לא קל לכתוב ביקורת על ספריה של מירה קדר. משהו בדמותה הספרותית כמו דוחה את כלי הביקורת הרגילים. על אף שספריה מכוונים אל קהל קוראים רחב, מהדהד בספריה הצליל של "זר לא יבין". עמיתי צור ארליך, מודע לייחודה של קדר, כתב בדף הפייסבוק שלו שהספר לא נועד למי שאוהב לשנוא את הדמויות או נרתע משיח על טוב ורע בספרות ואת דבריו חתם במילים: "ספר טוב ואחר. שמרו נפשכם".
הקושי שלי לכתוב על הרומן הוא בעל אופי שונה, ושוב אני נזקקת לפיקציה הקרויה "גילוי נאות". אני נזכרת ברשימת התודות, וברשימת החומרים שבהם השתמשה הסופרת, אך למרות היסוסיי הקשורים בעיקר למראית העין ולא למהות הרגשתי שקשה עלי הוויתור, ואת התוצאה ישפוט הקורא.
היצירה מתמקדת בעניינים משפחתיים. יחסים בין אחים, גיסים וגיסות, אחיינים וגם אנשים מחוץ למשפחה. הגיבורה המרכזית היא תמי, אישה שחצתה כבר את גיל חמישים, ונשואה לגבר חילוני. לפני שנים רבות נפגעה תמי מדברים שמלמל אחיה, הרב בני, לעצמו בנסיבות עצובות. האירוע גרם לשינוי בקשר ביניהם, כאשר את מקום השיח הגלוי תפס ריחוק מנכר. עלילת תמי והרב בני מצטלבת בעלילה אחרת הקשורה בקורותיה של אחות שנהרגה עם בעלה. שתי העלילות מביעות את הנושא העיוני המוצהר של הספר – התנגדות לפוסטמודרניזם ולגישה שאין אמת מוחלטת אלא נרטיבים. נוסף לכך יש עלילות קטנות נוספות המגיעות להתרה משכנעת.
הספר מלא וגדוש ביסודות עיוניים. יש מי שיצביעו על עיוניות־יתר ביצירה, ואף על מאמץ מה בהבנת החלקים הרעיוניים. נראית לי יותר גישתו של דוד שמחון, הרואה בחלקים העיוניים חלק בלתי נפרד ממהותם של הגיבורים ("עולם קטן", גיליון ראש השנה תשע"ט). הדמויות הרוחניות המאכלסות את היצירה חיות את עולם האידאות כבלתי נפרד מקיומן, ובמיוחד בהיבט הדתי והלאומי.
פואטיקה של גבהים
אבל לא העיוניות היא המקנה ליצירה את כוח משיכתה. הבעה עיונית נזקקת למאמרים ולמסות, ואילו הקסם הספרותי נובע תמיד ממרכיבים מוחשיים כמו דמויות ועלילה, מבנה וסגנון, "לשון מראות" וחוויות של גילוי. ישנם ספרים מפורסמים שיש בהם עיון לרוב, אבל מה שאנו זוכרים מהם הוא בעיקר ההתגלות הנפשית, הדמויות העמוקות, הסצנות הבלתי נשכחות. מה שגורם לי לאהוב את ספריה של קדר הוא המומנטים הדקים.
יש ברומן נושא סמוי, שאף אינו מוגדר ככזה, אך הנושא הזה מרחף בחלל הספר כולו. "חותמו אמת ודגלו אהבה" עוסק בדינמיקה שביחסי אנוש בכלל ויחסי משפחה בפרט, והוא כולל את הסיבוך הכרוך ביחסי אני־אתה למיניהם. התמה הזועקת היא הצורך האינסופי ברגישות ובתשומת לב על מנת להימנע מאונאת דברים אמיתית או מדומה. כזאת שנתפסת כך בטעות, כמו ההתרחשות בין הרב בני לתמי. זהו ספר על הגורליות שבניד עפעף. על מה שקורה כאשר שנייה אחת חדלנו להיזהר, והבאנו לעולם פגיעה נפשית שאין לה סוף. ואכן, רוב הדמויות שברומן, למעט שתיים יוצאות דופן, נשמרות מניד של ניד של אבק פגיעה.
