תושבי רומא שעברו באזור הקוליסאום בבוקר שלושים בנובמבר 1947 התקשו להבין את ההתרגשות העצומה שאחזה בקבוצה של יהודים אשר התגודדו לצד שער טיטוס ולא ידעו את נפשם. ברור היה לכול שמדובר באירוע לא שגרתי אבל עדיין היה הוא לא מובן. גם יהודי רומא עצמם, כולם שורדי שואה שפצעיהם עדיין מדממים, חסרו מילים להסביר לעוברי האורח שתהו מה פשר המהומה. אף מילה לא הייתה נאצלת דיה לנוכח גודל השעה. הם פשוט עמדו נרעדים סמוך לשער טיטוס והמתינו בדריכות לבואו של רב העיר.
משהגיע הרב דוד פראטו, נרגש עד לשד עצמותיו, ניסה גם הוא לנאום, אבל באופן מפתיע מי שדרשותיו קנו לו מעריצים רבים בכל מקום שעבר בו התקשה אף הוא למצוא מילים מתאימות לדייק את הסערה שפקדה את נפשו. לאחר כמה דקות הוא החליט לוותר על הדברים ובמקום זאת נעמד בראש התהלוכה הקטנה, סימן בידו ונעמד לפני השער. היו דרושים לו עוד כמה רגעים כדי לעשות את המעשה ואז פרץ ממקומו וחצה את השער. בכך הוא היה היהודי הראשון שעבר מתחת לשער המקולל מאז הוקם כסמל לניצחון הרומאים על היהודים לפני אלף שמונה מאות שישים וחמש שנים בדיוק.
משיצא מהעבר השני, מיהרו שאר היהודים, חלקם מתקשים ללכת ונעזרים באחרים וכולם דומעים, לעבור אף הם מתחת לשער. אם בתבליט המפורסם שעל השער הולכים היהודים לכיוון מקדש יופיטר, כשכלי המקדש בידיהם, הפעם צעדו הרב פראטו ויהודי רומא בכיוון ההפוך – מצפון לדרום. המסר היה ברור גם ללא מילים מפורשות: עם ישראל החל את מסעו חזרה מהגלות למולדתו. זה היה ביטוי מוחשי לתפיסה הציונית של "מחורבן לגאולה". הרב דוד פראטו אולי לא מצא מילים מדויקות אבל ברא מציאות שדיברה את עצמה בדיוק מושלם: אחרי קרוב לאלפיים שנות גלות מכורח, ופחות משלוש שנים אחרי השואה הנוראה שהבהירה חורבן מהו, היהודים חוזרים לירושלים.
לא בכדי התקשה הרב פראטו לעשות את הצעד הראשון. לאורך מאות בשנים נמנעו היהודים שגרו ברומא ממעבר תחת הקשת. הם גם הקפידו לא לכנותה "שער הניצחון", כמנהג המקום. הם כינו אותה "קשת טיטוס" או "שער טיטוס" משום שסימלה עבורם הכול חוץ מניצחון – בעיקר השפלה. עתה, עם דמעות בעיניו, כינה אותה אחד הצועדים, בפעם הראשונה "שער הניצחון". הרב פראטו לא חזר על המילים האחרונות אבל גם לא היסה את הדובר. גם הוא הבין כנראה שעכשיו, יום אחרי ההחלטה על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, אנחנו נוגעים בראשית ניצחון.
למרות שהקבוצה מנתה מאות בודדות של יהודים, נדמה היה שהמעבר תחת הקשת לא מסתיים. אפשר שהדבר נבע מכך שחלק מהיהודים עברו שוב ושוב מתחת לשער, תמיד בכיוון דרום, כשחלקם אוחזים בדגלי המדינה שעוד תקום: שני פסים כחולים ומגן דוד אחד במרכז. גם כאן המסר היה ברור: אם בפעם הקודמת שצעדו כאן יהודים נכפה עליהם כשבויי החיילים הרומאים המעבר תחת הקשת, הפעם הם עוברים מרצונם. הפעם הם הקובעים. הפעם הם המנצחים. והמנצחים חוזרים הביתה. לישראל, לכונן שם מחדש את הבית הלאומי שנחרב.
