כשבנו בכורו של עורך הדין ד"ר שמואל ברקוביץ' (71), עופר, הגיע לגיל מצוות, הוא ביקש מאביו לקחת אותו עמו להר הבית. "עופר גילה אז התעניינות במקומות הקדושים בעקבות העיסוק של אבא שלו", מספר האב, "ואני הסכמתי לעלות איתו להר. כשהגענו לכניסה למתחם הנחנו כיפות על ראשינו, ומיד ניגש אלינו שוטר ושאל למה אנחנו עושים זאת. עניתי לו בחיוך שלא מזמן הנפיק בית המשפט פסק דין שלפיו מותר ליהודי להתפלל בהר, אם הוא מתפלל בתום לב בצורה שאיננה הפגנתית. אותו שוטר קרא מיד בקשר למפקד שלו, שהגיע אליי אחוז חלחלה והזהיר אותי שלא אעז לעשות זאת.
"נכנסנו לשטח ההר כשמאחורינו צעדו שלושה אנשי וקף ושני שוטרים. אחד השוטרים דיווח כל הזמן בקשר היכן נמצא כעת החשוד – כלומר אני. כל החמישה השגיחו עלינו שחלילה לא נתפלל. כשיצאנו נשמעה בקשר אנחת רווחה כללית. אחר כך זכיתי ל'שטיפה' מאשתי על כך שסיכנתי את חיי הילד שלנו בביקור בהר הבית".
כבר שנים שברקוביץ', מומחה לנעשה במקומות הקדושים, אינו מחמיץ אף כנס שעוסק בהר הבית. הוא שוטח את משנתו בעניין באוזני כל מי שמוכן לשמוע. בין השאר הוא מרצה בתחום באוניברסיטה העברית, באוניברסיטת תל־אביב, במרכז מורשת בגין ובבמות נוספות. שני ספריו עבי הכרס בנושא, "מלחמות המקומות הקדושים" (2000) שעל הוצאתו לאור עמל במשך 12 שנים ו"מה נורא המקום הזה" (2006), גוללים את קורות האבסורד המתרחש כבר עשורים במקום הקדוש בעולם, ואת התסכול הנורא שברקוביץ' חש כתוצאה מכך.
יחד עם זאת, עו"ד ברקוביץ' הוא דמות מורכבת מכדי לתייג אותו באופן אוטומטי בשורה אחת עם נאמני הר הבית. באותה מידה שבה נאבק ד"ר ברקוביץ' בהרס העתיקות בהר, בין השאר במסגרת "הוועד למניעת הרס העתיקות בהר הבית" שהוא חבר בו, החוקר גם יוצא בחריפות נגד פעילי ההר החותרים לחידוש הפולחן היהודי באתר המקודש. שאלנו אותו על הסתירה הזו. תשובות בהמשך.
אין כניסה לרשויות
מי שהניע את ברקוביץ' להקדיש את חייו למחקר ההתנהלות במקומות הקדושים בירושלים היה בעיקר אביו המנוח, לוחם אצ"ל ששחזר שוב ושוב באוזני הבן את מעשי התקיעה בשופר בכותל בכל מוצאי יום הכיפורים בתקופת המנדט. "הסיפור הזה הדליק אותי", נזכר ברקוביץ'. "אחרי מלחמת ששת הימים, במסגרת לימודיי בפקולטה למשפטים, ביקש ממני פרופ' יצחק אנגלרד, לימים שופט בבית המשפט העליון, לכתוב עבודה על זכות התפילה של יהודים בהר. זה היה בעקבות עתירה לבג"ץ בעניין שהגיש ישראל אלדד. כשקראתי את פסק הדין בעתירה ראיתי כאן מכרה זהב של ידע. מאוחר יותר כתבתי גם את עבודת הדוקטורט שלי על מעמד המקומות הקדושים. תוך כדי כתיבתו הבנתי שלמרות שמדובר בעבודה משפטית, בלי לדעת את ההיסטוריה של המקומות הללו ומבלי להכיר כראוי את היהדות, הנצרות והאסלאם, אי אפשר להבין את מעמדם המיוחד של אלו".
