"בילדותי הרגשתי שא־לוהים גר בבית שלי"

אף שעלתה לארץ בגיל ארבע, אסתר שקלים מרגישה שלמעשה גדלה באספהאן שבאיראן, משם הגיעו הוריה. "הקהילה היהודית באספהאן היא מן הקהילות היהודיות העתיקות ביותר בעולם", היא אומרת. "מספרים על גולי יהודה שהיו הולכים בארצות הגולה ומחפשים מקום שבו המים והאוויר יהיו דומים לאלו שבירושלים, עד שהגיעו לאספהאן ואמרו: 'הנה, כאן זה כמו ירושלים'. אמא שלי נהגה לומר שאכן יש דמיון בין שתי הערים האלה – משהו באדמה, באוויר ובמים של אספהאן מזכיר את ירושלים".

שקלים מעולם לא שבה לאיראן, אך היא מכירה את המדינה ואת התרבות הפרסית לפניי ולפנים. היא בת 64, משוררת וחוקרת קהילות ישראל, ולאחרונה הוציאה את ספר שיריה השני, "מה צריכה אישה לדעת" (כנרת זמורה ביתן). עשר שנים מפרידות בין שני ספרי השירה שהוציאה, ושקלים מסבירה שהיא לא רואה את עצמה בראש ובראשונה כמשוררת, אלא כחוקרת: היא בעלת תואר שני מאוניברסיטת וושינגטון בארצות הברית, וכותבת כעת דוקטורט בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב. בעבר הייתה מנהלת המרכז למורשת קהילות ישראל במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב, והיא מרצה בחוגים שונים על קהילות ומנהגים יהודיים. "אני נותנת לשירה פחות עדיפות. השירה קורית כשהיא קורית".

לשקלים יש מעט זיכרונות ילדות מאיראן: היא זוכרת בעיקר את חוויית הילדות בישראל של סוף שנות החמישים ותחילת שנות השישים. "כשהגענו הנה, שלחו אותנו לחצור הגלילית", היא מספרת. "אבא שלי אמר 'זה לא בשבילי', ובעזרת הוריו ואחיו, שכבר הגיעו לכאן כמה שנים קודם לכן, הוא מצא בית ערבי ביפו. נכנסנו אליו וישנו על מיטות סוכנות, כשבחורף הגשם מטפטף דרך התקרה. אבא שלי שם שתי גיגיות בחדר כדי שלא נירטב". אחרי שנתיים עברה המשפחה לבת ים.

בלעי, סתמי והחרישי

אז במטבח / גילתה / לי אמי / את כל התורה / כולה // על רגל אחת / בפרסית: / "בוחור, / אודם נדה" – / בלעי, סתמי והחרישי! // או־אז / אך טוב וחסד ירדפוהו / כל ימי חייו / ושבתי בבית אדונִי / לאורך ימים // ("כל התורה כולה…", מתוך: מה צריכה אישה לדעת).

הפערים בין מה שהכירה מבית הוריה לבין מה שראתה בבית הספר הטרידו את שקלים כבר כנערה צעירה. "גדלתי בבית פטריארכלי", היא אומרת. "היה ברור שיש אישה ויש גבר, וברור שאבא הוא הקובע בבית. המעמד של אבא שלי היה חזק מאוד. ברור שאם הייתי נשארת בפרס זה היה טבעי, אבל חייתי בישראל, רוב חברותיי היו אשכנזיות, והבתים שלהן התנהלו אחרת לגמרי. המצב בבתים של חברותיי היה הפוך: הייתי רואה איך האמא צועקת על האבא ונמלאתי מבוכה. זה נראה לי נורא, אבל הבנתי שגם מה שקורה אצלי בבית הוא לא תקין. לא הזדהיתי עם המעמד שהיה לאמא שלי.

"יש חוויית ילדות שנחרתה בי עמוק. בגן הילדים נהגתי לצייר ציורים די יפים, ויום אחד באו שני ילדים לגננת עם ציור שאני ציירתי והראו לה אותו, והיא שיבחה אותם על הכישרון שלהם, וחיבקה ונישקה אותם. כעסתי מאוד על כך שהם גנבו ממני ציור. התחלתי לצעוק בפרסית, לקלל, וזה רק הצחיק אותם עוד יותר. לא יכולתי גם להביא את ההורים שלי שיגנו עליי, כי הם לא ידעו עברית. הגננת לא עשתה כלום. אני חושבת שהאירוע הזה חידד אצלי את הצורך בשפה, וגם את ההחלטה שאני לא אתן לאף אחד להשתלט עליי, לקבוע בשבילי, לקחת לי – אני אקבל את מה שמגיע לי, ולא יוכלו לדכא אותי באמצעות השפה. זה גם מה שגרם לי להיות בקיאה בארון הספרים היהודי. זו הייתה שפה גברית שלמדתי אותה בשבילי, בשביל העצמאות שלי".

