"אין כמעט ניסיון ליצור מחשבה תורנית חדשה בארץ"

אֲנִי אֹהֵב אֶת הָאֱ־לֹהִים
בְּעַד שֻם דָּבָר
בְּלִי בְּעַד מַה
בִּשְבִיל שֶיִהְיֶה כָּכָה
בְּעַד שֶיִהְיֶה
בְּעַד בְּלִי מַה
בְּעַד הָעוֹלָם
בְּעַד לֹא כְּלֻם
(אבות ישורון).

השיר הסוגר את ספר השירים "בלי מה" של עמיחי חסון הוא בכלל טיוטת שיר של אבות ישורון. הוא מופיע כתצלום בכתב ידו של המשורר, כשבתוכו צצות בהפתעה המילים "בלי מה" כשם כותר ספרו החדש של חסון. אם תרצו, אפשר לטעום בו גם לא מעט משירתו של חסון.

שתי יצירות נולדו לחסון בימים אלה, תאומים לא זהים שעל אף ההבדלים המהותיים ביניהם חולקים גם גנטיקה משותפת מכוחו של היוצר. היצירה האחת היא סרטו הדוקומנטרי "ישורון: 6 פרקי אבות" שנוצר כחלק מפרויקט "העבריים" בהפקת יאיר קדר; והאחר "בלי מה" – ספר שירים חדש שראה אור בסדרת "כבר" של הוצאת מוסד ביאליק.

במהלך בימוי הסרט שיתף חסון את בִּתו של אבות, המתרגמת והעורכת הלית ישורון, בשם ספר השירים שזה עתה נחתם, והיא מצידה הופתעה לגלות ממש באותם ימים טיוטת שיר של אביה הנושא משחק מילים זהה.

"היה במפגש הלא מתוכנן הזה מימד כמעט מיסטי", מספר חסון. "בסרט אפשר לראות כיצד הלית מסדרת את כתבי אביה שבמכון גנזים, ממיינת נוסחים, מיישרת דפים, מדביקה ניירות קרועים והכול במסירות ובסוג של חרדת קודש שמלווה גם באי נוחות מסוימת, כיוון שהיא מרגישה שיש בעצם החיטוט בטיוטות צד של 'גילוי עריות', שהרי טיוטה של שיר היא מה שנשאר מגוף המשורר אחרי שהוא אינו, הטיוטה היא העור או הבשר החשוף שלו והיא תוהה איך צריך לגשת לארגזי הארכיון הרבים של אביה. ובתוך זה, קצת אחרי שסיפרתי לה על שם הספר, היא פתאום מוצאת שיר שהיא לא מכירה ובו צמד המילים 'בלי מה'".

מסיבת עיתונאים כפואטיקה

למה "בלי מה"?
"קשה לי לענות תשובה ישרה, אבל אולי באופן עקיף: חלקו של הספר נכתב כשגרנו בירושלים וחלק אחר שעברנו לגור בשפלה, ומכיוון שמרכז העבודה שלי נשאר בירושלים אני עדיין כל הזמן על כביש 1, וכששואלים אותי איפה אני גר אני מתחיל להסתבך. זו תחושה שאני מכיר טוב: בתור ילד היו שואלים אותי מה אני מצד העדה ולא ידעתי מה לענות בין אמריקה של אמא לטריפולי של אבא, ואחר כך בין בית המדרש לבית הקולנוע, ויש תחושה חזקה של בלי מה, בנפרדות כשתי מילים".

ובמה הוא שונה מ"מדבר עם הבית", ספר השירים הראשון שלך?
"יש משהו נורא מוזר בספר שירים ראשון, כי מתכנסים בו שירים שנכתבו לאורך שנים רבות של כתיבה. 'מדבר עם הבית' אסף לתוכו את השירים שכתב הנער שהייתי ובחור הישיבה שהייתי והחייל שהייתי – ודרכם ניסיתי להבין מה זה בית עבורי. לעומת זאת, הספר החדש הוא ספר של מי שאני עכשיו: אדם שיש לו כבר בית ומשפחה משלו ובכל זאת מרגיש שהוא עומד על בלימה, שהאדמה כל הזמן רועדת מתחת לרגלים. התרחשויות מבחוץ מטלטלות את הבית ואת האינטימיות".