ברקוביץ', אנציקלופדיה מהלכת לקודשי עיר הקודש ולחילולם, סיכם באוזניי במשך 45 דקות את תולדות השבר בהר הבית ביובל האחרון. הוא הזכיר שבראשית שנות התשעים של המאה הקודמת עתרו נאמני הר הבית לבג"ץ נגד הממשלה ונגד רשות העתיקות, על כך שאינן פועלות נגד פלסטינים שפגעו בעשרות עתיקות בהר. "העתירה נדחתה בשל רגישות המצב בהר ומכיוון שרשות העתיקות הבטיחה פיקוח הדוק מכאן ולהבא, אבל הפיקוח שלה בהר המשיך להיות לא רציני", מעיד ברקוביץ'.
"נקודת הציון הבאה", הוא ממשיך, "היא ספטמבר 96', כאשר ראש הממשלה נתניהו פתח את הפתח הצפוני של מנהרת הכותל. בתגובה שיגרו הפלסטינים לממשלת נתניהו הודעה שלא התפרסמה בציבור, שלפיה מאותו היום ואילך הווקף לא יאפשר עוד כניסה של גורמי אכיפת חוק לתוך הר הבית. אם עד אז היה בהר פיקוח חצי־רשמי מטעם רשות העתיקות, אנשיה נפגשו עם אנשי הווקף, בדקו תוכניות, העירו הערות והתאפשרה כניסה מיידית שלהם לכל נקודה במתחם, מעתה ואילך היה צורך לתאם זאת עם הווקף חודשים ארוכים מראש. כך, למעשה, עוקרה היכולת לפקח. הווקף גם לא אפשר לעובדי עיריית ירושלים לוודא שלא נעשות בהר עבירות על חוק הפיקוח והבנייה.
"כתוצאה מכך נפסק הפיקוח על כל מה שהפלסטינים עושים בהר, ואלו ניצלו זאת כבר בדצמבר 96' והפכו את אורוות שלמה, שהיו עד אז בגדר מחסן, למסגד הגדול ביותר שהיה אי פעם בארץ ישראל. בשטח של 4,000 מ"ר נוסד מסגד תת־קרקעי ל־10,000 מתפללים.
"ב־1999 הפלסטינים המשיכו במהלך הזה והפכו גם את החלל התת־קרקעי שמתחת למסגד אל אקצה, שער חולדה המערבי שנותר מתקופת המקדש, למסגד נוסף שכונה 'אל אקצה אל קדימה' – אל אקצה הקדום, שעשוי להכיל עד 1,500 מתפללים. הם הבטיחו שזה יהיה אתר תיירות, אבל בפועל אף יהודי איננו מורשה להיכנס לשם. המעבר הזה נשמר בשלמותו כפי שהיה בתקופת הבית השני. על התקרה היו תבליטים של תאנים וגפנים מעשי אמנות של פסלים יהודים מתקופת המקדש. היום כל זה מסוייד בלבן כדי שחס וחלילה לא יוכלו לראות את השרידים היהודיים. שאלתי את מנכ"ל רשות העתיקות דאז, שוקה דורפמן ז"ל, מדוע אנשיו אינם מטפסים על סולם ומנקים את כל הסיד הזה, והוא השיב לי שאם יטפס על הסולם, לא בטוח שיוכל גם לרדת ממנו.
"בנובמבר 1999 דיווחו תצפיתנים של המשטרה שהווקף חופר בעזרת דחפורים בהר הבית בור עצום. חודש לפני כן באו מנהלי הווקף למשטרה וביקשו לפתוח פתח חירום לאורוות שלמה, כי הרי לא ייתכן ש־10,000 איש יתפללו שם ללא פתח חירום. המשטרה העבירה את הבקשה לממשלה וראש הממשלה דאז, אהוד ברק, אישר להם לפתוח את הפתח ורק דרש שרשות העתיקות תפקח על החפירה.
"המשטרה ורשות העתיקות לא בדקו עם הפלסטינים מתי והיכן בדיוק יחפרו ומה יהיה היקף החפירה. בסופו של דבר פערו הפלסטינים בהר בור ששטחו 1,600 מטרים רבועים ועומקו המרבי 13 מטרים. ראש השב"כ באותה עת, עמי איילון, אמר לי שהידיעה על החפירה הזו הגיעה אליו רק 48 שעות לאחר שיצאה לדרך. כשסיפרתי על כך לניסו שחם, אז מפקד יחידת המקומות הקדושים במשטרה, הוא השיב לי שעמי איילון משקר.
