מוסד המשפחה היה מן המוסדות המותקפים ביותר בהגות הצרפתית במחצית השנייה של המאה העשרים: אצל פוקו הפכה המשפחה ל"שדה פוליטי"; סימון דה־בובואר ושותפותיה אִתגרו את המשפחה מן הזווית הפמיניסטית; ויחסי הורים וילדים שורטטו על ידי סארטר, אחד ההוגים המשפיעים של התקופה, כיחסי שליטה וכוחניות:
אין אבא טוב, זה הכלל. לא על הגברים יש לבוא על כך בטרוניה, אלא על קשר האבהות הרקוב. להוליד ילדים, אין טוב מזה; להיות להם לאב, איזה עוול!
הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית של סארטר והצבת ה"אותנטיות" האישית כמטרת־על הביאו אותו לתור בכל מאודו אחר חופש מוחלט. לפיכך, מבקש סארטר להתעלות מעל כל הקשרים הטבעיים שאדם נולד אליהם. "קשר האבהות הרקוב" לא עוסק בהורים מכים או כפייתיים אלא בעצם הסמכות ההורית. לדידו של סארטר "על כורחך אתה נולד" היא עובדה טרגית שיש להשתחרר ממנה. אל מול ניסיון זה, קיומו של האדם בתוך תא משפחתי – יחסי המרות והגבלת המיניות – מתפרשים באופן מיידי כעוול וכאלימות. בתמונת העולם של סארטר אין מקום להבחנה בין למידה וחינוך לבין ציות ושתלטנות: ההורים הם רודנים רודפי כבוד.
דברים אלו הם רק פיסה אחת מתוך תסיסה אינטלקטואלית רחבת היקף המתחוללת בצרפת במחצית השנייה של המאה העשרים, ומוצאת קהילה יהודית־צרפתית פצועה וחבולה – פיסית וקהילתית – כתוצאה ממלחמת העולם השנייה. עמנואל לוינס מתאר את המבוכה התיאולוגית בקרב הקהילה היהודית; אנדרה נהר את האטימות האינטלקטואלית והנפשית למקורות היהדות, ואלבר ממי מאריך בתיאור המעמד החברתי המבולבל והרעוע שבו חי היהודי. בתוך מרחב סוער זה יוצר ופועל הרב יהודה לאון אשכנזי הידוע בכינויו "מניטו".
ארץ דורשת
בעיני מניטו מהווה חומש בראשית את ספר היסוד בהבנת התשתית הזהותית של אדם מישראל. חומש זה מצייר את קווי המתאר של ה"דרך ארץ" של הזהות העברית. לא בכדי מטרימים סיפורי האבות ובניית המשפחה העברית את ספר שמות. לא בכדי התורה איננה פותחת ב"החודש הזה לכם". לא כדי להודיע קבל עם ועולם שארץ ישראל שייכת לעם ישראל, כפי שרבים מבינים את הרש"י הראשון על התורה, אלא כדי להודיע באיזה עם בוחר ה' לתת לו את הארץ ומהן הדרישות הסוציולוגיות והמוסריות שבהן הוא צריך לעמוד.
אחד המוטיבים הנוכחים ביותר בבראשית הוא מוטיב המשפחה על שלל סוגי היחסים שבה – יחסי איש ואישה, יחסי הורים וילדים, זקנים ונכדים, וכמובן יחסי האחים במשפחה. נתמקד ביחס שבין ההורים לילדים ובסיפור המקראי העוסק בסוגיה זו באופן החד ביותר – עקדת יצחק.
הפרשנות על סיפור עקדת יצחק נמצאת במוקד מחלוקת בין מניטו לבין ההיסטוריון והפילוסוף החברתי הצרפתי רנה ז'ראר. לפי ז'ראר, הקרבן, "השעיר לעזאזל", עומד בתשתיתה של כל תרבות. לדידו, האלימות והרצון להרוג הם עניין מהותי ויסודי בקיום האנושי, בעוד תפקידה של התרבות הוא לבטא אלימות זו בצורה מבוקרת – בדמות קרבן; על פי ז'ראר, סיפור עקדת יצחק מתאר קונפליקט חמור המתקיים בין האב לבנו, קונפליקט כה חמור עד שפתרון של רצח הוא עניין מובנה ביחסי אב–בן. אם פרויד הניח את הרעיון הזה בשדה הפסיכולוגי באמצעות המשל של תסביך אדיפוס, הרי שז'ראר קידם את הרעיון אל התיאוריה האנתרופולוגית.
