מפרופ' חנן אשל ז"ל למדתי להביט בפניהם של הדגים המבועתים עשויי הפסיפס שבמפת מידבא העתיקה. חנן אמר שהדגים בורחים במעלה הירדן כי הם מבינים שים המלח מת, ואני תהיתי שמא למדו היטב דגי הפסיפס העתיק את ספר דברים וידעו כי סדום איננה רק עיר חרבה היושבת על אגם מלוח ומר אלא היא גם אתר שיש טאבו על ראייתו כמחזה אימה, שהעוברים, השבים ו"הנכרי אשר יבא מארץ רחוקה" רואים אותו ונאנחים "על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת, מה חרי האף הגדול הזה" (דברים כב). הרשב"ם הרי אומר שמי שמביט אחורה "מתעכב בצער על סדום" ואילו אנו צריכים להפנות את הגב לסדום ולטפס במעלה ההר אל ירושלים.
ובכל זאת, באופן אירוני, מבטה של אשת לוט שומר לעד על סדום במעטה מלח מגן־שכחה. יוסף בן מתתיהו מספר על אשת לוט ש"הייתה פונה תכופות בשעת הבריחה לצד העיר, תאבה לדעת מה מתרחש". ומעיד "ולפיכך נהפכה לנציב מלח. אני ראיתי את זה והוא קיים עד היום". וכמותו מעידים מדריכי הטיולים והילדים המדמיינים, על עשרות הסלעים, שכל אחד מהם מצביע על אשר אסור להתבונן בו.
לא רק הם מביטים בסקרנות בגורלה של סדום. הלוא התקווה לתיקונה של סדום גנוזה בנבואה וגלויה במדרש: סדום סמל הרשעה היא גם אחד מאתרי התקוות הנדירים של המקרא. כמו החלוצים ששרו בדרכם לבית הערבה את השיר המופלא "לכו ונלכה לסדום ועמורה, שם נחיה זמן רב. אל נא ירעד הלב ממורא, לא יבהילנו השרב! במו ידיו יבנה חלוץ בית חרושת וגם קיבוץ" – כך גם הפרשנים יורדים שנה אחר שנה אל המקום הנמוך בעולם להביט בסדום ומבקשים להמתיקה, שהמלח ממתק את הבשר, וגם בים המוות הכחול חרוטים בחול קווי מתאר של זעקה הדורשת את תיקונה. כדברי הנביא יחזקאל (טז): "ושבתי את שביתהן את שבות סדום ובנותיה". ובכן נביט בה בסדום, גם אנחנו, רגע לפני ההפיכה ונחפש את תקוותה.
בין שתי ציביליזציות
בסדום אנחנו מביטים לראשונה דרך עיניו של לוט הנושא את עיניו ורואה את "כל ככר הירדן כי כלה משקה… כגן ה' כארץ מצרים בואכה צוער". אמנם רגע אחר אפיונה של סדום כאזור פורה ועשיר מאפיין המקרא את סדום בשפה מוסרית ואומר: "ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאד". במקרא האפיון הבוטני והמוסרי קשורים זה לזה. שהרי מגורי לוט באזור שכולו משקה נושאים בחובם סכנה מוסרית של גאות וגאווה, ואילו מגורי אברהם ב"ארץ הרים ובקעות למטר השמים תשתה מים" מובילים את האדם לשאת עיניים לשמיים. היובש, התלות והצימאון פותחים את ליבו של האדם והעושר יכול שיכסה את ליבו בשומן, כדברי יחזקאל: "הנה זה היה עון סדום אחותך גאון שבעת לחם ושלות השקט היה לה ולבנותיה ויד עני ואביון לא החזיקה". מי שגאון הירדן מצמיח לו לחם נמצא בקבוצת סיכון של לב העולה על גדותיו עד אשר אין דבר יכול להיכנס בשעריו, גם לא מלאכים עניים מבקשים לחם.
ההבדל הזה שבין שתי הציביליזציות, זו היושבת על מים רבים וזו יושבת האוהלים, משתקף בפרשת וירא בשני סיפורים מקבילים על הכנסת אורחים. אוטופיה ודיסטופיה בזעיר אנפין:
בסיפור האחד, אולי כאב המילה אולי צער הבדידות פותחים לרווחה את יריעות אוהלו של אברהם, וכשהיריעות פתוחות אל האופק והאופק פתוח יכול אברהם לראות אנשים במרחק מהלכים בחום ללא צל ומחסה. באופן נדיר מכניס אותנו התנ"ך אל המטבח של האבות ואנחנו רואים שמי שרעב ימצא אצלם פת של לחם ומי שצמא ישתה מי באר ומי שיפתח את ליבו ברחמים כמלאך אל המהלכים בדרכים יגלה כי גם רחמו נפתח ובשורת הילד תאיר את אוהל אברהם ושרה. הסיפור השני מתרחש בעיר סגורה. השמש שוקעת, הערב מעריב, ובני העיר כולה נסבים מנער ועד זקן לאנוס את האורחים.
חז"ל הרגישו שמה שאִפשר להפוך אורחים למצרכים הוא שיכרון הגאות. כשאדם שבע כל כך הוא אומר "הואיל וכסף וזהב יוצא מארצנו, למה לנו עוברי דרכים? אין אנו צריכים שיבוא אדם אצלנו" (תוספתא סוטה ג). גאות כזו שמציפה את חדרי הלב גורמת לאדם לומר אני ואפסי עוד, אין לי צורך עוד בדבר, את הכול אני יודע, וגם את האורחים הבאים ממרחק אדע עד תום. ואילו כשאדם מייחל כל כולו וצועק "בן לו היה לי ילד קטן, שחור תלתלים ונבון" ליבו פתוח. כשאדם זקוק לא־לוהים, למלאכים, לילדים, ליבו הוא מבוי מפולש והוא מברך את כל הנכנס. העונש של גאות סדומית שכזו הוא צמא גדול.
תגובה לגאווה הסדומית
לא מבול של מים מציף את הארץ שכולה משקה אלא גופרית ואש ומלח. מלח, עד אשר הכול מעלה קיטור מצימאון. במקום אחר מתאר יחזקאל כיצד אל צמא כזה מוטל שוכן נהר אחר, האליגטור הפרעוני, "הרובץ בתוך יאוריו אשר אמר לי יאורי ואני עשיתיני". והעונש גם שם הוא – "ונתתי חחים בלחייך… והעליתיך מתוך יאוריך… ונטשתיך המדברה אותך ואת כל־דגת יאוריך". צמא ויובש הם התגובה לגאות הסדומית והמצרית. צמא שגורם לאדם להיות כולו מלוח, מייחל לכל טיפת מים משמיים.
אפשר היה לצפות שלעד תישאר סדום רכונה כמזכרת עוון למרגלות ירושלים. אבל אשת לוט צופה לסדום. והחלוצים שרים בדרך לסדום שירת מדבר שיש בה תקווה לחזרת גאון הירדן לסדום ועמורה. ואולי בינות לאשלגן ולפוספט נרקמת תקווה נבואית על היום שבו משקה ובתים גדולים לא יגרמו לאדם לסגור את התריסים, על היום שבו החומות שסביב הבתים יהיו בנויות מעציצים שמבעדם יישקף כל הלך ומלאך.
ד"ר הלל מאלי מן המחלקה לתלמוד באוניברסיטת בר־אילן הוא מרצה במכללה האקדמית הרצוג ופוסט־דוקטורנט באוניברסיטה העברית בירושלים