זה בא לידי ביטוי למשל בשיר מהספר שנכתב במהלך "צוק איתן", אחרי הלווייתו של החייל הבודד מקס שטיינברג.
"במלחמה מצאתי את עצמי על שרוע על הספה בחוסר אונים ובאובססיה בלתי נשלטת לעדכוני חדשות מהחזית. בעל ואבא לילדים שיודע שבכל רגע יכולים לקרוא לו להתגייס, וזה הדבר הנכון לעשות ומצד שני זה מחריד, והמצב הופך להיות הזוי לגמרי כשהשידור מדו"ח המצב שנותן ראש הממשלה במלחמה נקרא 'מסיבת עיתונאים', וזה הרגע שהמצב נהיה פואטי והשיר מתחיל, בפער שבין המילה 'מסיבה' למציאות המדממת מסביב".

השירה של חסון מספרת על החוויות היומיומיות – הן בעולם הממשי והן בעולם הרוחני, ואלו מתערבבות באלו. הפקקים בירושלים עם רוחה של שכונת רחביה ההולכת ומשתנה; משחק בייסבול בטלוויזיה עם זיכרון ילדות קסום בין נכד לסבו האמריקני; ימי אינתיפאדה שמנקזים אליהם חששות מהסוג שדורש לנעול את הבית מצד אחד, ודאגה למראה מגולח ולא חשוד מצד שני. וכך מוצא עצמו הקורא מתענג על המילים ועל תבנית השיר תוך שהוא נתון בסקרנות לגלות את ההמשך כבקריאת סיפורת. "מגיל צעיר רצתי לספר סיפורים", הוא אומר, "אבל לא הייתי בטוח באיזה מדיום. יש סיפורים שמצאו את עצמם בפרוזה או בעיתונות ויש בקולנוע ובשירים".

בין השירים שלך צצה ועולה האקטואליה הישראלית, כמו גם חוויותיו של יהודי שומר מצוות שחי בה. למשל המהפכה בטורקיה שהתהפכה בחזרה במהלכה של שבת אחת, ביקור בטרמינלים וזרות ברחובות של ארץ אחרת. ובכל זאת זה ספר מאוד ישראלי.
"נדמה לי ששירים אני כותב בעיקר כדי לא לשכוח. השיר יכול ללכוד ולשמור רגעים ותחושות ולכן, עבורי, הוא אולי האמיתי מכל הז'אנרים. הכי קשה לי לשקר בשיר. אבות ישורון אומר בסרט שאין דבר יותר גדול וחזק בעולם מאשר שירה ולכן 'השיר חייב לומר את כל האמת'. המשורר צריך לתפוס את השיר ולהכות אותו על הגב, להגיד לו 'צא! עמוד! אל תברח!'. אני לא בטוח שאני עומד בסטנדרט הזה אבל אני משתדל והייתה לי עורכת נהדרת, ליאת קפלן, שלא עושה הנחות. יש שירים שהתלבטתי האם נכון להכניס לספר, שירים שמשאירים אותי חשוף מדי, אבל ההחלטה העקרונית הייתה שכל עוד הם לא פוגעים באף אחד אחר, אני צריך להיות נאמן לשירה".