מה לגבי התרבות והמסורת מהבית? הרגשת שאת יכולה לבטא אותן במרחב שבו גדלת?
"לא. גדלתי בתקופה שבה הייתה הגמוניה תרבותית שגרסה שכל דבר מזרחי הוא שם נרדף לטיפשות, לפרימיטיביות, ומזרחים הם אנשים שלא תרמו מעולם לעולם היהודי, לעצמם או לחברה הישראלית. ואם זה כך, למה שארצה להשתייך לעדות המזרח? התביישתי במוצא שלי. כלפי חוץ אמנם לא הפגנתי את זה – יש לי כבוד עצמי ויש לי גאווה – אבל כלפי פנים, רציתי למות מבושה.

"צריך לזכור שבעבר, המורים והמנהלים בבתי הספר נראו בעינינו כמעט כמו א־לוהים. מה שהם אמרו היה האמת ואין בלתה. ואם במשך כל שנות הלימודים שלי לא למדתי שום דבר על התרבות שלי, בתקופה שבה האתוס העיקרי הוא הציונות, עלייה, חלוצים והשואה, למה שארצה להשתייך לתרבות הזו? בכל שנותיי בבית הספר לא למדתי על שום דמות מזרחית שתרמה משהו לציונות, שום שיר או סיפור של יוצר מזרחי. אז חשבתי שאין כאלה. נוצרה בעיה קשה בזהות שלי".

הצלחת לפתור את הקונפליקט?
"רק אחרי הרבה שנים, בתואר השני שלי, הלכתי לחקור את יהודי איראן. רציתי לראות הכצעקתה, האם באמת אין שם כלום, כמו שחשבתי כתוצאה מהחוויה בבתי הספר שבהם למדתי. הייתי בהלם. אני זוכרת שהלכתי לארכיון הציוני, ובדרך כלל אתה חושב שמסמכים בארכיון יהיו צהובים ומקומטים, וכשהתחלתי לעבור על המסמכים שקשורים לציונות באיראן, הם היו כמו חדשים. כאילו לא נגעו בהם. אז הבנתי שאם אין הכרה – אין הוקרה. אתה לא יכול להגיע להוקרה אם אתה לא מכיר. ומה שאני רוצה לעשות הוא להנחיל את ההכרה הזו בשביל ההוקרה. היום אני מרגישה מאוד שלמה עם הזהות שלי, כי ברור לי לחלוטין מה המדרג הנכון. ברור לי לחלוטין שאני אישה יהודייה, ישראלית, מזרחית ופרסייה – בסדר הזה".

לא פעם אפשר לשמוע אנשים שגדלו בארצות האסלאם, או נולדו למשפחות של עולים מארצות האסלאם, שמדברים על הדו־קיום ששרר בין יהודים לבין לא־יהודים בארצות הללו. איך את רואה את הנושא הזה?
"הדו־קיום שמדברים עליו התקיים בדרך כלל בשכונה, בכפרים הקטנים, ושם באמת היו חיים משותפים בין יהודים ולא־יהודים. אבל מה שלא מדברים עליו הוא היחס של השלטונות ליהודים, החוקים המפלים וכן הלאה. צריך להבין שהיהודים בפרס נחשבו לטמאים. ביום חורף יהודי לא יכול היה לצאת החוצה, כי אם יינתזו מים מהרגליים שלו על המוסלמי שעובר שם, המים מעבירים טומאה ומטמאים אותו. זו זוועה. מעבר לכך, הסיפורים על הדו־קיום מתייחסים למדינות שהיו תחת שלטון ליברלי פרו־מערבי, כמו במרוקו שהייתה תחת השלטון הצרפתי. בהרבה מקומות ובתקופות שונות זה היה אחרת לגמרי. היו ליהודים תקופות טובות תחת השלטון המוסלמי, אבל הם תמיד היו נתינים, אזרחים סוג ב'. לכן, צריך להעמיד בהקשר הנכון את ההתרפקות הזו על העבר.

"יש לי חברים שהם מזרחים רדיקלים, ואני חלוקה על דרכם. יש שם אנטי־אשכנזיות מאוד בוטה, ואנטי ציונות. פעילים מזרחים רדיקלים מאמצים לא פעם שיח פלשתיני ממש, וטוענים שהציונות היא בסך הכול שלוחה אירופית של הקולוניאליזם. אני לא מוכנה לקבל את זה. זו המדינה שלנו והיא מדינה יהודית, וגם אם נעשו טעויות בתחילת הדרך צריך לתקן אותן ולהתקדם הלאה".

