המודעות לבעיית סרבנות הגט הולכת וגוברת מזה שנים ארוכות, כשעל פי רוב נשים הן הקרבנות של תופעה זו. בחו"ל קוראים לתופעה זו "עיגון", ובצדק, שכן במקורות התלמודיים כל אישה שאינה יכולה להתחתן מסיבה זו או אחרת מכונה עגונה (או עגומה). בארץ העדיפו את המושג "מסורבת גט", לפי שהתופעה שלפנינו שונה במובנים רבים מהמקרים המוכרים מהדורות הקודמים. מקרי העיגון המתוארים בספרות השו"ת הם בדרך כלל מקרים שבהם עקבותיו של בעל נעלמו, ואילו התופעה של העגונה העכשווית נובעת בעיקרה מסירובו של הבעל לתת גט לאשתו. תופעה זו היא חדשה יחסית, והיא מתועדת בספרות השו"ת רק במאה וחמישים השנים האחרונות. בתקופת הראשונים מתועדים רק מקרים בודדים של סרבנות. ריבוי המקרים נובע מכמה סיבות, כשהבולטות ביניהן הן פירוק הקהילות הקלאסיות, ההגירות הגדולות ואפשרות הניידות בעקבות כלי תחבורה חדשים.
המודעות לתופעת הסרבנות גברה אצלי בשנים האחרונות לתפקידי כראש ישיבת הקיבוץ הדתי בעין צורים, ובמיוחד בשנת תשנ"ג (1993), השנה שבה עברתי לישיבת מעלה גלבוע. גם הרב אלישיב קנוהל, ששימש ראש כולל ההלכה בישיבת עין צורים, היה מוטרד מנושא זה, ובשנת תשס"א (2001) חיבר יחד עם הרב ד"ר דוד בן זזון והטוענת הרבנית ד"ר רחל לבמור את ההסכם לכבוד הדדי, בהתייעצות עם דיינים וגדולי הפוסקים.
באותה עת חשבתי בלבי שהמודעות הגוברת לבעיה עשויה לחולל שינוי משמעותי. חשבתי שהיא תגרום לכך שבבתי הדין הממלכתיים יאמצו גישה שמפעילה סנקציות על בעלים סרבנים מוקדם יותר ובצורה רחבה יותר. גישה כזו מעוגנת היטב בהלכה וכבר כתבו על כך רבים, ואף אני כתבתי על כך גם מעל דפי עיתון זה. דא עקא, פתרון זה אינו רלוונטי בחוץ לארץ כלל וכלל, שכן אין בידי בית הדין כוח לאכוף סנקציות שכאלה. כמו כן הוא אינו רלוונטי למקרים של הסרבנים הקשים, העיקשים, שאינם מושפעים מהסנקציות ומוכנים לסבול הכול ובלבד שלא לשחרר את העגונה.
אפשרות שהיא ריאלית
בקיץ תשע"ג (2013) הוזמנתי לכנס בעניין עגונות בניו יורק. בהשפעת מאמרים של שני תלמידי חכמים מובהקים, הרב דוד בס וד"ר אבישלום וסטרייך, הצעתי בכנס זה פתרון חלקי לבעיית העגונות.
הצעתי התבססה על העובדה שיש מקרים שבהם אישה מחכה לגט שנים רבות, אך לפי ההלכה ייתכן שאינה זקוקה לגט מעיקר הדין. מצב זה יכול להתהוות בשתי צורות. צורה אחת היא מקרים שבהם הבעל העלים מידע חיוני על אודותיו בזמן הקידושין. מקרים אלו הם דוגמה קלאסית של "מקח טעות", והקידושין אינם חלים. צורה שנייה היא מקרים שבהם אמנם הבעל לא העלים שום מידע חיוני, אך כבר סמוך לנישואין חיי הזוג היו רחוקים מאוד מחיים של זוג נורמטיבי, עד שניתן לטעון ש"לא על דעת כן האישה קידשה את נפשה". בשני מקרים אלה, אם יש סבירות שהאישה לא השלימה מעולם עם נישואין אלו, יתברר שלא היו קידושין ואין צורך בגט. יצוין כי ההתנהגות האופיינית לסרבנים הקשים יוצרת מצב שבו יש מתאם גבוה בין סרבנות גט למקרי "מקח טעות" או "אומדנא דמוכח".
