את בכיינו לא יבין אויב

שוב חורף, וקר. ב־20 בדצמבר מכריזה מחלקת התרבות על תחרות נושאת פרסים בספרות, מוזיקה וציור. "לתחרות ניתן להגיש רק יצירות שטרם התפרסמו", קובעת המודעה בעיתון המקומי. עורך העיתון, ד"ר פלדשטיין, מביע בפתח הגיליון שמחה על התחרות, שתאפשר ל"כוחות צעירים רבים ליצור עולם פרטי של חלומות וחזונות ולחיות דרך אמנות המילה, הצליל והצבע". המועד האחרון להגשת היצירות הוא 31 בינואר, והפרסים לזוכים במקום הראשון עד השלישי מפתים בהחלט. מדובר בסכומי כסף ניכרים, למרות יוקר המחיה הנורא.

נח, רופא בעל שם, מעודד את בנו להגיש יצירה לתחרות. הוא ואשתו פַניה, אחות במקצועה, מגדלים יחד את בנם היחיד, אלק בן האחת־עשרה. נח חובב נגינה בפסנתר, ובני הזוג שלחו את הילד ללמוד לנגן כבר בגיל חמש. כיום הוא לומד בבית הספר למוזיקה, יחד עם עוד כמאה תלמידים.

האב כותב שיר אקטואלי קצר, בן בית אחד, ונותן לאלק לחבר לו מנגינה. כמו יתר היצירות המתחרות היא מוגשת בעילום שם. ב־14 בפברואר מתפרסמות תוצאותיהן של שלוש התחרויות; בסופו של דבר הוחלט להעניק פרס גם לזוכים במקום הרביעי – מחצית מן הפרס למקום השלישי, על חשבון הסכום שיועד לפרס הראשון. היצירות הזוכות בשלושת המקומות הראשונים הן פרי עטם של מוזיקאים בוגרים, מקצועיים. למקום הרביעי מגיעה יצירתו של "פֵּנָה", הוא הנער אלק, עכשיו כבר כמעט בן שתים־עשרה.

במוצאי שבת, 6 במארס, נערך באולם התיאטרון העירוני ערב ספרותי־מוזיקלי. המופע מתחיל בשעה 20:30 בקטעים מומחזים מסיפוריו של הקלאסיקון, מוגשים על ידי שחקני התיאטרון. חלקו השני של הערב מוקדש ליצירותיהם של זוכים בתחרויות הספרות והמוזיקה. שמֶרקֶה, פזמונאי פופולרי, התקין למלודיה של אלק מילים בעקבות הבית המקורי שחיבר אביו. במופע מבצעת את השיר זמרת בת שש־עשרה, מירלֶה. הקהל מתרגש עד דמעות, והשיר "שקט, שקט" הופך מיד ללהיט המושר בפי כול.

בחשבון ההיסטורי, המנגינה שזיכתה את מחברה במקום הרביעי – "אמן מתחיל, אבל מפגין כישרון", נכתב בהחלטת השופטים – זכתה לחיי עולם. בעוד יתר היצירות הזוכות נשכחו מלב, "שטילער, שטילער", או "פונאר", הוא עד היום, 75 שנה לאחר שנוצר בגטו וילנה, אחד משירי השואה הידועים ביותר.

חורבן ירושלים דליטא

יעקב גֵנס היה ראש גטו וילנה בתקופת השואה. העיתון שבו פרסם את התחרות היה השבועון "ידיעות הגטו", והפרסים, שניתנו במטבע הכובשים, היו אמנם סכומים נאים מאוד ביחס ל"שכרם" הממוצע של עובדי הכפייה – רק שמדובר במציאות שבה מחירה של כיכר לחם בודדת עלה פעמים רבות על מחצית השכר השבועי.

"כשקוראים את רשימת היצירות, השמות הבדויים של המלחינים והערותיהם של השופטים בתחרות המוזיקלית, זה נראה כמו סיפור אגדה", התפלא בזמנו ההיסטוריון סולון (שלום) ביינפלד. פליאתו של ביינפלד מוצדקת. גטו וילנה היה גיהינום עלי אדמות, אחד מאינספור סניפים של הגיהינום שהקימו הנאצים בשטח העצום שבשליטתם. סיפורו של השיר "פונאר" כרוך בסיטואציה שבה נמצאו יהודי הגטו בראשית 1943, ועל מנת להבינו בהקשרו כראוי עלינו תחילה לגולל את קורותיה של הקהילה עד אותה עת.