צריכה מסגרת פמיניסטית

כשמרים הנביאה / שרה / על הים, / משה לא גער / אהרן לא פרח / עמוד האש לא שרף / וכל העם גאֹה גאָה / נהסה / ונשמע // ("כשמרים שרה", מתוך: מה צריכה אישה לדעת).

כנערה דתייה, ההלם שחווית בבית הספר היה מן הסתם לא רק בתחום התרבותי אלא גם בתחום הדתי.
"נכון. אני זוכרת שכשהגעתי לבית הספר, שבת הפכה פתאום להיות 'אסור' ו'מותר'. גם אצלנו בבית היו דברים שמותר ואסור לעשות בשבת, ואבא שלי ידע אותם ולימד אותנו עליהם, אבל זה לא היה העיקר בשבת. בילדותי,  הרגשתי שא־לוהים גר בבית שלי. הייתה יראת א־לוהים, אבל לא היה פחד. דיברנו איתו. אני זוכרת את אמי המנוחה, שהייתה חולה וסבלה במשך הרבה מאוד שנים, פונה לא־לוהים ושואלת: 'למה, למה אתה עושה לי את זה?'. אני מרגישה שאצל החברות האשכנזיות שלי א־לוהים הפך למי שמציץ מן החרכים, שכל הזמן מחפש אותך, בודק איפה אתה לא בסדר".

את מגדירה את עצמך אישה פמיניסטית?
"אני לא אוהבת את המילה 'פמיניזם', כי יש לה קונוטציות מאוד שליליות של לעומתיות ושל אנטי. הפמיניזם הרדיקלי הוא פעמים רבות אנטי־גברי, ולעתים גם אנטי־מסורת ואנטי־משפחה. זה לא אני. הדברים צריכים להיעשות באהבה, בפשרה, בידיעה שדברים שהיו כל כך הרבה שנים לא ישתנו ביום אחד. אני בעד אבולוציה, לא רבולוציה. אחרת זה לא עובד, וזה רק מעורר אנטגוניזם. לכן אני לא מגדירה את עצמי פמיניסטית. אני דוגלת בשוויון מגדרי ותרבותי.

"אני חברה ב'קולך' ומאוד אוהבת את המסגרת הזו. היה לי קשה למצוא את עצמי בתנועה הפמיניסטית הלא־דתית, משום שיש שם אנטגוניזם כלפי העולם הדתי. זה לא בשבילי. הדתיות והמסורת היהודית הן הנשמה שלי, וכמו שלפעמים אבא ואמא שלך הם לא בסדר בדברים מסוימים, זה עדיין לא אומר שהם לא אבא ואמא שלך. הם לא מושלמים, ונלמד איך להסתדר איתם. כך גם לגבי המסורת. אצל הרבה מאוד פמיניסטיות חילוניות מצאתי תפיסות שליליות של היהדות, כאילו היהדות היא שם נרדף להדרת נשים. אבל כן הייתי צריכה מסגרת פמיניסטית שתיתן לי כוח. בהרבה דברים בחיים שלי לא היה לי מודל לחיקוי. גם בכך שהלכתי ללמוד באוניברסיטה, למשל, הייתי היחידה במשפחה שלי שגמרה תיכון והלכה ללמוד לימודים גבוהים. הייתי חריגה גם בכך שהתחתנתי עם אשכנזי, ואחר כך גם התגרשתי. הייתי צריכה מודל של נשים פמיניסטיות מאמינות, שאוהבות את התורה ואת המשפחה".

האם את מרגישה שיש בארגון פתיחות לקול שאת משמיעה? הפמיניזם הדתי בארץ הוא במידה רבה אשכנזי.
"אין ספק שהרוב הגדול ב'קולך' הן נשים אשכנזיות מן המעמד הבינוני־גבוה. אבל מתחילת הדרך קיבלתי חיבוק חם, ובהחלט הרגשתי שהחברות רואות אותי כאחת משלהן. הן גם עושות צעדים בתחום הזה. בכנס 'קולך' לפני שנתיים היה פאנל שלם בנושא המזרחי, ונציגות של 'קולך' יזמה פגישה עם קבוצה פמיניסטית מזרחית בירושלים. יש היום הרבה פתיחות, ויש רצון טוב. כמו שאמרתי, אני לא מאמינה ברבולוציה. הדברים האלה יקרו לאט לאט".