אאאההה יהודית
האירוע הסתיים בתפילת הודיה. גם זה לא היה ברור מאליו. לכאורה אין רגע מתאים יותר מאשר אותו בוקר מבורך למילים "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". זכו אותם שורדי שואה להגיע לחג שציפו לו אלפיים שנים. אבל מצד שני, מקובל היה באותה עת שאת ברכת הזמן הזו מברכים בזמן קיום מצווה שקבוע לה זמן או בזמן שמתרחש אירוע חיובי "חדש" – כשאוכלים פרי חדש או קונים בית חדש, אבל הבוקר אין שום דבר חדש. להיפך, סוף סוף חוזרים לביתנו הקודם. לביתנו הישן. לביתנו היחיד. כך או כך, כשפצחו הצועדים במילים המוכרות איש לא הופתע. הרי גם בשורה חדשה על שיבה לבית הישן מצדיקה הודיה. אני משער שאפילו האזרחים האיטלקים שנאספו מסביב וכאמור לא הבינו את התנהגותם המוזרה של היהודים, את המילים הללו היו מבינים בלי תרגום: שהחיינו, וקיימנו והגיענו לזמן הזה. אמן.
דומה שאכן לא היה מתאים מהאירוע המיוחד הזה לבוקר שלאחר החלטת עצרת האומות המאוחדות על סיום המנדט הבריטי והקמת שתי מדינות בארץ ישראל – יהודית וערבית. הקושי למצוא מילים שידייקו את גודל השעה היה נחלת כלל ישראל בכל מקום. גם בישראל, שבה פרצו ההמונים בריקודים למשמע ההחלטה, לא נמצאו מילים. עמוס עוז כתב על הרגע שאחרי קבלת ההחלטה בספרו "סיפור על אהבה וחושך":
וכעבור רגע שוב הייתי על כתפי אבא, והוא, אבי המשכיל מאוד, המנומס, עמד שם וצעק בכל קולו, לא מילים, לא משחקי מילים, לא סיסמאות ציונות ולא קריאת גיל, כי אם צעקה ארוכה עירומה כמו לפני שהמציאו את המילים… אבי לא שתק אלא נתן את כל קולו בצעקתו הארוכה עד קצה קיבול ריאותיו אאאאההה וכשאזל לו האוויר שאף שוב, כטובע, והמשיך וצעק האיש הזה שרצה להיות פרופסור דגול וגם ראוי היה ועכשיו הוא היה כולו רק אאאאההה.
ואותה אאאאההה ארוכה נשמעה לא רק בתל אביב ובירושלים אלא גם במרכז רומא. אאאאההה ארוכה באיטלקית כמו זו שבעברית. אאאאההה יהודית. וגם ברומא, כמו ביישוב העברי בישראל, הונפו "דגלי המדינה שעדיין לא קמה אך הלילה הוחלט שם, בלייק סאקסס, שמותר יהיה לה לקום" (עמוס עוז, שם).
תפקידו הסמלי של שער טיטוס בקוממיות המתחדשת לא הסתיים באותו מצעד של בוקר שלושים בנובמבר. הוא ממשיך עד היום, הודות להחלטה שהתקבלה קרוב לשנתיים מאוחר יותר, בבוקר י"א בשבט תש"ט, 10 בפברואר 1949. באותו יום החליטה מועצת העם הזמנית לבחור בהצעתם של האחים גבריאל ומקסים שמיר לסמל המדינה – הצעה שכללה מגן שבמרכזו מנורת שבעת הקנים בעיצוב חדשני, שבעת הכוכבים של הרצל מסודרים מעל המנורה בשורה, ומשני עבריה ענפי זית.
הוועדה המיוחדת שהוקמה, בראשות בבה אידלסון, החליטה כי הצעת האחים שמיר מתאימה להוות בסיס לסמל המדינה אולם דרשה לערוך בה מספר שינויים. החשוב שבהם הוא להחליף את העיצוב המודרני של המנורה בעיצוב הידוע שמופיע בתבליט שער טיטוס. אידלסון התעקשה על כך (ולכן התנגדה גם להצעות אחרות, כמו אלו שהתבססו על מנורת שבעת הקנים מהפסיפס בבית הכנסת העתיק ביריחו – שם המנורה ניצבת על שלוש רגליים ולא על בסיס רחב כמו בשער טיטוס) ונימקה זאת בכך שהשימוש במנורה שבתבליט יסמל את חזרת המנורה למקומה המקורי, לירושלים. כך הוחזרה גם המנורה שנגזלה משער טיטוס חזרה לביתה והפכה לסמל המדינה המתחדשת.