על הספקטרום האורתודוקסי

חסון בן ה־31 נשוי למרים לבית אלון ואב לשני בנים. מבין תחנות חייו הבוגרים – מהתיכון הישיבתי דרך ישיבת ההסדר בעתניאל, שירות בצה"ל בהנדסה קרבית, בית הספר לקולנוע וטלוויזיה סם שפיגל ומכון מנדל למנהיגות – הוא מבהיר שעתניאל היה המקום המשמעותי ביותר עבורו אחרי המשפחה, גם אם התרחק מהנער שהיה בישיבה. "יש לי געגועים חזקים לבית המדרש ולאפשרות לצלול לעומק לתוך סוגיה וטקסט, למרות שאני כמעט לא חובש כיפה ביום־יום. אני נמצא על הספקטרום האורתודוקסי", הוא אומר. "בדרך כלל כשמגיעים לנושאים האלה עם אנשים על הספקטרום מתחילים לדבר על ההלכה שמתאבנת ועל הפער בין המציאות לעולם ההלכתי, אבל האמת היא שאני לא מוטרד מההלכה. פוסקים אדירים התהלכו ומתהלכים בינינו. התפיסה ההלכתית של הרב עובדיה, למשל, עוד תשפיע על ההלכה ועל הכיוון שהיא תלך שנים רבות קדימה. וגם הציבור קובע נורמות שזולגות לאט־לאט לעולם ההלכה ומכפיפות אותה למציאות, בבחינת גזרה שהציבור יכול לעמוד בה.

"אני דווקא מרגיש שהלקונה האמיתית שאנחנו נמצאים בה בעולם הרוחני היא בסוגיית הרלוונטיות התיאולוגית. אני מאוד אוהב את התורה ולכאורה מעולם מצבה לא היה טוב יותר: יש פריחה שלא הייתה כמוה. זה בא לידי ביטוי גם במספר הישיבות, האולפנות, נשים שלומדות ואנשים שאינם דתיים שמוצאים עניין – וזה דבר גדול. אבל מבחינת המחשבה והתיאולוגיה, הניסיון להגיד משהו שהוא רלוונטי גם לעולם וגם לתורה, שם אנחנו במצב של תורה בגובה דשא.

"וזה קורה דווקא בארץ ישראל. אם נותנים מבט לחו"ל אפשר לאתר בקלות ניסיונות להגיד דברים רלוונטיים על עולם התורה והמציאות – בארה"ב הרב סלובייצ'יק והרבי מלובביץ' והרב השל, ובצרפת הרב מניטו, בלונדון הרב זקס. כל אחד ניסה בדרכו להתמודד עם התמורות האלה של העולם ושל המציאות במחשבה ולא דווקא במגרש ההלכתי. וכאן בארץ, מאז הראי"ה קוק, אין כמעט ניסיון ליצור מחשבה חדשה, מלבד הרב שג"ר שכבר לא איתנו".

אילו עניינים שבין התורה לרלוונטיות לא מטופלים לשיטתך?
"אני מחפש, למשל, מחשבה לא הלכתית אלא תיאולוגית שמתמודדת ביושר עם היחס ללהט"בים, לנשים, למדינה מודרנית שצריך לנהל ויש בה גם אנשים שאינם יהודים וגם לטכנולוגיה שמתקדמת ומטלטלת את הממשי שלנו. שוב, אני לא מדבר על פתרונות הלכתיים אלא על מחשבה. אני זוכר איך כשמיניסט קראתי את הספר 'כלים שבורים' של הרב שג"ר, ונדהמתי. הוא סיפר שם, בפרק שקרוי 'שאלות ללא מענה', על סוגיית גוי שטובע בשבת – האם מותר להציל אותו או לא. ובא תלמיד ואמר לו 'אני לא יהודי כמו שצריך, כי אם הייתי רואה לא יהודי בשבת הייתי מציל אותו בלי לחשוב על ההלכה'. והרב שג"ר יכול היה לענות לו תשובה הלכתית, בגלל 'דרכי שלום' תציל. לכאורה פתרו כבר את 'הבעיה' הזאת, אבל זה לא היה פותר את הבעיה המהותית של השאלה. כי קודם צריך להודות שיש שאלות שאין להן תשובה מיידית ושהפלסטר ההלכתי לא יכול לתת להן מענה. הוא מבקש שם ממנו שיברר מה באמת רצון השם בסיטואציה הזאת.