הצעתי הייתה להקים בית דין בינלאומי שיבחן מקרים של סירוב גט שנראים מתאימים לתנאים הללו, ולפסוק בהם בצורה ראויה ושקופה. בעיניי, מטרתו של בית הדין המוצע הייתה להתמודד עם שאלות מסוג זה בלבד. לא הייתה בהצעה זו יומרה לפתור את כל סוגי סרבנות הגט. ואולם, כבר באותו כנס שיערתי שפתרונות אלו יסייעו להרבה נשים מסורבות לקבל גט, שכן הבעלים הסרבנים יבינו שלא כל הכוח מצוי בידיהם. ואכן, לאחרונה דווח שקרוב לארבעים עגונות קיבלו גט בעקבות הפעילות של בית הדין. מדובר במקרים שבאו לפתחו של בית הדין, ובהם המודעות לאפשרות שחרור האישה ללא גט גרמה לבעל לחזור בו מסירובו ולתת גט.
כוונתי העיקרית הייתה לפתור בעיות בחו"ל, לפי ששם המצב הרבה יותר חמור, בהיעדר אפשרות להטיל סנקציות על הסרבן. אך מיד פנו אליי מארגון "מבוי סתום" המייצג נשים עגונות, בבקשה שאסייע במקרה דומה שאירע בארץ. התייצבתי לדיון מטרים והתייעצות, ולבסוף גם הצטרפתי כדיין שלישי בבית הדין. במקרה הזה היו כמה סיבות לחשוב שהקידושין אינם תקפים.
כבר אז הבנתי שכמו בהרבה שאלות הלכתיות המציאות מורכבת יותר מהמקרים התאורטיים, ולעיתים בהחלט יש סיבות לשקול את האפשרות שהקידושין מלכתחילה לא היו תקפים. יש, לדוגמה, סעיפים שעשויים להיות משמעותיים מאוד בחו"ל, ולעיתים אף בארץ, כמו למשל אם יש בעיה עם יהדותו של החתן (כמו גר קטן שבחר בבגרותו בנצרות או בעל שהעיד על עצמו שאינו יהודי כלל). לעיתים יש בעיה עם עדי הקידושין, כגון עד פסול משום שהיה קרוב או "רשע", או שהעדים לא ראו את נתינת הטבעת. יש גם מקרים שבהם הטבעת מעולם לא הייתה שייכת לחתן, כמו למשל אם ההורים נתנו את הטבעת לכלה כמתנה רגע לפני הקידושין.
קצת יותר מאוחר צורפתי לבית הדין הבינלאומי ומאז אני נמנע מלשבת בבתי דין פרטיים בארץ, לבקשת אב בית הדין של בית הדין הבינלאומי, הרב שמחה קראוס, מבכירי התלמידים של הרב יצחק הוטנר והרב יוסף דב סולוביצ'יק. עם זאת, אני עובר כמיטב יכולתי על הפסיקות המיוחדות של בתי הדין הממלכתיים ושל בתי הדין הפרטיים, ללמוד על מנת לעשות.
אמנם מקרים של שחרור אישה ללא גט מצויים בספרות הרבנית, וגם בתי דין בארץ לא נמנעו לחלוטין מפסילת קידושין למפרע ושחרור אישה ללא גט; אך עד אותו קיץ בניו יורק כמעט לא פורסמו מקרים בימינו של שחרור אישה ללא נתינת גט על ידי בעלה. רק בחמש השנים האחרונות רבו הפרסומים על מקרים שבהם בתי דין שונים שחררו אישה מבלי שהבעל נתן לה גט. לפרסומים הללו יש משמעות שכן הם מגבירים את המודעות לאפשרות הזו אצל הדיינים, בציבור הרחב ואפילו אצל בעלים המאיימים לסרב לתת גט. אבקש לסקור כמה מן המקרים הללו שפורסמו בשנים האחרונות כדי להצביע על האפשרות הריאלית של דרך זו.
יתרונות וחסרונות במערכת
נפתח בשני מקרים שהתפרסמו לאחרונה, שבהם שוחררו עגונות ללא גט בבית דין פרטי בראשותו של הרב דניאל שפרבר: במקרה אחד (בן חיים) התברר כי אחד מעדי הקידושין שיוחדו למעשה הקידושין עבר עברות של פגיעה מינית בקטין טרם היותו עד הקידושין וריצה עונש מאסר לאחר היותו עד – כלומר בעת הקידושין הוא היה עד פסול. במקרה שני (צביה גורודצקי), עיקר הטענה של "מקח טעות" עלתה עוד בחקירת העניין בבית הדין הממלכתי, והיא שוחררה בבית הדין של הרב שפרבר לאחר שנוספו עוד כמה וכמה סעיפים להקל.