להפוך סיפור לחוויה
בימים אלה חוזר גם הסיפור הנשכח הזה לירושלים. סיפור יחסיהם של היהודים ושער טיטוס מככב בסרט קצר שעולה בימים אלה לתערוכת הקבע במוזיאון יהודי איטליה בירושלים. באמצעות שימוש בטכנולוגיה מתקדמת של מציאות מדומה, כל מבקר במוזיאון הופך לאחד היהודים שצועדים באותו מצעד ולשותף דומם לאחים שמיר בתכנון סמל המדינה. קשה להישאר אדיש לסיפור ולא רק בגלל המדיה המתוחכמת שעוטפת את המבקר מכל עבריו ושואבת אותו לסיפור עד שראשו הופך סחרחר עליו. הסיפור עצמו, שאינו ידוע די הצורך, מרגש כשלעצמו. מעגל אחר מעגל נסגר וההתרגשות אוחזת גם במבקר עצמו. גם בזה הצעיר, אגב.
גלעד לביאן, מנהל המוזיאון, שיזם את עשיית הסרט המיוחד הזה, מספר שהם עבדו עליו למעלה משנה, אבל הוא חלם עליו מיומו הראשון כמנהל. "המטרה שלי היא לקשור כמה שיותר את סיפורם של יהודי איטליה לארץ, למקום שבו אנו נמצאים כיום. ומרגע שנחשפתי לסיפור שער טיטוס הבנתי שזה החיבור שדרוש לנו. חיבור בין העבר המפואר של יהדות איטליה להווה הציוני".
אבל ללביאן לקח זמן למצוא את הדרך להפוך את הסיפור המרגש הזה לחוויה מוזיאונית. כשהגיעה הטכנולוגיה המתקדמת של המציאות המדומה היה לו ברור שזו הדרך "לחבר בין הלב של המבקר לבין המקום ולייצר מציאות חדשה של מרחב וזמן בתוך המוזיאון". שחר דויס ורננה אלדור הובילו מבחינה אמנותית וכל צוות המוזיאון התגייס למשימה.
אבל משהו היה עדיין חסר. אין תיעוד אותנטי של התהלוכה בשלושים בנובמבר ומתרוצצות לא מעט גרסאות סותרות באשר אליה (אחת מהן, שהוכחה כמוטעית, היא שהתהלוכה התקיימה בו' באייר תש"ח, יום אחרי הכרזת המדינה). למרות המאמצים הרבים, צוות המוזיאון לא הצליח למצוא תימוכין לכל הסיפורים שנאספו. בוקר אחד הסתובב לביאן במוזיאון ונתקל בשלוש נשים ששאלו על חדר פראטו, החדר שהוקדש לרב פראטו. הוא הוביל אותן אליו והן סיפרו לו בהתרגשות שהן הנינות של הרב. זהו. זה כל מה שהיה חסר להשלים את המשימה. בעזרת הנינות ואביהן – דוד פראטו (הנכד) – הושלמה הסצנה. המשפחה אף שלחה הקלטה של הרב פראטו שר בקולו הייחודי את המנון המדינה "התקווה" (בנוסח הארוך, כפי שהיה נהוג באותה התקופה) – וההקלטה צורפה בחלקה לסרט.
לאחרונה הושק הסרט באופן רשמי וניתן לצפות בו דרך משקפות תלת ממד מיוחדות עם הכניסה למוזיאון. מאחר שהיום שער טיטוס מגודר ולא ניתן לעבור תחתיו, רק מי שירכיב את המשקפות יוכל לעשות זאת. גם בכך מצאתי סמליות. הכוח שב לירושלים. כך או כך, אלף תשע מאות שלושים ושש שנים אחרי שהוקם שער טיטוס כסמל להשפלה, לביזה ולחורבן העם היהודי, שָׁבוּ היהודים חזרה לביתם, והושב גם הסיפור הנשכח לירושלים. סיפורו של שער. שער הניצחון של העם היהודי.