"או קחי למשל את השבת בכלל. הרי השבת היום היא לא אותה שבת שלפני מאתיים שנה. ההתמודדויות הן אחרות לא רק מצד ההלכה אלא גם מצד המושג החמקמק של רוח השבת. השל כותב יפה ומציע לראות בה 'ארמון בזמן', חלל בתוך היומיום, בתוך השחיקה של החיים המודרניים. אולי יהיו קוּלות או חוּמרות חדשות בשבת ההלכתית, אבל זה לא הדיון המעניין פה".

ההלכה כנימוס בורגני

חסון נולד וגדל ברמת־גן, על גבול בני־ברק, לאם מורה לחינוך מיוחד ילידת ניו־יורק ולאב תעשיין שעבר לתחום הנדל"ן, בן לעולים מטריפולי. "גדלנו בכרך חביב של מזרוחניקים חובבי עלוני שבת", הוא אומר ונותן הצצה לרקע לחיפוש התיאולוגי שלו. "אדם ברוך כתב ברומן שלו משפט יפה שמתמצת את העניין: 'ההלכה הייתה עבורם מין נימוסין של בורגנות'. א־לוהים לא היה נוכח בסביבה שבה גדלתי. החינוך בישיבה התיכונית היה הלכתי וחומרני מאוד במהות שלו – תוציא בגרות טובה, תהיה עורך דין או רואה חשבון, תעשה כסף".

אבל חסון לא הפך לעורך דין ולא לרואה חשבון. הוא היה כתב נוער נלהב ב"מעריב לנוער", וכבר בגיל 17 סופח ל"גדולים" כמבקר מוזיקה במעריב. אחרי שנות הישיבה והשירות הצבאי הגיע דווקא לבית הספר לקולנוע סם שפיגל. "זה גם סוג של ישיבה", הוא מספר. "מנהל בית הספר רנן שור הוא ממש כמו ראש ישיבה דומיננטי לקולנוע, רק ש'סדר ערב' מתקיים בסינמטק ולא מול הגמרא. יש יותר מקו דמיון אחד בין שני העולמות הללו. בשפיגל היחס לאומנות הקולנוע היה באותה חומרה של התייחסות ישיבתית לתורה". ב־2015 ראה אור ספר הביכורים שלו "מדבר עם הבית", ובעקבותיו זכה ב־2015 בפרס שרת התרבות למשוררים בראשית דרכם. בשנים האחרונות הוא משמש אחד המנהלים האמנותיים של בית אבי חי בירושלים, כותב לסדרות טלוויזיה (בין היתר "כיפת ברזל" ו"המנצח") ומשדר בימי שישי בתחנת "כאן תרבות" את תוכנית הרדיו "התבודדות" עם יאיר אסולין.

סרטו "ישורון: 6 פרקי אבות" הוא למעשה סרטו הארוך הראשון כבמאי תיעודי. הסרט הוזמן מטעם ערוץ "כאן 11" ונתמך בידי קרנות גשר ואבי חי. על אף המאפיינים הדוקומנטריים של הסרט, שעוקב אחר דמותו של אבות ישורון על המהפכים שעבר בחייו ועל השירה הייחודית לו, מדובר בסרט דוקו־פואטי. כמו ספר השירים של חסון הוא מתאר מציאות שנעה במרחב, יוצאת ממקומה וחוזרת אליו. את התחושה הזו השכיל חסון לשדר בפתחו של כל פרק מתוך ששת "פרקי אבות" שמלווים את הסרט, כשתמונת המצלמה הנעה ברחובות תל אביב עוברת לפתע בין מרפסות שיוצאות ממקומן בתנועת המוזיקה הנהדרת שיצרו המוזיקאים אסא רביב ותום דרום, עציצים שבאים והולכים, דמויות נעות שלא ברצונן. בין הראיונות עם שוחרי שירתו של ישורון, בתו ומכריו, ובין קטעי ארכיון שישורון מצולם בהם, מוקראים כמה משיריו הביוגרפיים בקול העמוק והמדויק של שולי רנד. על אף שרנד לא נראה כלל בסרט, קשה להמעיט מתרומתו לתוצר הסופי ולעוצמתו.