"כך או אחרת, פריצת הפתח הושלמה. הפלסטינים שבו אז לברק וביקשו רשות לרצף בשיש את המדרון שנוצר בחפירה כי הרי לא ייתכן שיצטרכו לרדת אל המסגד על גבי שפכי עפר. ברק, שכמובן אינו מוסמך להעניק רישיונות בנייה, נתן אור ירוק לפלסטינים לבנות מדרגות על גבי המדרון שנוצר ולרצף את כל השטח בשיש. גם המשטרה מצידה לא התנגדה לריצוף, במחשבה שאחריו לא יהיו עוד בהר מאגרי אבנים שהערבים עלולים להשליך לעבר הכותל".
פקח עם פנס
"בראשית שנות התשעים כתב היועץ המשפטי לממשלה דאז, יוסף חריש, סדרת הנחיות שהרעה את המצב בהר עוד יותר משהיה עד אז. נכתב בהן שמכיוון שהר הבית הוא מקום רגיש, אין לאף רשות היתר לנקוט צעדים נגד מפירי חוק בהר הבית. כל שנותר לרשות העתיקות ולעיריית ירושלים לעשות הוא להעביר את הממצאים ליועץ המשפטי לממשלה, שיחליט בעצמו אם להעמיד לדין את העבריינים.
"מלבד אליקים רובינשטיין שבאמת ובתמים חרד לגורל ההר אבל ידיו היו כבולות, כל היועצים המשפטיים לדורותיהם לא עשו דבר נגד מפירי חוקי העתיקות והבנייה בהר. מ־67' ועד היום לא הועמד לדין אף לא פלסטיני אחד בעוון הזה, וזאת למרות כל העבודות הבלתי חוקיות שבוצעו בהר לאורך השנים. הדיווחים דווקא הגיעו ליועץ המשפטי לממשלה, אבל הוא מסיבות בלתי ידועות החליט להסתפק בתיוק התלונות ותו לא.
"בסך הכול הוציאו הפלסטינים מהר הבית 10,000 טון אדמה רוויה בעתיקות ב־1999, ופיזרו אותה במזבלות ברחבי ירושלים. היה אז סטודנט לעתיקות שהיום הוא ארכיאולוג מוכר, צחי דבירה, שחפר בעפר ההר שהושלך בקדרון ומצא שם עתיקות חשובות. במקום להעמיד לדין את מי שהשליכו שם את ערימות העפר, העמידו לדין דווקא את דבירה באישום של גניבת עתיקות.
"יותר מכך. לפני שנים אחדות חתן שעלה להר הבית נטל בידו קומץ מעפר ההר כדי לשים על ראשו בחופה כנהוג. כשיצא משטח ההר עצרו אותו השוטרים בטענה שמעשיו הם בגדר עבירה פלילית חמורה. כלומר, מצד אחד מקפידים עם יהודים בצורה בלתי רגילה, ומצד שני כשהפלסטינים הקימו שם מסגדים עצומים איש לא בא איתם חשבון. גם העתירות לבג"ץ נגד פעולותיהם בהר נדחו בכל מיני תירוצים.
"באחת העתירות שהתייחסו להרס באורוות שלמה, אמר השופט יצחק זמיר שדרוש טעם חזק כדי שבג"ץ יתערב בעניין העבודות הבלתי חוקיות הללו. ואני שואל: האם הקמת מסגד חדש בניגוד לסטטוס־קוו, ללא רישיון בנייה, בניגוד לחוק התכנון והבנייה, בניגוד לחוק העתיקות, ללא אישור רשות העתיקות וללא אישור ועדת השרים איננו טעם חזק דיו בכדי להתערב? ומתי, אם כן, יתערבו השופטים? רק כשנקים שם בית כנסת? הקמת מסגדים איננה טעם חזק לטעם השופטים, אבל אם יהודי לוקח קומץ עפר כל הרשויות נזעקות.
"באותה מידה, מנהיג 'נאמני הר הבית' גרשון סלומון איננו מורשה לעלות להר הבית כבר 28 שנים, כי בעיני הפלסטינים הוא מהווה סדין אדום. לשייח' ראאד סלאח הניחו להיכנס לשטח ההר, ואילו לסלומון שמעולם לא הפר בו את החוק לא מניחים להיכנס. בג"ץ גם דחה כ־14 עתירות שסלומון הגיש כדי שיתירו לו לעלות. בעיניי זו שערורייה".