מניטו כותב בחריפות כנגד הצעה זו. הוא דבק בעמדת המדרש שלפיה הציווי המקורי של הקב"ה לאברהם לא ביקש את שחיטתו של יצחק אלא רק את העלאתו על גבי המזבח. יתרה מזו, במסורת היהודית מאופיין אברהם כדמות של חסד ורחמים, וברור כי אלמלא ציוויו המפתיע של הא־ל לא היה אברהם מעלה על דעתו להקריב את בנו. יש להבין את העקדה כניסיון שעיקרו האם יקשיב אברהם לא־לוהים אף שהציווי נוגד את טבעו הראשוני והאם ישתלם במידת היראה. ממילא עולה כי פרשנות הרואה בהקרבת ילדים רצון טבעי של האדם, או שלפיה מימוש אקזיסטנציאלי של נפש האדם מחייב מלחמה בין הורים לילדיהם, זרה לרוחה של הפרשנות היהודית. זאת ועוד, מסקנת הסיפור שא־לוהים איננו מעוניין כלל ועיקר בקרבן מסוג זה תואמת לרוח המקרא בכללותו.
מעקידה לצמצום
אם כן, טוען מניטו, א־לוהי ישראל אינו מקיים קונפליקט בלתי פתיר עם בני האדם; להפך – א־לוהים הוא האב הרחמן, ותפיסתו באופן כזה מעצבת באופן ישיר גם את תפיסת האב האנושי כרחום וחנון, עם דרישתו לשמור את חוקיו ומשפטיו.
בדומה לבני־הפלוגתא שלו, מניטו אינו מתעלם מן הבעיות הקיימות בין הורים לילדים, בין איש לאישה ועוד; אך בעוד ההגות הצרפתית המאופיינת בחשיבה מהפכנית מבקשת למצוא מזור לתחלואי המוסדות הטבעיים של החברה על ידי פירוקם, מניטו תר אחרי הפתרון בתוכם. שכן לא המשפחה היא לב הבעיה אלא ליבו של האדם אשר רע מנעוריו. יתרה מזו, בעיני מניטו דווקא המרחב המשפחתי הוא המקום לממש את תכלית השאיפה האנושית, המוסרית והאישית.
תכלית זו מוצא מניטו ב"צמצום" – מושג קבלי שמקורו בכתבי האר"י, המתאר את האופן שבו א־לוהים, המצוי בכול, מפנה מנוכחותו כדי ליצור "חלל פנוי" שבתוכו נברא העולם.
בעיני מניטו, הצמצום הוא "המעשה המוסרי בתכלית", ודומה כי הוא משתמש בכוונה תחילה בשדה סמנטי ההפוך לתנועה האקזיסטנציאלית של סארטר. בעוד אצל סארטר האדם נולד כבול ומוגבל באזיקים שמטילות המשפחה, הקהילה והמסורת, ומטרתו היא שחרור, הרי שהתנועה הא־לוהית מתרחשת בכיוון הפוך: ראשיתה בהוויה מוחלטת ותכליתה הגבלה וצמצום.
צמצום זה אינו התרחשות טרגית – מעשה "קרבני" שנעשה בלית־בררה, כפי שמתאר ז'ראר – אלא הוא התכלית שאותה מבקש א־לוהים. הצמצום אינו פרי הכרח אלא פרי רצונו החופשי של א־לוהים, באשר "תכלית הצמצום היא מוסרית – כדי שאחר יוכל להיות".
בספר בראשית מתוארת ההיסטוריה האנושית באמצעות רצף גנאלוגי שאותו מכנה התורה בשם "תולדות". מניטו קושר עובדה זו לצו הא־לוהי הראשון, "פרו ורבו", שהוא בה־בעת ציווי וברכה. "פרו ורבו" אינו נוגע רק לפן הטכני של הילודה אלא גם לצדדיה החינוכיים: כל דור מצוּוה לחנך את הדור הבא כך שימשיך ויקדם את התרבות האנושית אל עבר התיקון השלם. א־לוהים משגיח על היסטוריה זו, מגיב ומכוון אותה. לפיכך, מתאר מניטו את א־לוהים כ"אדון התולדות". המעתק מ"א־לוהי ההיסטוריה" השגור ל"אדון התולדות" – הכינוי שמציע מניטו לא־לוהים – אינו רק מעבר ממושגים נוכריים למושגים עבריים, אלא גם העתקה מתפיסה שבה הזמן הוא סיפור של אירועים אל תפיסה הרואה בזמן את הסיפור של הזהות האנושית, של אנשים שא־לוהים מפקיד בידיהם את האחריות לתיקון מתמיד של העולם והאנושות.