וילנה, שזכתה בפי היהודים לכינוי "ירושלים דליטא", הייתה ממרכזי התרבות החשובים ביותר של יהדות מזרח אירופה במשך מאות שנים. עד מלחמת העולם הראשונה נכללה בתחומי רוסיה, ולאחר שהוקמה פולין מחדש בעקבות המלחמה עברה העיר לידיה. ערב מלחמת העולם השנייה התגוררו בה כשישים אלף יהודים, שהיוו יותר מרבע מתושביה.

מאז פרוץ המלחמה בספטמבר 1939, עברה וילנה סדרה של תהפוכות וזעזועים. העיר נכבשה על ידי הצבא האדום, נמסרה תחילה לשליטת הליטאים ואחר כך סופחה לברית המועצות. ב־22 ביוני 1941 פלשה גרמניה לשכנתה ממזרח, וכעבור יומיים כבשה את וילנה. בשוּרה של אקציות שהחלו בראשית חודש יולי נרצחו כשלושים וחמישה אלף מיהודי העיר בידי הגרמנים ועוזריהם הליטאים. הם לא נשלחו ברכבת עשרות ומאות קילומטרים אל מחנות השמדה; הרצח ההמוני התבצע בחצר האחורית של וילנה – בפונאר.

פעילות תרבותית בגטו

פונאר היה אזור מיוער בפאתי העיר, שבעה קילומטר מדרום־מערב, על הדרך לגרודנה. בדרך מן העיר נראים פיתוליו של נהר הוויליה. היה זה אתר נופש לתושבי וילנה, מקום לטייל בו וללקט גרגרי יער ופטריות. גם בתי הספר היהודיים נהגו להגיע לשם לטיולים, ובלילה היו מבעירים מדורות, שרים ורוקדים. הנאצים ראו בפונאר פוטנציאל למשהו מסוג אחר. בעת הכיבוש הסובייטי נחפרו במקום בורות ענק להטמנת מכלי דלק, שלא הספיקו לעשות בהם שימוש. "עם בואם גילו הגרמנים את המקום", כתב המשורר אברהם סוצקבר בכרוניקה שלו על הגטו. "הוא כמו הוכן על פי מידה לתוכניות הרצח שלהם. מימין הכביש שאפשר להסיע בו הנה את הקרבנות, משמאל מסילת הרכבת וילנה–ורשה".

בדצמבר 1941 פסקו האקציות הגדולות. לגרמנים היה צורך בכוח עבודה זול. העבדת יהודים הייתה זולה בהרבה מהעסקת לא־יהודים, ועל כן נמצא שבאופן זמני כדאי להחזיקם. פרק זמן זה, שארך עד קיץ 1943, מכונה "תקופת השקט היחסי". כמובן, היהודים שחיו אז בגטו לא ידעו אם האקציות אמנם הסתיימו, והן המשיכו להיות איום המרחף מעל ראשם. בנוסף, גם בתקופה זו נמשך הרצח של בודדים שהואשמו ב"פשעים" כגון הברחת מזון, או של קבוצות של קשישים וחולים שנקבע כי אינם כשירים לעבודה. ואולם יושבי הגטו אימצו את האמונה שטיפחו בהם הגרמנים כי עבודתם חיונית והעריכו כי היא מגדילה את סיכוייהם לשרוד.

בסוף שנת 1941, חצי שנה מאז כבשו הגרמנים את וילנה, נותרו בחיים רק כשליש מיהודי העיר – כעשרים אלף איש, שהצטופפו בשבע סמטאות. למרות המצוקה הבלתי־נתפסת, גטו וילנה התאפיין בפעילות חינוכית ותרבותית ענפה, שהייתה חלק בלתי נפרד מרמת הארגון הגבוהה ומדפוסי החיים שהתגבשו בו, במידה רבה בהשפעתו של ראש הגטו, יעקב גנס. "חיי התרבות בגטו וילנה החלו באותו היום שנכנסנו אל הגטו", כתב סוצקבר.