"ערעור יחסי החוץ"
"ההרס בהר לא תם בכך. בקיץ 2006 ביקשו הפלסטינים מרשות העתיקות לחפור תעלה לצורך העברת כבל שיספק חשמל לכיפת הסלע ולאל אקצה. רשות העתיקות לא בחנה כלל את האפשרות להציב עמודי חשמל בהר במקום לחפור בקרקע, ובלי כל אישור מגבוה אישרה לפלסטינים לבצע את החפירה, שנמשכה לאורך קילומטר ועברה בין השאר בשטח העזרות של המקדש. במקום לחפור בעומק של חצי מטר כפי שאישרו להם, הווקף חפר את התעלה בעומק של מטר.
"החפירה בוצעה בעיקר בלילה. רשות העתיקות העמידה שם פקח עלוב שהצטווה להשגיח בעזרת פנס על עבודה של דחפור. הוציאו משם 400 טון אדמה מלאה בממצאים ארכיאולוגים. בתחילה העפר הזה הושלך לאשפה ורק אחר כך הצליחה רשות העתיקות להציל חלק מהממצאים. אנשי הרשות כתבו בעקבות החפירה מאמר שתיאר אילו ממצאים עתיקים חשובים התגלו בה, אבל לא דיברו על הרס העתיקות שחוללה החפירה הזו בשטח העזרה.
"בוועד למניעת הרס העתיקות בהר הוחלט אז להגיש פנייה מסודרת ומפורטת בעניין לוועדה לביקורת המדינה של הכנסת, שבראשה ישב אז זבולון אורלב. הוועדה השתכנעה מדברינו והטילה על מבקר המדינה לחקור את פעילות הרשויות השונות בהר הבית בעשר השנים שקדמו לכך. חלק גדול מהחומר שנכלל באותו דו"ח של מבקר המדינה הגיע מהספר שכתבתי, 'מה נורא המקום הזה'. בשלב ראשון חובר במשרד המבקר דו"ח רציני, אבל בשל הביקורת הנוראה שנמתחה בו על כל הרשויות הופעלו על מבקר המדינה לחצים פוליטיים למנוע את פרסומו. בעקבותיהם הועבר מתפקידו עורך הדין שכתב את הדו"ח לעבודה במקום אחר, וגם היקף הדו"ח החל להצטמצם. הורידו ממנו עמודים שלמים.
"לפתע הוחלט להטיל חיסיון כולל על הדו"ח, וזאת לאחר שמשרד החוץ טען שהוא עלול לערער את יחסי החוץ של המדינה. פנינו למאיר דגן שהיה אז ראש המוסד ולאחר שיחה עם מלך ירדן הוא הודיע לנו שלעבדאללה אין כל התנגדות לפרסום הדו"ח, מפני שגם לירדן חשוב לשמור על עתיקות ההר. כך או אחרת, המאמץ שלנו היה ללא הועיל והדו"ח נותר חסוי. גם המשטרה מצידה התנגדה לפרסום הדו"ח בשל הביקורת הקשה שנמתחה בו עליה, וטענה שפרסומו יפגע בביטחון המדינה. כשנציג שב"כ בדיון שמע זאת, הוא התבטא בהקשר לכך בגנות המשטרה באופן שאיננו ראוי לדפוס. בסופו של דבר הדו"ח פורסם בארצות הברית למרות החיסיון, ובאופן הזה הופץ גם בארץ.
"יש לזכור שלפי סעיף 29ג' לחוק העתיקות כל פעולה באתר עתיקות המשמש לפולחן כדוגמת הר הבית, כולל אפילו הזזת עפר ממקום למקום, מחייבת אישור לא רק מרשות העתיקות אלא גם מוועדת שרים מיוחדת. ועדת השרים הזו היתה קיימת במשך 43 שנים רק על הנייר. באחת העתירות הוכחתי שהוועדה הזו לא התכנסה מעולם ובג"ץ נזף בפרקליטות והודיע שמשמע מכך שכל הפעולות שהתבצעו מ־67' ועד 2010 בהר היו בלתי חוקיות בעליל. רק אז ועדת השרים החלה להתכנס.
