לפני פגישתו הראשונה עם המלך חוסיין, באישורו של פטרונו אריק שרון, אז שר החוץ, היה היועץ המדיני מג'לי והבה מתוח מאוד. לא בכל יום דרוזי שנולד בבית ג'אן נפגש עם מלך. אבל חוסיין קיבל אותו בחיבוקים ובנשיקות ובברכה: "אהלן וסהלן, יא איבני" (עמ' 29). מכאן ואילך החל הקשר הלבבי והאמיץ במיוחד שנרקם בין והבה, שהספיק מאז לכהן כחבר כנסת בשלוש קדנציות, לשמש כסגן יו"ר הכנסת וכנשיא בפועל למשך שלושה ימים, וכן כמנכ"ל הדרוזי הראשון של משרד ממשלתי, לבין המלך חוסיין ואנשי חצרו, עד שהוא הפך ממש לבן בית בארמון המלוכה ההאשמי.
לא פעם סייע והבה להתניע את היחסים בין שתי המדינות, והוא היה זה שפעל מאחורי הקלעים לחילוצם של שני אנשי המוסד שהיו כלואים בירדן לאחר ניסיון ההתנקשות הכושל בחאלד משעל ברבת עמון (1997). והבה דאג גם להתנעת היחסים בין ישראל למצרים בשעה שסבלו מנתק, בין ישראל לפלשתינים ובין ישראל לאינדונזיה, המדינה המוסלמית הגדולה בעולם ועוד. אפשר להתווכח עם והבה, סא"ל במילואים, על השם שבחר לספרו, "הדרוזי הראשון", שכן כיהנו לפניו חברי כנסת דרוזים ואף שר (סאלח טריף), אבל אי אפשר להתווכח איתו על התפקידים החשובים באמת שמילא בכמה צמתים רגישים.
בספרו חושף והבה כמה סודות הקשורים ללא מעט פרשיות שעליהן ניסו אחרים לתפוס טרמפ וקרדיט. איך אמר לו פעם אריק שרון, לאחר שתיווך בינו לבין מובארכ: "אתה סייעת בחידוש היחסים עם מצרים. אם לא פועלך, אין לי מושג איך הם היו מתחדשים" (201).
דיין ושרון הם דרוזים
"הדרוזי הראשון" רואה אור בעיתוי רגיש במיוחד, זמן קצר לאחר חקיקת חוק הלאום שהדרוזים יצאו להפגין נגדו והגדירו אותו כחוק מפלה העושה עוול לנאמנותם למדינה ולתרומתם הגדולה במערכות ישראל. מי שיקרא את הספר הזה, שבהחלט נוטף מפטריוטיות ישראלית, ישאל ללא ספק את עצמו האם יש הצדקה להחיל את החוק גם על מג'לי והבה ודומיו, לאחר כל תרומתם.
בכל פעם שפוליטיקאי בהווה או בעבר מפרסם אוטוביוגרפיה, אני הופך אוטומטית לחשדן. האם כל מה שכתב בספרו נועד להאדיר את שמו על חשבון האחרים? האם הוא עצמו כתב את הדברים, או שמא סופר צללים סייע לו? ומדוע הוא סבור שסיפור חייו באמת מעניין מישהו? אבל במפתיע, ביחס לעמדה הצינית המקדמית, נכבשתי במידה מסוימת בדמותו של והבה, אולי משום שיש לו סיפור חיים בהחלט מעניין, שהפך למעניין פי כמה בעיתוי הנוכחי. "החוק הזה הרג את הישראליות שלנו… אנחנו אזרחים סוג ב'", הצהיר בכמה ראיונות האיש שהיה בעבר בצומת של מוקדי ההחלטות הפוליטיות והגן לא פעם בלהט על הדמוקרטיה הישראלית בפורומים בינלאומיים.
בעיתוי זה, "הדרוזי הראשון" הופך אפוא לספר חובה לכל מי שסקרן להכיר לא רק את עולמו של והבה אלא גם את עולמם של הדרוזים בכלל, שהצליחו להשתלב בחברה הישראלית. אמנם האוטוביוגרפיה עוסקת יותר בווהבה מאשר בדרוזים, אבל גם כך הוא מעניק לנו אשנב הצצה לא רק לאחורי הקלעים של הפוליטיקה הישראלית ויחסיה עם שכנותיה, אלא גם לאלה של העדה הדרוזית. אם כי, לטעמי, היה מקום להרחיב בספר את היריעה קצת יותר על בני העדה המיוחדת הזו, על אמונותיהם ודתם החשאית משהו, שנולדה לפני כאלף שנה מתוך הפיצול מהפאטימים ממצרים, ומאז סגרה את שעריה בפני מאמינים חדשים (בעוד היהדות קובעת שיהודי הוא בן לאם יהודייה, הרי שדרוזי הוא רק מי שנולד לשני הורים דרוזים).
