"הקשר בין נאציזם ופופ"

בשנת 2015 הסופר עמיחי שלו היה שותף, עם ידידו הגרמני נורברט קרון, להוצאתה של אסופת הסיפורים "לא נשכח, נצא לרקוד", שסיפוריה נכתבו על ידי ישראלים צעירים ובני דורם מגרמניה, והם מבטאים את השינוי שחל בהתייחסות לשואה בדור השלישי. כפי שכתבו עורכי הקובץ, "לעומת הדור השני, שלרוב המשיך לקיים דיאלוג טעון ומרוחק… בקרב בני העשרים עד ארבעים התפתחה גישה חדשה ביחסים, נינוחה יותר ואולי אפילו פחות טעונה".

ספרו החדש של שלֵו מבטא המשך של העיסוק ביחסי ישראלים־גרמנים, בסוגיה הגרמנית ובשואה, כשנימת האירוניה והסאטירה של הספר יוצרת ריחוק מסוים והקורא מנוע מזיהוי מוחלט בין הסופר לבין הנכתב. מצד שני, קיימת הבחירה בגיבור הספר, "וולקשטיין", שם משפחתו של עמית של שלֵו – מתרגם, עורך וסופר, המרצה עמו בשותפות במכללת ספיר. הקרבה הזאת מבטלת במובן מסוים את ההזרה בין הכתוב לכותב, ומחזקת את התחושה שהספר נכתב לא כיצירת ספרות "טהורה" אלא כ"רומן־אידיאי", ושמאחוריו איש עם אג'נדה.

ישראלי לפני בן־אדם

הספר נחלק באופן מובהק לשני חלקים. ב"ספר הראשון" ("מיסטריום טרמנדום") וולקשטיין, רווק תל אביבי, מרצה על "הקשר בין הנאציזם והפופ" במכללת ספיר. אלה ימי "צוק איתן": אזעקות, טילים. המכללה נסגרת ואפילו בתל אביב נשמעת אזעקה. וולקשטיין המובטל מאונס נפגש עם חברו יותם, שעובד ב"יד ושם", ומציג לפניו בחורה גרמנייה – קתריונה, שחוקרת את תולדות היהודים בעירהּ, מינכן. מתברר שהשואה אינה מקצועו של וולקשטיין בלבד, גם חבריו והאנשים מסביבו קשורים לשואה. במהומת הטילים נוצר קשר אינטימי בין וולקשטיין לקתריונה, אך ההזדקקות גופנית יותר מאשר נפשית.

וולקשטיין מנצל את הבטלה הכפויה ומבקר אצל הרופא שלו, ד"ר קוֹךְ (האסוציאציה אינה מקרית). ד"ר קוך מעריץ את מנגלה: "האיש היה גאון שהקדים את זמנו", ודוגל בניסויים בבני אדם. אפשר להשתמש לכך בהומלסים, לא? בפרק הבא אנחנו פוגשים את וולקשטיין בגרמניה, לשם נמלט מאימת הריק. בגרמניה אכן ימצא מזור לתחושות ההשפלה ולפיטוריו. הוא מוזמן להרצות בפרבר ליד המבורג וגם מצפה לפגוש את קתריונה. "הוא שמח להיות כאן… בגרמניה החדשה. לא מרגיש כלום… אין פה היסטוריה. הכול נקי ורחוץ… מתח את ידיו. חש שהוא יכול לנוע לכל כיוון אקראי וימצא את דרכו… כבר לא חש את החסר התמידי …הוא יכול להרגיש שוב את העולם… ולהרגיש שמקומו בו…".

העלילה מתקדמת בדילוגים, גדושה באירועים קטנים ובתפניות. סצנה מתחלפת באחרת, לרוב ללא קישור או הסבר. מאי־שם צצים ידידים, ויש לוולקשטיין כבר דירה ומיטה לאירוח, הוא כבר לא בודד. בחברת ידידו הגרמני פרנק הוא צופה בנבחרת גרמניה בטלוויזיה, אבל פתאום חושב על "טובים נגד רעים. הנאצים נגד היהודים…". פרנק, לעומת זאת, מתריס נגדו דווקא בענייני הסכסוך הישראלי־פלשתיני; ומרטין, החבר האחר, "תמיד יראה אותו כישראלי קודם כול ורק אחר כך כבן אדם…". המתח הזה, והמשמעות של קשרי ידידות גרמנים־ישראלים, באים לידי ביטוי קיצוני כאשר מדובר ברצינות בהצעה ליטול חלק בניסויים של ד"ר קוך (נמצא חסר־בית אחד לניסוי). חתימתו של וולקשטיין על הבקשה לאישור ניסויים בבני אדם נחוצה למעסיקיו הגרמנים, בדיוק משום שהוא יהודי וישראלי!