ואלו חיים מרשימים היו אלה: היו בגטו גני ילדים, בתי ספר יסודיים וגימנסיה, חדר וישיבות, בית ספר טכני, בתי ספר למוזיקה, לאמנות, לריתמיקה ולדרמה, מועדון ילדים ומועדון נוער. היה בית תרבות ובו ספריית השאלה, אולם קריאה, ארכיון, לשכה סטטיסטית ומוזיאון. פעלו בגטו תיאטרון, תזמורת סימפונית ומקהלות, ונערכו קונצרטים, ערבי ספרות, הרצאות, תערוכות ותחרויות ספורט. התיאטרון, התזמורת והמקהלות לא רק העלו מופעים מהרפרטואר המוכר, אלא גם היו בימה חשובה ליצירות חדשות שנולדו בגטו.

זהו הרקע לתחרות שהחליט גנס לקיים בדצמבר 1942, התחרות שעבורה חוברה היצירה שהייתה לשיר "פונאר". מחבר המלודיה הצעיר היה אלכסנדר (אלק) ווֹלקוביסקי (לימים תמיר). את הבית המקורי כתב אביו, נח (לאון) וולקוביסקי, בפולנית, השפה שדוברה בבית המשפחה, ומי שתרגמוֹ ליידיש, שפת האם של רוב יהודי וילנה, והוסיף לו שני בתים, היה שמֶרקֶה קָצֶ'רגינסקי. קצ'רגינסקי הועבד במסגרת מה שכונה "בריגדת הנייר", ובתוך כך היה שותף להצלת אלפי ספרים ועשרות אלפי מסמכים יהודיים מידי הגרמנים. הוא היה חבר ארגון הפרטיזנים המאוחד, ולא פחות חשוב – פזמונאי פורה, שהיטיב לתת בשיריו ביטוי למציאות החיים בגטו, ורבים מהם היו אמנם ללהיטים.

שירה פשוטה ואמיתית

אביב 1943, והגטו במידה רבה עודנו חי בהדחקה. "אין דבר כזה פונאר, זה לא אמיתי, זו בדיה של הבולשביקים", נהגו הגרמנים לומר. במפה של וילנה שהדפיסו הגרמנים בעת ש"פונאר" הייתה מילה נרדפת לסיוט, נעדר השם כליל ובמקום הופיע רק כתם ירוק. אמנם כבר יותר משנה קודם לכן, בערב השנה החדשה של 1942, קרא אבא קובנר במחתרת כי "כל דרכיו של הגסטאפו מובילות לפונאר. ופונאר היא מוות!". אבל מרבית יושבי הגטו אינם לוחמים והם רק רוצים להמשיך לחיות, מבקשים להאמין שהעבודה תצילם ממוות. אין מי שלא איבדו את יקיריהם לרצח בפונאר: הורים, ילדים, אהובים – שני שלישים מהקהילה קיפחו שם את חייהם – אך אולי מוטב לדבר על משהו אחר.

בנקודה זו בזמן עולה על במת ההיסטוריה השיר "שקט, שקט", ובמנגינה נוגה, בתבנית מוכרת של שיר ערש, אומר ברורות: "אל פונאר דרכים יובילו, / דרך אין לחזור. / לבלי שוב הלך לו אבא / ועמו האור". והגטו, אָבֵל ומוכה, שר.

השיר הושר ברוב עם במופע שנערך באולם התיאטרון בגטו. אין בידינו אמנם תצלומים של המופע, ובוודאי לא הקלטות או צילום וידיאו, אבל יש לנו עדות מפי מי שנכחה בו בעצמה. נחמקה רהב (אז שוסטר) הייתה באותה עת נערה בת שש־עשרה, בת גילה של הזמרת מירלה. בריאיון לעפר גביש בשנת 2000 סיפרה שמירלה הייתה נערה יפת תואר ולה שיער בלונדיני מתולתל. היא לא זכרה את שם משפחתה, אך ידעה לומר שהיא נספתה במחנה הריכוז שטוטהוף ב־1945, בשלהי המלחמה.

צעיר הקומפוזיטורים היהודים

השיר מסתיים במילות תקווה של האם לבנה או לבתה: "יזרמו־נא המעיינות בנחת, / היה שקט וקווה: / עם החופש יבוא אביך, / שַן־נא, ילדי שלי, שַן. / וכמו הוויליה המשוחררת, / כמו עצים המתחדשים בירוק, / יאיר כבר אורו של חופש / על פניך".

