי דְּרוֹר שׁוֹאֶפֶת

לֹא מְכַרְתִּיהָ לְעֵגֶל־פָּז,

כִּי עוֹד אַאֲמִין גַּם בָּאָדָם,

גַּם בְּרוּחוֹ, רוּחַ עָז.

רוּחוֹ יַשְׁלִיךְ כַּבְלֵי־הֶבֶל,

יְרוֹמְמֶנּוּ בָּמֳתֵי־עָל;

לֹא בָּרָעָב יָמוּת עֹבֵד,

דְּרוֹר – לַנֶּפֶשׁ, פַּת – לַדָּל…

…יָשׁוּב יִפְרַח אָז גַּם עַמִּי,

וּבָאָרֶץ יָקוּם דּוֹר,

בַּרְזֶל־כְּבָלָיו יוּסַר מֶנּוּ,

עַיִן־בְּעַיִן יִרְאֶה אוֹר…

השיר מעמיד מראה מול קובץ אמרות "אני מאמין" נוסף ומוקדם ממנו בהרבה – י"ג העיקרים של הרמב"ם המוצבים כיסודות לאמונה היהודית בהקדמתו לפירוש פרק "חלק" ממסכת סנהדרין. מאות שנים לאחר מותו של הרמב"ם נוסחו שלושה עשר עיקרים אלו על ידי מחבר אלמוני, כאוסף ביטויים המתחילים במילים "אני מאמין". ידוע במיוחד העיקר השנים־עשר: "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח". עיקר זה מתפרש לעיתים רבות כגוזר על המאמין המתנה פסיבית לגאולה. אמונה זו והשלכותיה הן הניגוד המוחלט למודל "הגאולה מן האדם" שמציע טשרניחובסקי הצעיר. מחלוקת זו, שבה משני צדי המתרס עומדים ה"מאמינים", מלווה את הציבור בישראל עד היום.

משוררים רבים אחרים העמידו מעין "אני מאמין" שלהם המתכתב עם אמרות ה"אני מאמין" ההיסטוריות. שיר אחד כזה, מלבד שירו של טשרניחובסקי, הוא שיר ללא כותרת המהווה חלק ממחזור שירי "פתוח סגור פתוח" מאת יהודה עמיחי. בשיר זה ישנו ניסיון להציע אמונה שלמה  בהכוונה האנושית ובעזרה ההדדית שאדם מציע לרעהו במהלך החיים ("פתוח סגור פתוח", יהודה עמיחי, ירושלים, 1998, עמ' 129).

את השיר "אני מאמין" של שאול טשרניחובסקי הלחין המוסיקאי והפעיל הציוני טוביה שלונסקי (אביו של המשורר אברהם שלונסקי) שהשתייך לחסידות חב"ד והיה מיודד עם טשרניחובסקי. עם זאת, ראוי לציין כי ישנן טענות שהלחן המקורי מוקדם יותר ויסודו בלחן רוסי עממי.

קיום חסר תוחלת

באופן בלתי תלוי, בשנת 1907, צעיר אחר, אף הוא בן שבע עשרה, חיבר שיר המבטא חיבוטי נפש של אינדיבידואל מיוסר, בעת שהיה תלמיד בישיבת סלובודקה שדגלה ב"גדלות האדם". מחבר השיר, ר' אברהם אליהו קפלן, הפך לימים לאחד מסמלי תנועת המוסר וכיהן כראש בית המדרש לרבנים בברלין עד פטירתו בגיל 34 בלבד. לימים שינה ועידן את מילות שירו במספר נוסחים שונים. השיר המקורי מדבר בעד עצמו ועוצמתו אינה פחותה מעוצמת שירו של טשרניחובסקי, על אף שמשמעותו הפוכה ממנו כמעט לחלוטין. שם השיר "תפילה" וגם הוא מוכר יותר במילות הפתיחה שלו – "שקעה חמה". להלן מילות השיר במלואן, על פי נוסחו המקורי:

שָׁקְעָה חַמָּה שָׁקְעָה נַפְשִׁי – 

בִּתְהוֹם יְגוֹנָהּ הָרַב כַּיָּם 

כִּי עוֹמְדָה לִפֹּל הִיא בְּמִלְחַמְתָּהּ – 

אֶת הַבָּשָׂר וְאֶת הַדָּם.

יָמַי עוֹבְרִים יָמַי כָּלִים ־ 

מִבְּלִי קַחַת מִבְּלִי תֵּת 

אִם לָזֹאת קָרָאתָ חַיִּים ־ 

אֱמֹר נָא אֵלִי מַה זֶּה מֵת.

