קול קרא והלכתי. הלכתי כי קרא הקול (חנה סנש).
פרשת לך לך מעבירה אותנו מסיפורו של העולם אל סיפורו של היחיד המכונן עם, והציווי הראשון האומר ליהודי להיות יהודי הוא הקול הקורא לנדוד. כנגד הדיבר הראשון בסיני "אנכי ה' א־להיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" ישנו הדיבר הראשון של אור־כשדים "אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים" (טו, ז).
זהו קול הפורץ (לכאורה) ללא הקשר. שהרי אברהם איננו נח שמוצא חן בעיני ה' בשל מעשיו, גם איננו משה היוצא אל אחיו, רואה בסבלותם, ובזכות הזדעקותו כנגד העוול זוכה ורואה סנה בוער. על אברהם איננו יודעים (לכאורה) דבר מלבד שנאמר לו "לך לך" והובטחה לו ארץ חדשה.
היעדר הסיבה וההצדקה להבטחה שניתנה לאברהם הטרידה את הקדמונים, כפי ששאל הרמב"ן: "כי מה טעם שיאמר לו הקב"ה עזוב ארצך ואיטיבה עמך טובה… בלי שיקדים שהיה אברהם עובד א־לוהים או צדיק תמים?". אחד ההסברים הנוגעים ללב הוא תירוצו של השפת־אמת בעקבות הזוהר האומר: "זה עצמו השבח, ששמע זה המאמר לך לך שנאמר מהשי"ת לכל האנשים תמיד". לפי הסבר זה הקול הגדול קורא לנדוד. זה רק אנחנו הישנים במיטותינו הקטנות ואיננו נענים לקול הדוד הדופק על דלתותינו. קריאת "לך לך" נשמעת תמיד בעולם, ואברם נבחר להיות אברהם משום שידע להקשיב, לקום וללכת. "פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת".
שביל הבריחה
לפי קריאה זו רואים פרשנים ביציאת אברהם מאור כשדים ביטוי לגדולה: אחד מעשרת הניסיונות שנתנסה בהם אברהם. כשם שאברהם נענה לקול הקורא לעקוד את בנו, יחידו, אשר אהב, כך היה מסוגל לקום ולעזוב את ארצו, מולדתו ובית אביו. הנה אברהם עוזב את לב הציוויליזציה, נוטש את הפרת והחידקל והולך אל ארץ לא נודעת.
אבל באמת הנדודים של אברהם אל ארץ כנען, ראשית הקיום היהודי, מסופרים בתנ"ך פעם נוספת: בסופו של פרק יא מסופר כיצד לקח תרח, אב שכול להרן, את אברם ולוט אל ארץ כנען. סיפור יציאת תרח מאור כשדים נתפס כבר בתנ"ך ובספרות הבית השני לא כסיפור של ייעוד אלא כסיפור של בריחה. "אור כשדים" לא נתפרשה באופן פרוזאי כאור=עיר (של ה)כשדים, או כשם פרטי (Ur), אלא כ"אש הכשדים" ש"נקראה אור כשדים על שם הכבשן שהציתו לאברהם והשליכוהו בו" (רס"ג) או על שם הבערה שהבעיר אברהם את כל אליליה (ספר היובלים יב).
לפי סיפורים אלו, הרמוזים כבר בתנ"ך, גלויים בספרות הבית השני ומפורטים במדרש, מאור כשדים הבוערת באש לא יצא אברהם אלא הוצא ("אשר בחרת באברם והוצאתו מאור כשדים"; נחמיה ט ז). אברהם לא כרה אוזן אל ההבטחה אלא נפדה יחד עם אביו מצרה גדולה, כאמור בישעיהו: "אשר פדה את אברהם'"(ישעיהו כט). כך, בפרק יא אנו קוראים על המשפחה השכולה המהגרת אל הפריפריה ובפרק יב אנו לומדים על אברהם העוזב את בית אביו.
הסתירה בין הסיפורים איננה מונחת רק במישור העובדתי. אנו נשארים עם תהייה גדולה: מדוע קם אברהם ונהיה לעם? האם הסיפור המכונן של העם היהודי הוא סיפור על אדם ההולך בעקבות הבטחה או סיפור על מהגר הנמלט עם אביו לארץ מרחקים?
בין פליטות לשליחות
פתרון על דרך הפשט לסתירות בכתוב לא נציע כאן, ונקיים בעצמנו הוראתו של אבן עזרא "והמשכיל יבין וידום". אבל אני חושב שהחיים בארץ ישראל במאה הקודמת מלמדים אותנו דבר־מה יקר על הניגוד לכאורה שבין פליטות לשליחות.
בשירו "על הילד אברם" מתאר אלתרמן ילד יהודי יתום בשם אברם, השוכב על מדרגות ביתו, מפחד לשכב במיטתו לאחר המלחמה. הלילה שקט מאוד ומול האפלה שלאחר המלחמה שומע הילד אברם קריאה:
היה דבר א־דוני אל אברם, אל אברם / הישן בפרוזדור הבית. לאמור: אל תירא, אל תירא, אברם / כי גדול ועצום אשימך / לך לך, דרך ליל מאכלת ודם, אל הארץ אשר אראך. / לך לך דרך ליל מאכלת ודם / כחיה, כתולע, כציפור.
גם אברם הנמלט עם אביו השכול מאור־כשדים אל ארץ כנען יכול להפוך בדפדוף עמוד אחד בחומש לאברהם הרואה את כוכב הצפון המורה את הדרך אל הארץ המובטחת. אולי דווקא הפליט, הישן בפרוזדור הבית, יכול לשמוע את הקול הקורא "לך לך מארצך" ולצייר בבהירות בעיני רוחו את דמותה של הארץ המובטחת. ספר הזוהר אומר כי "לך לך" מנסר בעולם, אבל אולי מי שישן מאחורי דלתות גדולות במיטות רחבות יכול שייפול לתרדמה, הוא יישן וליבו נרדם.
במילים אחרות, הדפדוף שבין פרק יא, המספר את סיפור משפחתו המהגרת או הנמלטת (לפי מסורות הבית השני), לבין פרק יב, המספר את סיפור ההבטחה הגדולה, הוא מעבר בין פליטות לשליחות שמורה לנו את הדרך כיצד לגשש במסדרון החשוך, להדליק את האור בפרוזדור הבית ולגלות כי דווקא הפליט, דווקא הנמלט, יכול לשמוע את ההבטחה הגדולה ומתוך הבריחה לגלות ארץ חדשה.
אם נשוב לשאלת הרמב"ן שבה פתחנו, שבחו של אברהם איננו רק בכריית האוזן, אלא בהיותו אלכימאי היודע להמיר את סיפור הגירוש שבו היה נתון לסיפור של שליחות. ובדפדוף הזה שבין פרק יא ל־יב מקופל לא רק סיפור הכינון של העם היהודי אלא גם האוּר המזין אותו.