דימוי הא־לוהים כאב משמש אפוא אצל מניטו לתיאור יחסי א־לוהים–אדם כיחסים של חניכה ואמפתיה. הצלחתם של בני האדם, בניו של א־לוהים, היא הצלחתו של א־לוהים בעצמו. באותה מידה, גם האדם הנברא בצלם א־לוהים צריך לכוון את חייו לבניית משפחה, והצלחתו טמונה גם בהצלחת ילדיו. הצלחה זו תלויה ביכולתו של האב להצטמצם, לפנות ממקומו בעבור הילדים, ומתוך כך להאמין בהם, לחנכם ולגדלם תוך כדי העברת המסורת לדור הבא. בעיני סארטר האבהות היא עוול מוסרי, ואילו בעיני מניטו האבהות מלאה באהבה והיא תכלית מוסרית ראשונה במעלה.
האב או הרב
לאורך כתביו מסמן מניטו מוקד נוסף המאיים על המעמד המשפחתי – סכנה שיש בה כדי לרוקן את המשמעות והמלאוּת של התא המשפחתי לטובת מוסד אחר. הפעם אין זו ההגות האקזיסטנציאליסטית־חילונית הצרפתית, אלא דווקא הסמכות הדתית היא העשויה לפגוע בסמכות ההורית, למרות הנטייה הטבעית לראות במסורת גוף המשמר את הזיקה המשפחתית ומעצים אותה.
את שורשיה של התפיסה המפרקת את המשפחה הוא מאתר באתוס נוצרי המציב בראש המעמד החברתי את הכומר האסור בנישואין. אולם מניטו אינו מסתפק בהטלת אשמה על ה"אחר" הנוצרי, והוא שב ורומז כי "לצערנו הרב, בלבול כזה נפוץ היום והוא מביא לתוך השיח הפנימי בעם מושגים זרים לחלוטין". מדבריו משתמע כי נטיות ותנועות המאיימות על תפיסת המשפחה של מסורת ישראל – על כל ההשלכות הנובעות מאיום כזה – מצויות גם בחברה הדתית היהודית.
רמיזותיו של מניטו מופנות אל המתח בין הורים לרבנים – כמקורות סמכות וכמושאי כבוד של האדם. מתח זה אינו מודרני והוא נידון כבר במשנה ובתלמוד, אולם בדברי מניטו הוא נושא אופי רחב יותר. השאלה שמניטו מציב בחדוּת היא זו – מהו הערך היסודי הראשוני של הקיום האנושי והחברתי: הדת או המשפחה? לשון אחרת: מי היא הדמות המרכזית בעיצובו של האדם: האב או הרב? שאלות אלו מקרינות באופן ישיר הן על חוסנה של המשפחה ועל היחסים בין החברים בה, הן על עניינים אחרים, מרחיקי לכת, כגון תפיסת המבנה הדתי של החברה והמבנה הפוליטי של העם כולו.
מניטו עסוק בדמותו של משה רבנו, שעל אף היותו דמות נשגבה ושלמה בחכמה ובנבואה מצטיירת דמותו גם כ"חיצונית" לעם. משה, אומר מניטו, הוא "רבנו" בעוד האבות הם "אבותינו". המדרש (בראשית רבה נה) מספר כי משה רבנו, באומרו "הנני", מביע את הנכונות ליטול את כתר המלכות של עם ישראל, אולם כנגד זה משיב הקב"ה "אל תקרב הלום", ובקשתו נדחית. על אף נכונותו של משה לקבל על עצמו את כתר המלכות, כמועמד הטבעי לשררה זו, א־לוהים משאיר בידיו רק את ההנהגה הדתית – היינו הוראת התורה והסמכות השיפוטית. ההנהגה הפוליטית נשארת אצל דמות שאיננה עונה להגדרת "רבנו" אלא "אבינו". זהותו של המנהיג הפוליטי מקרינה באופן ישיר על החברה כולה. כאשר המנהיג הפוליטי הוא איש הדת, הרב, אזי זהו המגדיר הראשוני של כל החברה, ותנאי הכניסה אליה הוא כמו זה של הכנסייה – לא השייכות המשפחתית אלא האמונה או מידת האדיקות ההלכתית. מתוך כך, האמונה – או אידיאולוגיה אחרת – היא שהופכת להיות היסוד המארגן את כל השדה הפוליטי.