חוּסָה אֵלִי כִּי לֹא אֵדַע ־ 

אֵיכָה אוּכַל כֹּה לִחְיוֹת 

הַאִם לִשְׁכֹּחַ כֹּל וּשְׂמֹחַ ־ 

אוֹ לִזְכֹּר הַכֹּל וּבְכוֹת.

הַחֲיֵינִי אֵלִי נָא לְמָחָר ־ 

אוּלַי אֶפְתֹּר אֶת הַחֲלוֹם 

שָׁקְעָה חַמָּה עָבִים בָּאִים ־ 

לַיְלָה עוֹלֶה מִן הַתְּהוֹם.

השיר פותח לקורא צוהר לנפשו של תלמיד ישיבה שעולמו חָשֵׁך עליו והוא אינו מבין כיצד אפשר להמשיך לחיות אל מול הימים שעוברים עליו. כל יום דומה לקודמו, והקיום נדמה כחסר תוחלת. עד כדי כך מתוסכל המחבר, שהוא מגיע למצב שבו הוא עומד להפסיד בקרב חייו מול הייאוש. במילותיה של המשוררת זלדה, הלהבה שבלבו שואלת: "איך אפשר לעבור את החיים הנוראים האלה?". במילים פשוטות ובמעט מאוד דימויים וארמזים מצליח השיר להעביר, באופן ישיר וצלול, תחושות קשות מנשוא.

מפליא הדבר, שבניגוד לצנזורה החרדית המקובלת הפך השיר "תפילה" למושר ומוכר בציבור החרדי־ליטאי. בכל פעם שהעליתי את סוגיית תוכנו הקשה של השיר מול תלמיד ישיבה ליטאית, ההתפעלות מהשיר לוותה מיד בפירוט היסטורי־ביוגרפי בעל נימה אפולוגטית, המתאר את המשך דרכו של ר' אברהם אליהו קפלן בעולם הישיבות כבעל תורה ומוסר ומאמין גדול באדם.

מבט של בני שבע עשרה

באורח פלא, ההיסטוריה של השירה העברית גלגלה את הלחן של שלונסקי לשני השירים, כך שהאחד הפך להמנון ציוני בעל פנייה אוניברסלית והשני לשיר כאב אישי המושר כשיר מוסר בעולם החרדי. מחד גיסא "אני מאמין" האופטימי, בעל החזון, המדבר על האדם והלאום – שיר של אדם פרטי המנבא אל הכלל; מאידך גיסא "תפילה", שיר אישי, פרטי, של צעיר המתמודד לבדו מול קושי כבד מנשוא.

שיתוף הלחן של שני השירים מעמיד אותם זה מול זה. שני שירים של צעירים, שרגע מחייהם משך תפיסה או עמדה שלהם לקיצוניות – האחת חזונית והשנייה דיכאונית. שני דגמי ההסתכלות על החיים ועל העולם של בני השבע עשרה בימי ראשית הציונות מהווים מקור להשוואה מאלפת. מכאן, הצעיר החילוני שמצטרף לרגשי הלב הלאומיים של חזון הציונות המתעורר, המייצג אמונה איתנה מול כל הצוחקים לו, באדם ובהגשמה. מנגד, הצעיר החרדי המעלה על הכתב את יגונו הנובע מתחושת אפסות קיומו ומהקושי הטמון בעצם החיים.

גם כיום, חכמה רבה ואמת טמונות בשירים אלו. באופן אירוני, הציבור החילוני הציוני הפך לצביר אינדיבידואלים החווה קשיים יום יומיים ומתקשה לעיתים למצוא משמעות לחיים. התודעה הלאומית הסוחפת והקולקטיבית איבדה את אחיזתה עם הולדת הפוסט־מודרניזם ועם התבגרותה של המדינה. מן הצד השני, השיח של הציבור החרדי ומנהיגיו כיום עמוס בביטויים קולקטיביים וציבוריים והוא דווקא מאמין בכוחו כציבור לקדם ולשנות, בפרט את מדינת ישראל. דווקא לו חסרה השאלה הפשוטה הנוגעת בחיי היום יום – "למה?".

אני מהרהר באותו תלמיד ישיבה דתי־לאומי צעיר שפגש באופן מקרי מורה חרדי־ליטאי ובמפגש התברר ששניהם לא מכירים את שירו של האחר. נדמה כי רק השלם, הלומד מן הצד האחד את העומק שבקשיי הקיום, את המגבלה הטמונה בעצם היות האדם, וחש חוסר ביטחון ומשברי אי אמונה, העומדים כנגד "כוחי ועוצם ידי"; ומן הצד האחר, משכיל להפנים ולחיות את האופטימיות והאמונה בעוצמתו של האדם וביכולתם של הפרט והכלל להביא גאולה אנושית וטבעית לעצמו ולעולם, יכול להפוך לעל זמני ולהגיע להישגים יוצאי דופן.