עוגה עם קליפות ביצים

מאיפה באה הבחירה דווקא בדמותו של אבות ישורון?
"לקרוא את אבות זה לעבוד, זו לא קריאה פשוטה. הוא מקשה על הקורא עם הכתיב המיוחד שלו, והניקוד המוזר שלו, ומערבב בשירה יידיש וערבית וסלנג שמהותיים להבנת השיר בלי שום כוכבית שמסבירה את ההקשרים. אבל כשמצלחים לפצח אותו, את המוזיקליות הייחודית של הכתיבה שלו, מקבלים שירה מפוארת".

ובכלל זה נתן אלתרמן? בסרט נוכח מאוד המתח שבין השניים.
"המתח הזה נכח מאוד גם במציאות. אלתרמן אמנם צעיר מאבות אבל במובן מסוים הוא שימש לו דמות אב ספרותית. הריתמוס האלתרמני מכשף את אבות כפי שהוא מכשף את כל היישוב העברי באותה התקופה. הבעיה היא שאלתרמן לא מוצא באבות את אותו קסם. הוא דימה פעם את השירה של אבות למי שמכין עוגה ומכניס לבלילה שלה גם את הקליפות של הביצים. ובאמת, אפשר לראות את הפער בנקודת המבט שלהם דרך הכתיבה על תל אביב שהייתה לשניהם בית: תל־אביב של אלתרמן היא מין כרך אירופי כמעט, פריז של המזרח התיכון, ואצל אבות לעומת זאת מדובר בשטייטל על חוף הים התיכון. טיח מתקלף, ברזים דולפים, פיח – וזה הקסם בעינו של אבות. הוא לוקח את היש, הקטן, ודרכו מברר את הדברים הגדולים".

האירועים הגדולים של עם ישראל נוכחים אצל שניהם.
"בהחלט, אבל אחרת לגמרי. מעבר לפער האסתטי ביניהם, אלתרמן הוא סוג של 'משורר לאומי' ועבור הדור הצעיר של משוררים כמו מאיר ויזלטיר ויאיר הורביץ הוא נתפס כנציג של הממסד, משורר מטעם השלטון המפ"איניקי. אבות נתפס כעצמאי ומרדני, הוא זקן המשוררים אבל הצעיר שבהם מצד רוחו, הוא חווה חרם ונידוי במשך שנים מצד כל חבורת 'כסית' בראשותו של אלתרמן, לאחר שהוא כותב את השיר 'פסח על כוכים' שמעז להשוות את גורל הפליטים הערבים במלחמת השחרור לגורל הפליטים היהודים באירופה. אבות נתפס כ'בוגד'. הוא יושב לבד בקפה כסית, כשכולם חבורות־חבורות: שלונסקי יושב עם החסידים שלו, אלתרמן עם החסידים שלו וישורון לבד בצד, באותו בית קפה שבו מחרימים אותו".