והנה עוד סיבה להסתייג מסיפוריה של קדר, במיוחד אם הקורא או המבקר הוא נפש צינית מתוחכמת שלא נולדה אתמול. השאלה שתמיד שואלים, ואני נדרשת אליה בכל רומן של קדר, היא מדוע גיבוריה כל כך נעלים, רוחניים, שוחרי טוב, זהירים במעשיהם. יש בכלל אנשים כאלה בעולם? אכן, ברומן מופיעות גם שתי נשים איומות. האחת נצרפת בסבל שגרמה לעצמה ולבעלה, לאחרת אין תקנה. עליה למות. לשיטתה של קדר אין להסביר את מעשיה של האחות לילי ביסודות הפסיכולוגיים של ילדותה. הרוע הוא רוע הוא רוע.
לגישתה של קדר יש מהויות בעולם. יש הוויות של זדון וגם הוויות של צדיקות. אבל לטעמי הדמות המרושעת כל כך מחרידה שכמעט אין חשים באנושיותה, ואני תוהה אם פגשה קדר זדון כזה אי פעם. אולי חסרה לקדר ידיעת הדופי היומיומי, הפעוט, המסתתר בין קפלי תום הלב והצדיקות, ולכן היא פונה לרוע האולטימטיבי.
בניגוד לשתי הנשים הללו, נמצאות דמויותיה האחרות במקום של רגישות מוסרית כל כך גבוהה, כל כך יתרה ומרשימה, שהן לא יתקרבו אפילו לאזור האסור, ואם יתקרבו ינוסו מיד על נפשם. הפואטיקה של קדר היא פואטיקה של גבהים, אם יורשה לי לצטט מאמר שלי בנושא, והיא אינה פחות לגיטימית מפואטיקה של הנמכה, פריצת הגבולות ומתירנות תוכנית ולשונית.
זהירות מאזורים מסוכנים
מה שהכי אהבתי ברומן הוא ההיסוס. לא רק היסוסיה של הכותבת, שנמנעת מכל פגיעה ברגל גסה, אוהבת את גיבוריה, מלמדת עליהם זכות, אינה חושפת את האינטימיות הגופנית שלהם. כוונתי בעיקר להיסוס של הדמויות, גברים כנשים. ההתחבטות לפני כל אמירה שיש בה אף צל צילה של נגיעה באזור של כאב משוער. אבל גם ללא דיבורים הדמויות חשות זו בזו עד לגוני הגוונים של ההבעה. כך דרור ותמי שעוקפים ככל האפשר את הבעיה שביניהם, מה שנראה כפלגיאט, ולבסוף מתוך אנינות הדעת והדיבור ותשומת הלב והתייחסות של דמויות אחרות, הבעיה מתיישבת.
היצירה נפרשת כמו מחנה אוהלים. בכניסה אוהל גדול, פרק הפתיחה, המכיל בתמציתיות תכנים רבים. "תפארת הפתיחה". ומפרק לפרק הקורא מגיע לעוד אוהל ועוד אוהל, כל אחד שונה בגודל ובצבע, ונראה שאין סוף לאוהלים שנפתחים. וכאן המקום להערה ביקורתית: יותר מדי עניינים, בעיות, דמויות, וכמה דמויות שהייתי מסלקת לחלוטין כמו דימיטרי ויעקב, שמוטב היה להן שלא לבוא לעולם, ואפילו לא על מנת לספר על צדיקותם של תמי וארז, שמאמצים חיילים בודדים.
קדר נוגעת בתהום, אך בלי לתת לדמויות ליפול לתוכה. נקל לתאר מה היה קורה לאותם חומרי מציאות שבהם משתמשת קדר אם היו נופלים לידיים אחרות. כמה קל לעשות מטעמים מיחסי אח ואחות ולהעביר אותם לפסים אחרים. או ליצור ארוטיקה סמויה בין דמויות אחרות ביצירה. קדר מתקרבת לעיתים אל מקומות מסוכנים, אך אינה מפתחת אותם.