זהות לאומית היא פאסה

בהמשך ידלג הסיפור אל הרצאתו של וולקשטיין על "הנאציזם והפופ". בעמוד 220 מופיע קטע היסטוריוסופי, שאולי למענו בלבד כדאי לקרוא את הספר: "אני לא מאמין בלימודי היסטוריה… אף אחד לא לומד כלום מההיסטוריה. רק מה שנוח לו… אפשר לבחור איזה סיפור שאנחנו רוצים… המאה העשרים היא מאה מואצת… מעשי טבח וזוועות… רצח אכזרי של עשרות מיליונים… אחרי שהזמן עובר הם נכנסים לפרספקטיבה ('פּוֹפִּית') כמו השיר שזכה באירוויזיון. והוא לפתע החל להמהם: ג'־י־נ־גי־ס ג'ינ־גיס־חאן…". כל הטרגדיות ומעשי הרצח ההמוניים הופכים בעידן הפוסט־מודרני "למוצר תרבות הפּוֹפּ והמותגים… במקום לעסוק שוב ושוב בתימות ההיסטוריות והמפלצתיות… אנו (פונים) אל האזוטרי. אל הפּוֹפִּי. וכל ההתעסקות הזאת מרחיקה אותנו מהמעשים הנוראים… ויש גם פחד רעיוני מהנאציזם. פחד שמא הדמוקרטיה שלנו לא בטוחה… הפחד מוביל להשטחה, פירוק של רגש טראומטי… אתה הופך את המפחיד למגוחך… בדיחות שואה… הנאציזם נהיה משהו שאפשר לצחוק לו. לא לירוק בפניו, לקלל אותו…".

אלא שמתברר שההרצאה כלל איננה לב העניין, כי ב"ספר השני" ("הרמוניה מונדי", מעמ' 251) אחותו של וולקשטיין נעמה מגיעה לברלין. היא הופכת למרכז הסיפור ולמספרת בגוף ראשון ומשנה את אופיו לגמרי: נישואיה וחייה בדאלאס השתבשו והיא באה לפגוש את אחיה בדרכה הביתה, לישראל. אבל אז היא משנה את דעתה: "ככל שעובר הזמן ישראל הופכת… למקום שלא חוזרים אליו. מקום מלא הרס ושחיתות וציניות ובורות ופנאטיות…". לדעתה, צריך לבנות עתיד אחר עם מדינות מסוג חדש: "מדינות ענן. וירטואליוֹת בלי גבולות פיזיים… עתיד שבו לאום ודת לא רלוונטיים… ואנשים מתאגדים תחת מאפיינים אחרים כמו ערכים או מטרה משותפת… מדינה זה רעיון פרימיטיבי… יש דברים משמעותיים יותר כמו בית הספר והאנשים שאני אוהבת והשירה. מה המדינה קשורה לזה?".

וזה ממשיך: "העבר הוא שמכתיב את העתיד, והעבר הוא זהות לאומית… מוצא וקרבת דם… וזה כל כך חסר חשיבות… הרי גם אם יש קרבת דם ביני לבין נניח יהודים אורתודוקסים, מה מלבד זה יש לנו משותף? התנ"ך? השפה? האם זה יותר חשוב מ…אינטימיות, צורת חיים (משותפת), מוסר בסיסי?… המשותף מחבר בינינו… זו המדינה האמיתית. המדינה האמיתית עשויה מאנשים". הטיעונים האלה מהווים סיום רעיוני של הרומן.

הרמוניית היקום

לעומת "הספר הראשון", המהנה והמרשים בעיניי, "הספר השני" פוגם לדעתי ביצירה. לא בגלל הרעיון הבוסרי שבסיומו, שהוא תמים ולא מזיק, אלא משום שהספר השני לא תואם כלל את הראשון. את האירוניה, הסאטירה והקלילות מחליפים כובד, מרירות ואיבה, מצד אחד, ומעבר לתיאורים פנטסטיים מצד שני – כולל סצנת היעלמות של וולקשטיין, שהתנהגותו ותודעתו השתנו לגמרי, ודיבור על "תדרים אחרים" הנקלטים מהיקום ועל החלל החיצון.

כל זה אינו מתחבר לספר הראשון, שהיה שונה לגמרי בתוכנו ובסגנונו: מלא זיקוקין די־נור מילוליים, עושר של דמיון תיאורי ולוליינות מלאת קסם. נוצרת בו אמנם תחושה של קיטועים, אבל יש בו תוכן מאוחד ולכידות. ואילו בספר השני העלילה מתפרקת ומתפזרת לכיוונים שונים ומאבדת מיקוד. כאילו שהסופר כיוון ליעד רעיוני מוגדר – אבל איבד שליטה על הדרכים האפשריות ליעדו ולא מצא את הדרך הספרותית, הטבעית, לשם ולכן נדמה שהדביק את הרעיון המקורי לעלילה.

מצד שני, אפשרית גם קריאה אחרת של הספר השני וזיקתו לספר הראשון. ייתכן שמראש תוכננו שני ספרים שונים, בעלי מוטואים מנוגדים. הראשון הוכתר במוטו "מסתורין מלאי איבה" והשני במוטו "הרמוניית היקום". השוני ביניהם מדגיש את הניגוד בין הספרים – כשהשני פותר את בעיותיו של וולקשטיין שבספר הראשון. המוטו שלו גם מסביר את היעלמותו של הגיבור ואת התודעה החדשה, הבלתי ברורה שלו, את המחשבות ה"יקומיות" ואת הרעיון החדש שהוגה נעמה אחותו.

הקריאה הזאת אינה משפרת את תחושת אי הבהירות ואובדן השליטה ב"ספר השני", אבל לפחות מנמקת את השוני באופי ובמרכיבים של הספר ומעמידה את הרעיון החדש שבסיומו כשיאו הטבעי של הספר.

 

וולקשטיין
עמיחי שלו
דביר, 2018, 414 עמ'