נכון, התקווה לא ריאלית: מי שנעלם בפונאר, כמו שנאמר בבית הראשון, כמעט לעולם לא חזר; ובכלל, אין לדעת אם יושבי הגטו הגיעו לסוף האופטימי כשהיו מפזמים לעצמם את השיר. ונכון, בפומבי, כשהייתה המקהלה היידית מבצעת את השיר, נאלצו לצנזר את המילים, ובמקום "אל פונאר דרכים יובילו", לדוגמה, לשיר "לשם כעת דרכים יובילו". אולם אין כל ספק כי השיר "ביטא את הרגשות והחוויות של ההמונים", וכי כפי שעולה מעדותה של רהב, עצם היכולת לשיר כך הייתה כשלעצמה בעלת ערך.

בין שלושים ושבעה השירים שכינס קצ'רגינסקי לאחר המלחמה בקובץ הזֶמֶר של גטו וילנה, שנכתבו כמעט כולם בגטו, אין ולו שיר אחד נוסף ובו התייחסות כזו לפונאר. והמנגינה המכשפת גם היא ודאי עשתה את שלה: בקולה העדין, הרוגֵע, של צילה דגן בעברית, כמו בביצועו המרעים, הפומפוזי, של סידור בלרסקי ביידיש – גם כיום הלחן הזה מהלך קסם על שומעיו.

לאחר חיסול הגטו בספטמבר 1943 נשלח אלק הצעיר למחנה עבודה באסטוניה, שם שימש אביו רופא המחנה. עם התקרבות הסובייטים נערכה סלקציה, שבה הופרדו: האב הוצא להורג, ואלק נשלח למחנה אחר, וממנו למחנה נוסף, והצליח לשרוד עד שלבסוף שוחרר על ידי הצבא הצרפתי באפריל 1945 והוא בן ארבע־עשרה. כעבור כמה חודשים עלה לארץ ישראל והתאחד עם קרובי משפחתו. בתחילת שנות החמישים למד באקדמיה למוסיקה בירושלים, שבה היה לימים לפרופסור. בשנת 1955 חבר לברכה עדן ביצירת דוּאוֹ פסנתרנים אשר פעל במשך חמישים שנה. אלק ווֹלקוביסקי, הנער שניסה כוחו בקומפוזיציה בלב התופת והצליח מעל למשוער, היה לאלכסנדר תמיר, פסנתרן קונצרטים מפורסם. ב־1968 ייסד הצמד את מרכז טארג (כיום מרכז עדן־תמיר) למוזיקה בעין כרם, שם הוא מתגורר.

בסופו של דבר, התקווה שבשיר לא התממשה אלא במידה מזערית: עד ששוחררה הוויליה מהכיבוש הגרמני כבר הושמד עיקר מניינן ובניינן לא רק של "ירושלים דליטא" אלא של יהדות ליטא כולה – מבין יותר ממאתיים אלף נפש נותרו רק כשלושים, וליטא הייתה כמעט ל"נקייה מיהודים". רק בפונאר נספו כשבעים אלף יהודים; השונאים לא נטעו שם קברים, אלא עשו כל מאמץ לטשטש את עקבות מעשיהם. אביו של תמיר, כמו מרבית האבות – והאימהות, והילדים – לא חזר.

במהלך הקריירה הענפה שלו הופיע תמיר בערים רבות ברחבי העולם, אך מווילנה הדיר רגליו. "רק בגיל שבעים – לבקשת הבמאית רחלי שוורץ, שיצרה אז את סרטה התיעודי על השיר, 'פונאר' – ניאות לנסוע לבקר בעיר הולדתו, בבית הקברות של ילדותו". בסרט ניכר שברור לו כי "הנצח הוא רק אפר ואבק" וכל שממתין לו שם הוא רוחות רפאים. הלינה בירנבאום, בת גילו של תמיר, היא זו שעליה נכתב השיר הידוע, כששבה לראשונה לעירה ורשה בשנות השמונים. בניגוד לוורשה של בירנבאום, שבה "אין אפילו בית שיזכיר", בווילנה הבתים הישנים עוד עומדים על כנם; ואולם גם שם לא מתגוררים אלא "אנשים שאיש לא מכיר". הפסנתרן מבקר בבית ילדותו, שהפך למרפאה, ואחר כך פוקד את מה שהיה "בלוק הרופאים" בגטו. הבניינים עדיין שם, אבל וילנה של תמיר מתה מזמן. נותרו לו רק הזיכרונות, ולנו – השיר.