כך התיאור הנפלא של תמי הנכנסת לביתה של חברתה דורית על מנת לקחת ספר מסוים, ונתקלת בבעל נסים, שמנסה לעזור לה למרבה מבוכתה. תיאור המבוכה שלה הוא מעשה אמנות של עיצוב מתח מיני סמוי. מקבילה קטנה לכך בתיאור דורית וארז הלכודים במעלית שנתקעה והחיוורון שפשט על פניה של דורית. סצנות אלה יוצרות תחושה שקיימות דלתות פנימיות נוסף על אלה הגלויות. חלק מהדלתות האלה שזורות בעלילה המרכזית הקשורה ליחסי בני ותמי, האח ואחותו, ולמעלליה של האחות שנפטרה.
זרמי עומק בחברה הדתית
דמויותיה של קדר מטפסות במעלות הגיל מרומן לרומן, במקביל למחברת. הכמיהה אל הנעורים ואל חוויות ירושלים בולטת בספריה של מירה קדר. גיבוריה עוצבו בכור תנועות הנוער, ובעיקר תנועת "הצופים" שמופיעה כאן גם במהדורתה החילונית, שבטי "מודיעין" ו"מצדה", אך בעיקר שבט "משואות" שהיה מסונף לבית הספר הדתי "מעלה" (גם אני למדתי ב"מעלה" וגם אני אהבתי את שבט "משואות" של ילדותי). בולט הקשר בין הפתיחות של תמי, המדקדקת מאוד במצוות, לבין כור המצרף של נעוריה, תנועת הצופים הדתיים, שנחשבה ליותר פתוחה מ"בני עקיבא".
ברומן של קדר יש ביטוי לזרמי מעמקים הרוחשים בחברה הדתית. אי הנחת ממה שעשוי להצטייר כקיפאון הלכתי וגלותיות. הכמיהה לשנות, לשפר, לשכלל, לשנות פרדיגמות, לרענן את האתוס הדתי ולתת מקום לאידאה הא־לוהית ברוחו של הרב קוק. מופיעים גם הגיגים על הפמיניזם הדתי, על העמידה מול זרמי הפוסטמודרניזם הסוחפים, ובמיוחד הגישה שנמנעת מחיפוש האמת האחת והיחידה ועגינה בהמוני גישות הנתפסות כ"אמיתות". יש בספר גם דיון במצב הסיפורת בימינו, וקינה על ביטול ההבחנה בין יצירה אמנותית ליצירה שאינה כזאת. הדמות הקרויה דורית מייצגת את הגישה האליטיסטית המסרבת להתפשר עם זרמי המסחריות.
הרומן כתוב בתבניות קלאסיות: מספר כול־יודע שגם חודר לנפשות גיבוריו, מסביר לעיתים את מניעיהן והתלבטויותיהן, כמו שנהגו לכתוב בעבר רחוק. מצד אחר, הסגנון בולט דווקא בחדשנותו. יש בו פיוטיות רבה, לצד עגה והמצאות לשוניות של הסופרת כגון "מימזר מבט". הגיבורים מדברים בשפה גבוהה אך טבעית, כשביטויי היומיום מוסיפים נופך של הומור ובעיקר תחושה של דיבורים אמיתיים, ושל גיבורים שאינם מנותקים מהעולם ו"מבינים עניין".
סגנונה של קדר שוזר רמזים דקים מעולם המסורת ומהספרות העברית, שיכולים להישאר בלתי מפוענחים, ודבר לא ייגרע מהנאת הקורא. ובכל זאת, כשקדר כותבת על אחת הדמויות ש"גברה על לבה" היא מנכיחה תכונה של כיבוש הרגש והיצר הקשורה לצדיקות. או "אף אתה כאן", שמתייחס ל"סיפור פשוט" של עגנון. סגנונה של מירה קדר מקורי מאוד, אנין ועשיר בתמונות עדינות, התואמות כל כך להוויית הדמויות, כמו למשל הביטוי האופייני "דאגה או החרפה מזנבת בקצה קולה". הספר מענג ובלתי נשכח. עריכה קשוחה יותר הייתה מסלקת כמה דברים מיותרים, אבל עדיין, כמות שהוא, זהו ספר נפלא, לקורא האנין.
חותמו אמת ודגלו אהבה
מירה קדר
ידיעות ספרים, 2018, 237 עמ'