גם בבתי הדין הממלכתיים שוחררו נשים עגונות ללא מתן גט מבעליהן. לאחרונה פורסם שבית הדין הממלכתי בחיפה שחרר עגונה על בסיס עד קידושין פסול, בסיפורו של סרבן הגט עודד גז. וכמובן, אי אפשר לדלג בסקירה זו על שליחת גט מדין זכייה, ועל הפסיקה המפורסמת של הרב אוריאל לביא לשחרר כך עגונה שבעלה שוכב במצב צמח שנים ארוכות.
בחו"ל אנו משתמשים יותר בכלים של שחרור עגונות ללא גט, ויש לכך שתי סיבות: ראשית, אין לנו הזכות להפעיל סנקציות על הסרבן; ושנית, מאחר שהקידושין נעשים בצורה פחות ריכוזית ומסודרת, יש יותר תקלות במעשה הקידושין וכתוצאה מכך יותר מצבים שבהם אפשר להפעיל את הכלים הללו.
למערכת הממלכתית המסודרת יש יתרונות רבים מעבר ליכולת לכפות גט: הדיינים עוברים הכשרה מסודרת, הם עובדי מדינה והדיינות היא המשרה העיקרית או הבלעדית שלהם ולכן הם יכולים להשקיע את ירב המאמצים בדיון שעומד לפניהם. חלק מהדיינים גדולי תורה ממש משכמם ומעלה – ואכן, יש הרבה פסיקות טובות ומנומקות היטב. מאידך גיסא, יש במערכת גם לא מעט חסרונות: המינויים לדיינות הם פוליטיים ואין איכות הדיינים מובטחת. הדיינים עצמם קובלים על העומס, ועל כך שאין להם עוזרים כמו במערכת המשפטית המקבילה.
בהתמקצעות של הדיינים יש יתרון אך יש גם חסרון, שכן הם אינם בהכרח רבני קהילות כפי שהיה נהוג מימים ימימה, ולא תמיד יש להם התנסות והיכרות עם הקהל הרחב. האופציה החשובה של כפיית גט שלא בשוטים על ידי סנקציות המעוגנת בהלכה ובחוק הישראלי לעיתים מונעת מהדיינים חשיבה על אופציות אחרות.
במערכת יש חיקוי של המשפט המערבי בכמה בחינות: צורת קבלת הקהל יוצרת אצל המתדיינים תחושה שאין הקשבה למצוקה של העגונה; לעיתים קרובות גם בכתיבת הפסקים מתגנבת נימה של משפט מערבי, שזרה לתורתנו ויותר נוקשה מטבעה; ובתי הדין משקיעים כוחות בהתמודדות עם חוקי המדינה ולא רק עם ההלכה. ואחרון אחרון חביב, אישה יכולה להיתקע בגלל הרכב מסוים, ואילו הגיעה להרכב אחר הייתה משתחררת מעיגונה בזמן. מצב זה אינו דומה כלל להכרעה של גדולי תורה בדורות הקודמים, שלעיתים הציעו כיוון להתיר עגונה או מי שהיה בו חשש ממזרות, ולאחר מכן צירפו לפסיקה תלמידי חכמים נוספים שהסכימו עם שיטתם.
בשנים האחרונות ניטש ויכוח בין בתי הדין לבין ארגוני הנשים על אחוזי העיגון, אולם זהו ויכוח סרק שכן אין זה חשוב מהי הסיבה – כאשר קבלת הגט מתעכבת אנו מעמידים את הזוג בניסיונות שקשה לעמוד בהם, כפי שכתב הרב אליהו מזרחי:
ואין לך שעת הדחק גדול מזה, שאם תישאר האשה עגונה כל ימיה ודאי נפיק מיניה חורבה וכל שכן בזמנים האלו שבעוונות רבו הפרוצות ונתמעטו הצנועות (שו"ת רבי אליהו מזרחי, סימן לו).
בסיכומו של דבר, נראה לי שצריך לפעול במקביל בשני הערוצים. מחד גיסא, יש לחזק את בתי הדין הרבניים, לדאוג ליותר דיינים ראויים ולכלים לעזור להם בעבודתם הקדושה. מבלי להצביע על אשמים יש צורך עז לזרז את ההליכים, במקרה הצורך להפעיל סנקציות מוקדם יותר ואף לשקול אפשרות של פסילת הקידושין במקום שהסנקציות אינן פועלות. מאידך גיסא עלינו לחזק את ידי הרב דניאל שפרבר ובית דינו, הפועל במקרים שבהם הסנקציות שמפעיל בית הדין הממלכתי לא עלו יפה ויש מקום לשקול היתרים שאינם תלויים בנתינת גט, כאשר שיקולים אלו לא מוצו עד תום במערכת הממלכתית בגלל הסיבות שמניתי לעיל.
