מי שמתו מוטל לפניו פטור. פטור ממצוות (קריאת שמע, תפילה וכו') ופטור מלעשות כביסה ולקנות במכולת. הוא יושב ודומם כי נטל עליו. אבל אברהם, ששרה מתה לפניו בקריית ארבע והוא בא לספוד ולבכות נאלץ להפוך בפרשה לסוחר. יש מן הראשונים שראו בקניין המערה מעמד מלא הוד. הרמב"ן קרא את המילים "נשיא א־לוהים אתה בתוכנו" ושמע בהן את יראת הכבוד של בני חת לאברהם ופירש: "ונכתבה זאת הפרשה להודיע חסדי השם עם אברהם שהיה נשיא א־לוהים בארץ אשר בא לגור שם… וכל העם היו קוראים לו אדוני". אבל באמת המילים היפות של בני חת לאברהם עוטפות חרפה גדולה. קשה להימלט מהתחושה שלפנינו מהגר מבוגר מארץ זרה שמבקש לקבור את אשתו ונשדד.
לפי כמה חוקרי מקרא חשובים שעסקו בהיבטים משפטיים משוערים של הפרשה, הדיאלוג שבין אברהם לבני חת משקף דיאלוג עתיק כימי רצח קין בידי הבל. זהו דיאלוג בין נווד לאיכר, בין בעלי אחוזת הקבר שאוחזים את האדמה לבין אנשי האוהלים שמהלכים בה לאורכה ולרוחבה. אברהם הוא "גר ותושב", המבקש להיות מעט פחות נודד ולקבל "אחֻזת קבר", ואילו בני חת מבקשים להשאירו נווד ואורח גם במותו. הפער שבין הגר, חסר זכות הקניין, לבין בעלי הבית החיתיים, מסתכם בסופו של דיאלוג מתיש בסכום של ארבע מאות שקל כסף השקולים כנגד קניין עיר.
לא רק חרפה יש כאן אלא גם אכזבה. אברהם הלוא נשא עיניו וראה ימה וקדמה צפונה ונגבה, והנה מכל הארץ המובטחת, מנהר הפרת והחידקל ועד נהר מצרים, אפילו קבר לא נותר: "בוא וראה ענוותנותו של אברהם אבינו שהבטיחו הקב"ה לתת לו ולזרעו את הארץ עד עולם ועכשיו לא מצא קבורה אלא בדמים מרובים, ולא הרהר אחר מידותיו של הקב"ה ולא קרא תגר" (מדרש הגדול). אברהם שנאלץ להפוך לתגר לא קרא תיגר. מסיבה זו יש מן הראשונים שמונים את המערה ומכפלת הכסף שבה נקנתה כחלק מהניסיונות שבהם התנסה.
מותו של פאחום
אני מבקש להרהר בפער האירוני שבין הארץ המובטחת הגדולה לבין הקבר הקטן, באמצעות סיפור מופלא של לב טולסטוי על אודות איכר בשם פאחום, שאוהב אדמה היה, וזו הצמיחה לו לחם והוא לא שבע לחם וביקש אדמות רבות שיהיו כולן שלו לצמיתות. נדד לו אפוא פאחום האיכר לארץ הבאשקירים, אנשי האוהלים, וביקש לקנות מהם אדמה לצמיתות. קניינו של האיכר מאת הנוודים מתואר על ידי טולסטוי כעסקה שטנית שעורך זקן הנוודים עם פאחום המשתוקק: "אלף רובל ליום!". דהיינו, האיכר ישלם אלף רובל והבאשקירים ייתנו לו את שטח האדמה שיצליח להקיף ברגליו ביום הליכה, ובלבד שבסוף היום, לפני שקיעה, יחזור אל האדמה, המקום שממנו בא.
