פרשת נח: מגדל המבוכה והיומרה האימפריאליסטית

יש משהו אירוני בניסיון להציע פירוש טוב וקוהרנטי לסיפור מגדל בבל, המספר על האופן שבו השפה האחת מתפרקת והסטרוקטורה המשותפת נשברת, כמאמר ר' לעזר: "מעשה דור המבול נתפרש, מעשה דור הפלגה לא נתפרש" (ב"ר פרשה לח). אנסה אם כן להציע פירוש שבור לסיפור שמגדל שבור במרכזו, ויתקיים בנו כפשוטו "והיה כל שבר בידו לשלם וחזר ונשבר" (ל' גולדברג).

תוכנית ההתכנסות

הסיפור הקצר על העיר הגדולה בבל שוזר שני קווי עלילה למסכת אחת: באחד מסופר על השפה המשותפת ("שפה אחת ודברים אחדים") המתפרקת ונבללת, ובשני מסופר על הניסיון לבנות עיר אחת המסתיים בנדודים ותפוצה על פני כל הארץ. שני עניינים אלו, הארכיטקטוני והלשוני, נשזרים יחד באופן מופלא: היוזמה לבנות את העיר והמגדל מתוארת כפרויקט שמטרתו נמצאת במרחב הלשוני ("נעשה לנו שם") וכישלון הפרויקט הארכיטקטוני נובע מפירוק השפה: בני האדם ששוב אינם שומעים איש את שפת רעהו אינם יכולים להשלים את הבנייה (הלבנה אינה נבנית עוד משום שנבלה ונבללה בבבל השפה).

מצב זה של ריבוי שפות ומקומות נתפס על ידי חלק מהראשונים כמצב מקולל המשקף עונש גלות שנגזר על בוני המגדל (ולכן עתיד הוא להשתנות "כי אז אהפך אל עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם ה"; צפניה ג, ט), ועל ידי אחרים כמצב מבורך שמטרתו התפזרות בני האדם ברחבי הארץ הנעשית אט אט ארץ נושבת. אך אפשר שרמז למגמת הסיפור עצמו עולה מחתימתו – אחר שחדלו בני האדם מלבנות העיר ונותר המגדל מיותם (כשרידי הזיקורתים הפזורים כגדמים ברחבי מסופוטמיה) נאמר: "על כן קרא שמה בבל כי שם בלל ה' שפת כל הארץ ומשם הפיצם ה' על פני כל הארץ" (בראשית יא, ט). בניית העיר והמגדל מתרחשת בארץ שנער (פסוק ב) וליתר דיוק בעיר בבל (פסוק ט), ופירוקה של השפה המשותפת של בוני המגדל שהוביל לכישלון הניסיון לעשות "שם" (פסוק ד) קשור בפירוק משמעות השם של בבל העיר הגדולה עצמה – עתה מסתבר כי "בבל" איננה כפי שמקובל להבין, bab־ilu דהיינו "שער האל", אלא היא שער המבוכה, הבלילה והנבילה. לא המקום שאליו מתכנסים אלא המקום שממנו מתפזרים.

פירוק המשמעות של שם העיר "בבל" משקף, כפי שלימד הבלשן והפילוסוף ז'אק דרידה, על מוגבלותה של השפה, על הפער הבלתי ניתן לגישור בין מסמן למסומן. תיאורי המדרש המפורסמים בבראשית רבה המתארים את מבוכת הבנאים האילמים: "היה אומר אחד לחברו: הבא לי מים, והוא היה מביא לו עפר", משקפים את העובדה שללא שפה משותפת לא ניתן ליצור מציאות משותפת. המילים נאלמות וגורמות לאלימות, השפה איננה אוחזת את המציאות וזו נותרת על הסף (על השפה) ונחשפת כשפה זרה ("אמר ר' אבה: משפתם אעשה נבלה"; ב"ר לח).