ברם, כאשר המנהיג הפוליטי איננו איש הדת ותכונתו היסודית היא עצם היותו אב, ראש משפחה, אזי תנאי הכניסה לחברה הוא עצם לידתו של אדם בתוך הקהילה – כתנאי הכרחי אך לא מספיק. בקהילה כזו הזהות היא טבעית ומוּלדת ולא אמונית ונתונה־לבחירה. בעבור מניטו, הגדרת המנהיג הפוליטי כאב ולא כרב מלמדת כי התשתית הבסיסית של היהדות היא היותה עם ולא דת.
הישיבה מאיימת על המשפחה
במאמר לחג החנוכה הדגיש מניטו יותר עד כמה עניין המשפחה מהותי למסורת היהודית ומהווה סלע מחלוקת בינה לבין יתר הדתות. בניגוד לשיח השגור – הרואה את האיום של התרבות היוונית במאבק על קדושת המשפחה – מניטו סבור שהאיום התייחס גם לשאלת מקומה הנכון של המשפחה בתוך התפיסה הפוליטית. לדידו, הפירוק הראשוני של הזהות היהודית מתחיל בנקודה אחת: החלפת הנקודה הארכימדית של המסורת היהודית ממשפחה לכנסייה. כך החלו פיצולי הכיתות השונות, ובראשן הנצרות, מתוך היהדות.
מוטיב זה מגולם אצל מניטו גם בדמותם של ה"ערב רב", אשר על־פי המדרש היו אלו שעבדו את עגל הזהב בהיעדרותו של משה. על פי המדרש מדובר באנשים שזיקתם לעם ישראל היא באמצעות משה, המנהיג הדתי, ולא באמצעות ההשתייכות המשפחתית־לאומית הטבעית.
בעקבות חטא העגל מציע הקב"ה למשה לכלות את העם ולהשאיר רק אותו. לדברי מניטו, אם משה היה נענה בחיוב להצעה זו – "אז משה היה מתברר כמייסד כנסייה או ישיבה, אם תרצו. זה לא מה שהקב״ה רוצה. הרצון העליון שלו הוא להציל את העם".
מניטו אינו מסתפק במילה "כנסייה" ונוקט גם את המילה "ישיבה", ובכך הוא מבקש לטעון שגם בתוך החוגים הדתיים היהודיים אפשר למצוא נטייה שכזו ולפיה הישיבה היא מוסד העשוי להוות איום על התא המשפחתי.
עתה התמונה שלמה. אנו מגלים שההעצמה הגדולה שמעניק מניטו למשפחה ולהורים אינה ממעיטה מערכה של המסורת ההלכתית אלא מבקשת לכונן את העברת האמונה, התורה וההלכה כחלק מהאחריות ההורית. דומה שמניטו – אולי כממשיך היסוד האלג'ירי בזהותו ומכוח היותו נצר למשפחת רבנים ומקובלים – מתעקש להשיב למקומה את המסורת, זו שעוברת מדור לדור, דרך העם עצמו ולא רק דרך מלומדיו.
לעמדה זו כמה יתרונות. ראשית מבחינת השייכות: כל אדם שייך לסיפור התורני (או כפי שמניטו היה מגדיר זאת: "הזהות העברית") מעצם היותו חלק מהמשפחה. שנית, מבחינת הוראת ההלכה: העברת המסורת בהקשר משפחתי עשויה להיות קשובה יותר למציאות משתנה ולאדם הפרטי שאליו היא פונה; השפה ההלכתית הנבנית בדרך זו יוצרת דיאלוג עם השפה האינטימית השרויה בחיק המשפחה ועם היכרות העומק של ההורים עם ילדיהם. ולבסוף, מבחינת הנחלת המסורת: בתפיסה משפחתית־מסורתית יותר אנשים לוקחים אחריות והופכים שותפים פעילים בהוראת התורה ובהעברתה מדור לדור.
דומני כי השפעתה של אותה "מהפכה צרפתית", המבכרת את הרב על פני האב, דומיננטית עדיין, אולם היא הולכת ונסדקת לנגד עינינו. אם כנים הדברים, הרי שכיום יש בהגותו של מניטו כדי להציע מטרות, שפה וכלים שינווטו את החברה הישראלית והדתית למקום נכון יותר – מקום שבו המשפחה היא גם נקודה ארכימדית לזהות האישית, הקהילתית והלאומית.
הרב שראל רוזנבלט הוא רב בית הכנסת המרכזי רימון באפרת ור"מ בישיבת ההסדר אור תורה מחניים. תקציר מתוך המאמר המלא שפורסם בכתב העת השילוח, גיליון 11