יצא פאחום במרוצה לדרכו ובמשוואה הטולסטויאנית האכזרית נאבקו בגופו אהבת הבצע שהגדילה צעדיו והתבונה המפכחת שרמזה לו כי את כל שילך – יצטרך גם לחזור. מתוך המתח שבין הארץ המתמתחת לבין הרגליים הקטנות מגיע בסוף פאחום נטוש ובלי כוחות אל נקודת המוצא שבה עומדים הבאשקירים הממתינים ונפח את נשמתו. וכך כתב טולסטוי: "הרים הפועל את האת, כרה לפאחום קבר, בדיוק כמידת גופו, מכף רגל ועד ראש, שלושה ארשינים, וטמן אותו באדמה" (טולסטוי, "האם אדמה מרובה נחוצה לאדם?").
הארץ המובטחת מתגלה כקבר, האדם חושב שיקנה אדמה מרובה ואילו היא קונה אותו. הוא חושב שיוכל להקיף ברגליו את כולה, ולבסוף הוא נופל ונטמן בתוכה. זהו משל אירוני של אדון האחוזה לב טולסטוי, שברח מאדנותו ומצא את מותו בתחנת רכבת נידחת. אבל אם נשוב אל ספר בראשית נגלה כי קניין הקבר של אברהם איננו משל אכזרי הלועג להבטחה שהופרה. להפך, הוא ראשית מימושה. כדברי אבן עזרא: "ונזכרה זאת הפרשה… לקיים דבר ה' לאברהם להיות לו נחלה".
האדמה קונה אותו
יש משהו בקניין הקבר, בשונה מסתם נדל"ן, שנשאר לעד. אברהם יישאר נווד, ובניו אף יגלו לארץ מרחקים, אבל קבר האם והאב יחזירו אותם אל ארץ אחוזה. יעקב יתחנן לשוב ממצרים ולהיקבר "בִּקְבֻרָתָם"; יוסף יפקוד אחיו להעלות עצמותיו; ונחמיה יתחנן לפני ארתחשסתא מלך פרס לשוב ולבנות את "העיר בית קברות אבותי". כדברי אלתרמן בקינתו על שאול אחר שתם יום קרב וערב כי "שֶׁבַע יָקוּם הָעָם אִם עֲלֵי אַדְמָתוֹ יוּבַס. אֶת הַמֶּלֶךְ פָּקַד הַדִּין, אַךְ יוֹרֵשׁ לוֹ יָקוּם עַד עֵת, כִּי עֲלֵי אַדְמָתוֹ הִשְׁעִין אֶת חַרְבּוֹ שֶׁעָלֶיהָ מֵת…".
בין פירוש הרמב"ן הרואה בפרשה את אדנות אברהם לפירוש המדרש המזהה את חולשתו, בין הארץ המובטחת לאחוזת הקבר, אפשר להציע קריאת ביניים דקה: אולי לא מקרה הוא שמכל ההבטחות לאבות, הנדל"ן שרכשו נותר תמיד מעבר להישג יד: קבר שרה, מזבחו של יוסף וגורנו של דוד, הלוא הם שייכים לעולם אחר. הלוא הם נקנים במותנו או בעלייתנו לרגל אל רשות שאיננה שלנו. וכפי שלמדנו מפאחום – אדם אינו יכול לקנות אדמה אלא היא קונה אותו, ואנו ניוותר תמיד "גרים ותושבים אתם עמדי" בארץ המובטחת.
אפשר שלא בכדי מימש אברהם את ההבטחה המתפרשת ימה וקדמה בכך שהוא מהלך בארץ לאורכה ולרוחבה וקונה בה רק את קבר אשתו. "גר ותושב" אברהם לבני חת. "גרים ותושבים" כולנו על פני האדמה. היא נקנית לנו כשאנו נקנים לה.
לנקודות נוספות מצאו את הקשרים בין השאלות לבין פרשת השבועד"ר הלל מאלי מן המחלקה לתלמוד באוניברסיטת בר־אילן הוא מרצה במכללה האקדמית הרצוג ופוסט־דוקטורנט באוניברסיטה העברית בירושלים