הוא היה סמל השמאל אבל בהמשך הוא ישנה את טעמו הפוליטי וישבור ימינה.
"אחת השאלות שחוזרות על עצמן בדיונים בעקבות הקרנת הסרט נוגעת למפנה הפוליטי שלו. צריך להבין שבניגוד לאחרים, כשישורון מגיע לארץ הוא רואה את הערבים שנמצאים כאן. לימים הוא כותב: 'לא הרצל ולא ויצמן העלו אותי לארץ ישראל, אלא ספן ערבי עם זקן שחור כאבי'. ברור שהרצל וויצמן העלו אותו לארץ ישראל, שהרי בלי הציונות הוא לא היה מעלה בדעתו לעלות מפולין לפלשתינה. אבל נדמה לי שבמשפט הזה טמון הסוד: הוא רואה את הספן המוסלמי והוא מזכיר לו את אביו היהודי בעל טחנת הקמח. ולכן כשהוא רואה את שיירות הפליטים הערבים ב־48' הם מהדהדים אצלו את מראות הפליטות של משפחתו באירופה והוא חווה את זה במובן האנושי ביותר. הוא לא פציפיסט, הוא מתעקש להתגייס כשהוא בן יותר מארבעים לצבא.

אחרי הטבח במעלות הוא חווה טוויסט בכיוון ההפוך. הוא רואה את הסצנה האיומה הזו של נערים, ילדי בית ספר, נטבחים, ואומר שאם הגענו למצב הזה של רצח ילדים הוא לא רואה פה אופק לשלום. "אני נשאל מימין על הנכבה שלו ומשמאל על המהפך אחרי מעלות, אבל בעיניי אבות שמר תמיד על עצמאות מחשבתית ואני כבמאי צריך להיות נאמן לדמות שלי".

המהפך הפוליטי הראשון של אבות ישורון מגיע לאחר שבע שנות שתיקה יצירתית. בשנת 1942 ישורון – אז עדיין יחיאל פרלמוטר – מקבל את הבשורה המרה כי הנאצים הגיעו לעיירת ילדותו, ומאז הוא מפסיק לקבל מכתבים מבני משפחתו. המכתבים שהגיעו אליו עד אז מבני ביתו האדוקים זכו ברובם להתעלמותו. במהלך הסרט מתכווץ הצופה נוכח אזכור מכתבי אמו המתחננים למענה ממנו. "בספר השירים הראשון שלו הוא מנסה לכתוב עברית 'כמו שצריך' – יפה ומושלמת ואלתרמנית", מסביר חסון. "אחרי שהוא מגלה מה עלה בגורל משפחתו הוא נעלם לגמרי כמשורר למשך שבע שנים, וכשהוא חוזר לכתוב הוא מבין שהשפה העברית לא יכולה להיות יותר שפה בוהקת ואסתטית. כמו שפרופ' דן מירון אומר בסרט: 'היא שפה שבורה כי כותבים אותה אנשים שבורים'".

ניסוי בכפרה

בני משפחתו ביקשו מאבות ישורון שישיג להם סרטיפיקטים אולם הוא לא יכול היה להשיג להם אישורים מאחר שלא הייתה לו עבודה מסודרת. "הלית אומרת בסרט שלפעמים היא רצתה אבא אחר, אבא נורמלי", מתאר חסון. "כל האבות האחרים היו הולכים לעבודה, כולם מפ"איניקים מסביב, יש אתוס של עבודה. גם המשוררים עבדו בעיתונים, או שתירגמו וכתבו. והוא – כלום. היא חוזרת מבית הספר והוא בפיג'מה. בחוויה שלה זה פדיחה. אשתו פסיה – שהייתה עסקנית של ההסתדרות – משיגה לו עבודה כגובה בעירייה, אבל גרוש הוא לא גבה. הוא לכאורה 'בטלן' שמקבל מאשתו דמי כיס לשבת על כוס תה בכסית. אגב, מכאן גם הקושי הגדול בהחרמה נגדו, משום שכל המחרימים הם הממסד, החברים של פסיה".