"למרות החיסיון, בעקבות דו"ח המבקר חל שיפור משמעותי בפיקוח בהר. רשות העתיקות שבה לפקח. זה נעשה עדיין באופן בלתי רשמי, כלומר אין פקח במדים מטעם רשות העתיקות שעולה כל יום להר. ברשות מתבססים בעיקר על מידע שמוסרת להם המשטרה, ובכל זאת מפעם לפעם פקחי הרשויות עולים ההרה. היום הרבה יותר קשה לפלסטינים לפגוע בעתיקות שם. הנחיות היועץ המשפטי, מכל מקום, לא השתנו. עד היום הזה לא הועמד לדין איש מקרב עברייני הבנייה בהר, וגם לא מקרב אלו מכוחותינו שאפשרו את המחדלים".
יש משהו מבלבל בך. מצד אחד אתה מותח ביקורת קטלנית על התנהלות המדינה בהר ומצד שני מתנגד מכל וכל לאפשר תפילת יהודים בהר.
"אין כל סתירה בכך", הוא משיב. "אני מייחס חשיבות אדירה להר הבית, ולכן אינני משלים עם התגובה הרופפת, הפושעת והשערורייתית של השלטונות על מה שעשו הפלסטינים בהר הבית. מתחתי על כך ביקורת חריפה ואני מותח אותה עד עצם היום הזה. מצד שני, אני שומר על ביטחון מדינת ישראל ולא רוצה שיהודים יתפללו שם, לא שיקימו שם בית כנסת ולא בית מקדש, כי זה משגע את המוסלמים. מה לעשות? יש לנו עסק עם משוגעים.
"אינני פוליטיקאי. אני מדבר כמומחה. העובדה שבאתי מבית ימני לא שייכת לעניין. אינני צועק 'הר הבית בידינו' ולא 'ירושלים לנצח'. אני אוחז בדעות פוליטיות מתונות שקרובות למרכז יותר מאשר לימין, וכל עוד מדינת ישראל החליטה שקיים סטטוס קוו בהר הבית ואסור להתפלל שם, לא צריך להתפלל שם. אינני רוצה שיהודים יתפללו בהר הבית כי זה מקום רגיש ונפיץ. המוסלמים משתגעים כשמתרחש משהו שנוגע להר הבית, וכל חפירה בעיר העתיקה ממוטטת לדעתם את המסגדים.
"אני מתנגד לאיסור הזה זה לא רק מבחינה ביטחונית אלא גם כי כל גדולי ההלכה אסרו לעלות להר: הרב שלום יוסף אלישיב, הרב שך והרב עובדיה יוסף. מהרמב"ם ועד היום כולם אוסרים את העלייה להר. בעיניי פסיקה של הרב עובדיה יוסף שווה יותר מאשר פסיקה של הרב של צפת שלא אוהב ערבים.
"אגב", מגניב עו"ד ברקוביץ' התייחסות להתמודדות העכשווית על ראשות העיר, "זאב אלקין הודיע במפורש שהוא תומך בהקמת בית המקדש ובתפילת יהודים בהר הבית. הוא רוצה לקרוץ לכל מיני ימנים קיצוניים שלא מבינים שאנחנו פה רק ששה־שבעה מיליון יהודים מול 250 מיליון ערבים, ויש לנו מספיק צרות גם בלי תפילה בהר. עמוס עוז, כמדומני, אמר פעם שלא שווה שיהודי אחד ייהרג בגלל תפילה בכותל, ואני מאמץ את המשפט הזה. בואו לא נשכח שא־לוהים נמצא בכל מקום. לית אתר פנוי מיניה".
הבן, יו״ר תנועת התעוררות והמועמד לראשות העיר עופר ברקוביץ', התייחס לבקשתנו לפועלו של אביו: ״אבי הוא מומחה משמעותי ובינלאומי למקומות הקדושים וממנו למדתי רבות על ירושלים והאתגרים שלה. המחקרים המשמעותיים שלו מעגנים את הקשר הנצחי שלנו לירושלים ומבהירים את החשיבות של פעילות עיריית ירושלים וממשלת ישראל במערבה ובמזרחה של העיר״.