התמוטטות האימפריאליזם

כישלונה של השפה מתואר אפוא בקונטקסט היסטורי ככישלון הניסיון לבנות את העיר בבל, ואפשר שהקשר זה מעניק פשר מוסרי חדש לסיפור כולו. הניסיון ליצור שפה אחת ודברים אחדים קשור בעיני התורה לניסיון ליצור אימפריה אחת. בבל אחת. האימפריות המסופוטמיות שהתיימרו לבנות מגדלים גבוהים עד השמים ולשנע בני אדם (ובתוכם את ממלכות ישראל ויהודה) ולשומם כטיט וכחמר יישברו ויתמוטטו, כמאמר ירמיהו המנבא תחת הצל המאפיל של מגדל בבל ומבטיח כי "כִּי תַעֲלֶה בָבֶל הַשָּׁמַיִם וְכִי תְבַצֵּר מְרוֹם עֻזָּהּ מֵאִתִּי יָבֹאוּ שֹׁדְדִים לָה נְאֻם ה'", ומשום כך (ירמיהו נא):

נֻסוּ מִתּוֹךְ בָּבֶל וּמַלְּטוּ אִישׁ נַפְשׁוֹ אַל־תִּדַּמּוּ בַּעֲו‍ֹנָהּ… פִּתְאֹם נָפְלָה בָבֶל וַתִּשָּׁבֵר הֵילִילוּ עָלֶיהָ קְחוּ צֳרִי לְמַכְאוֹבָהּ אוּלַי תֵּרָפֵא. רִפִּאנוּ אֶת־בָּבֶל וְלֹא נִרְפָּתָה עִזְבוּהָ וְנֵלֵךְ אִישׁ לְאַרְצוֹ כִּי־נָגַע אֶל־הַשָּׁמַיִם מִשְׁפָּטָהּ וְנִשָּׂא עַד־שְׁחָקִים.

דומני שלכך כיוון הנצי"ב מוולוז'ין כאשר תיאר את בניית העיר ומגדל בבל שבתוכה כבניית מחנה ריכוז (העמק דבר לבראשית יא):

ודברים אחדים – לא פירשן הכתוב כי אם שהיו דברים אחדים, וללמדנו דלא משום הדברים התעורר הקב"ה כי אם בשביל שהיו אחדים. יהיו מה שיהיו. ודבר זה אם כי לפי הנראה אין בו שום עוון…
וראשו בשמים – זה ודאי לא יעלה על הדעת שיהיה עיר אחת לכל העולם אלא כסבורים שיהיו כל הערים סמוכות וטפלות לאותו העיר שבה המגדל ויהיה המגדל לצפות ממנו למרחוק אחר כל הישוב שלהם שלא יהיו נפרדים בארץ אחרת. על כן נצרך שיהיה ראשו בשמים….
פן נפוץ על פני כל הארץ – אמנם יש להבין מה חששו אם יצאו כמה לארץ אחרת. ומובן שזה היה שייך לדברים אחדים שהיה ביניהם ובאשר אין דעות בני אדם שוים חששו שלא יצאו בני אדם מדעה זו ויהיו במחשבה אחרת על כן היו משגיחים שלא יצא איש מישוב שלהם.

היומרה האימפריאליסטית לבנות מגדל אחד שיגיע עד השמיים תיתקל בלעג ("ארדה נא ואראה") והניסיון לבנות שפה אחת שתכסה את המציאות כולה ותיתן לה פשר ייסדק, וכדברי דרידה: "המגדל הבנוי למחצה משאיר את התשתית גלויה לעין. את הסטרוקטורה בהתהוותה ודרכה ניתן להבחין בפיגומים" (ז'אק דרידה, נפתולי בבל, עמ' 45). מבעד לסדקים אלו, מבעד לפיגומים אלו, תתגלה החירות, ומארץ שנער "יצאו בני אדם מדעה זו לדעה אחרת". לאחד מהם, פליט מאור־כשדים, יקראו אברהם.