אביעד תאני עוסק בחקר תרבותם של יהודי מזרח אירופה ותולדותיהם של שירים בעברית וביידיש. המאמר מופיע במקור בשפה האנגלית במגזין Tablet

 

פונאר

מילים: שמרקה קצ'רגינסקי

תרגום: אברהם שלונסקי

לחן: אלק וולקוביסקי (אלכסנדר תמיר)

 

שֶׁקֶט, שֶׁקֶט, בְּנִי, נַחְרִישָׁה,

כָּאן צוֹמְחִים קְבָרִים,

הַשּׂוֹנְאִים אוֹתָם נָטָעוּ

פֹּה מֵעֲבָרִים.

אֶל פּוֹנַאר דְּרָכִים יוֹבִילוּ,

דֶּרֶךְ אֵין לַחְזֹר.

לִבְלִי שׁוּב הָלַךְ לוֹ אַבָּא,

וְעִמּוֹ הָאוֹר.

שֶׁקֶט, בְּנִי לִי, מַטְמוֹנִי לִי,

אַל נִבְכֶּה בִּכְאֵב,

כִּי בֵּין כֹּה וָכֹה בִּכְיֵנוּ

לֹא יָבִין אוֹיֵב.

גַּם הַיָּם גְּבוּלוֹת וָחוֹף לוֹ,

גַּם הַכֶּלֶא סְיָג וָסוֹף לוֹ –

עֱנוּתֵנוּ זֹאת

הִיא בְּלִי גְּבוּלוֹת,

הִיא בְּלִי גְּבוּלוֹת.

 

תּוֹר אָבִיב בָּא אֶל אַרְצֶךָ,

לָנוּ סְתָו אָבֵל.

אוֹר גָּדוֹל בַּכֹּל זָרוּעַ,

וּסְבִיבֵנוּ לֵיל.

כְּבָר הַסְּתָו יַזְהִיב צַמֶּרֶת,

הַמַּכְאוֹב יִגְבַּר.

שַׁכּוּלָה הָאֵם נִשְׁאֶרֶת:

בְּנָהּ הוּא בְּפּוֹנָאר.

מֵי הַוִּילְיָה הַנִּכְבֶּלֶת

כְּבָר יִשְּׂאוּ דָּכְיָם,

זוֹעֲפִים קִרְעֵי הַקֶּרַח

נִשָּׂאִים לַיָּם.

תְּמֻגַּר חֶשְׁכַת יָמֵינוּ,

אוֹר גָּדוֹל יִזְרַח עָלֵינוּ.

בּוֹא, פָּרָשׁ, עֲלֵה,

בִּנְךָ קוֹרֵא,

בִּנְךָ קוֹרֵא.

 

שֶׁקֶט, שֶׁקֶט, אַל בְּסַעַר,

מַבּוּעֵי הַלֵּב,

עַד אֲשֶׁר חוֹמוֹת תִּפֹּלְנָה,

נֵאָלֵם בִּכְאֵב.

אַל נָא, בְּנִי לִי, אַל תִּצְחַק נָא,

לֹא עֵת צְחוֹק עַכְשָׁו –

צַר הָפַךְ אֶת אֲבִיבֵנוּ

לְעָלֶה בַּסְּתָו.

אַט יְפַךְ נָא הַמַּבּוּעַ:

שֶׁקֶט, בֵּן רַחוּם,

עִם הַדְּרוֹר יָשׁוּב גַּם אַבָּא,

נוּמָה, נוּמָה, נוּם.

וּכְמוֹ וִילְיָה הַמְּשֻׁחְרֶרֶת,

כְּאִילָן עוֹטֶה צַמֶּרֶת,

עוֹד תִּזְכֶּה לְאוֹר

בְּבוֹא הַדְּרוֹר,

בְּבוֹא הַדְּרוֹר.