והשירה המחודשת שלו מבקשת להנציח את בני משפחתו לאחר שנים שהתעלם מהם?
"אפשר לראות את הכתיבה של אבות גם כבדיקה: האם אפשר לכפר על מעשים במילים. זו לפחות דרך אחת לראות את הטקסט שלו. יש כאן ניסיון שלו להתמודד עם אשמה מאוד כבדה שלא עוזבת אותו. הוא כמעט בן תשעים כשהוא כותב שהוא 'מקבל מכתבים מהבית והבית איננו'. זה לא מרפה. בשירה הכואבת שלו הוא נותן לבני המשפחה איזה קיום, זיכרון, אנדרטה. מאדם שהתעלם מהמשפחה שלו הוא מתקן ומנכיח אותם דרך השירים. ואולי גם ההתקרבות שלו חזרה למסורת היהודית באחרית ימיו הייתה חלק מזה".

החזרה שלו בתשובה גם היא חמקמקה ובלתי ניתנת להגדרה ברורה.
"הוא לא 'חזר בתשובה' במובן המקובל, ההלכתי. הוא חזר לבית הכנסת. כשהלית שואלת אותו למה הוא הולך לבית הכנסת, הוא עונה לה שיש לו 'מחסור בוויטמינים'. הוא מתגעגע לבית, לעיירה. הוא מתחבר לניגונים המרשימים בבית הכנסת של מודזיץ' שבתל־אביב של אז, וחוזר לכתוב מילים ביידיש בתוך השירים שלו, לספר על העיירה ועל המשפחה. לחזור לעצמו ממש. בעל כורחו הוא חלק מזה. צריך לזכור שהוא גם משנה את שמו כשהוא כבר אדם מבוגר, בן יותר מארבעים. מה שמדהים בו שהוא בנאדם שמתחיל לחיות מחדש. זקן החבורה והכי צעיר".

סוגיית הבחירה בשמו החדש פותחת את סרטו של חסון בעוצמתיות רבה. השיר הפותח המוקרא בקולו העמוק של רנד נכנס אמנם לספר שיריו של ישורון, אולם למרבה ההפתעה הוא כלל לא נכתב כשיר. למעשה, הוא לא בדיוק נכתב. "לא מדובר בשיר", מסביר חסון, "אלא בחלק מריאיון עיתונאי, ולכן הוא אינו מנוקד. עלי מוהר מראיין את יחיאל פרלמוטר לשעבר ל'דבר השבוע' בסוף אוגוסט 1970, מניח את הרשמקול, אומר שלום ומה נשמע, ואז פותח בשאלה: 'כיצד נעשה אדם אבות ישורון?'. לא 'איך הפכת להיות אבות ישורון' או 'למה בחרת בשם הזה', אלא שאלה שמתכתבת עם 'נעשה אדם בצלמנו כדמותנו' של חומש בראשית. כלומר, כיצד אדם בורא את עצמו מחדש להיות המשורר אבות ישורון בתל אביב. ואז אבות עונה לו מהשרוול תשובה מדהימה, תשובה חזקה כל כך שהיא נכנסת לתוך ספרי השירה שלו תחת השם 'פתיחה לריאיון'".

כך עונה אבות ישורון למראיין בשליפה של רגע, וכך נפתח סרטו של חסון:

כיצד נעשה אדם אבות ישורון? התשובה היא: מן השבירות. שברתי את אמי ואת אבי, שברתי להם את הבית. שברתי להם את לילות המנוחה. שברתי להם את חגיהם, את שבתותיהם. שברתי להם את ערכם בעיני עצמם. שברתי להם את הפתחון פה. שברתי להם את לשונם. מאסתי את היידיש, ואת שפת קודשם לקחתי ליום־יום. מאסתי עליהם את החיים. יצאתי מן השותפות. וכאשר ירדה עליהם שעת האין מוצא – עזבתי אותם בתוך האין־מוצא.

"אלה העוצמות של ישורון", אומר חסון ולא מסתיר את התפעלותו. "הוא היה משורר באופן טוטאלי, גם כשהוא מתראיין לעיתון דבר. אם רוצים, אפשר לראות בסרט תשובה נוספת, מפורטת בשישה סעיפים, לשאלה 'כיצד נעשה אדם אבות ישורון'".