והבה הוא בן ללוחם שהיגר מג'בל דרוז, ולפני קום המדינה החליט לחבור לציונים. אריק שרון, אחת מדמויות המפתח בספר יחד עם המלך חוסיין, ממש העריץ את עפאש, אביו של והבה. שרון הפך לפטרון המשפחה והעדה, שעל רבים מאנשיה פיקד במלחמות ישראל. משה דיין היה זה שהסב את תשומת לבו של שרון ללוחמים הדרוזים, ושניהם קירבו אותם וחיזקו את מה שמכונה "ברית הדמים". את הקרבה בין דיין ושרון לדרוזים מסביר והבה בכך ש"בסופו של דבר מדובר באותו חומר אנושי… אנשי אדמה שורשיים ולוחמים מיומנים ועזי נפש" (40).
שרון המשיך במדיניות הקירוב הזו גם הלאה. אחיו של והבה, סמיר, שימש יועצו ולאחר מכן טיפח שרון גם את מג'לי והבה ודאג לקדמו בעולם הפוליטי. "מנקודת הראות שלי… שרון דרוזי. ערכיו – ערכינו; מזגו – מזגנו", כותב והבה (13). ובעמוד אחר בספר הוא כותב על שרון: "כאילו היה בשר מבשרנו" (45). בימים שבהם כיהן שרון כראש ממשלה מונה סאלח טריף לשר הדרוזי הראשון, יוסף משלב לאלוף הדרוזי הראשון, חסין פארס לניצב הדרוזי הראשון, וכמובן גם והבה עצמו למנכ"ל הדרוזי הראשון של משרד ממשלתי.
אמן המחוות
במשכן הכנסת תרם אמנם והבה בביצוע ובחקיקה לא רק למען המגזרים שאותם ייצג, אבל דומה שתרומתו המכרעת הייתה דווקא כיועץ סתרים. והבה ידע לפתוח לא מעט דלתות בעולם הערבי בפני שרון, עוד כשזה מונה לשר התשתיות, ולאחר מכן גם כשהיה שר חוץ וראש ממשלה; דלתות שספק אם היו נפתחות בפניו בלי עזרת היועץ.
והבה, אמן המחוות ("תמיד מפתיע להיווכח מה יכולה לחולל מחווה קטנה ויומיומית", 196), הסמול־טוק והתרגום היצירתי, ידע כיצד להתהלך עם מנהיגי ערב ודאג לשנות את הדימוי שהיה בעיניהם של שרון כאחד ש"אוכל ערבים לארוחת בוקר" וזה ש"מאמין בכוח ושמה שלא הולך בכוח ילך בעוד יותר כוח" (26). בעזרת והבה הפך שרון ממי שנמנה עם מתנגדי הסכם השלום עם ירדן לזה שמטפל בקשרים בין ישראל לממלכה. מנהיגי מדינות ערב שיראו מפניו וחשדו בו בתחילה שינו בהדרגה את יחסם אליו, לא מעט בזכותו של והבה שצייר בפניהם שרון אחר מכפי שהכירו. "אצלכם אני מצטייר כאויב השלום… אבל בשלום אני מאמין" (185), אמר שרון לאבו מאזן.
מן הספר מצטיירת תמונה שונה של שרון כאדם אנושי וכפוליטיקאי פרגמטי ומתון היודע לקיים הסכמים, ולכן הוא נחשב אמין יותר על בית המלוכה מאשר נתניהו למשל, שלפי הספר לא היה אהוב במיוחד ברבת עמון. והבה משלח לא מעט חיצים עדינים וזהירים בנתניהו ולעומתו מאדיר מאוד את שרון.
מיטבו של הספר, לטעמי, הוא תיאור בית המלוכה ההאשמי והמלך חוסיין שהילך עליו קסם ("איזה איש… איזה קסם. אי־אפשר לעמוד בפניו", 132); גילוי הלב של המלך שהתוודה על כך שטעה כשהצטרף למלחמת ששת הימים; מחלתו של חוסיין ומילוי המקום של יורש העצר חסן, שהיה אוהד לישראל; הדחתו המפתיעה והכואבת של חסן כשחוסיין היה על ערש דווי, במעין טלנובלה האשמית של תככים סביב מיטת המלך הגווע; הלווייתו של חוסיין ולחיצת היד בין הנשיא עזר וייצמן ונאיף חוואתמה (במעמד אחר מתוארת גם לחיצת יד בין והבה לפארוק א־שרע, שר החוץ הסורי). ולאחר מכן, תיאור ניסיון ההתנקשות הכושל בחאלד משעל. התערבותו הדיפלומטית בשלב מאוחר יותר של והבה סייעה לא רק לחלץ את שני סוכני המוסד מהכלא הירדני אלא גם להפשיר את היחסים העוינים בין שתי המדינות בעקבות הפרשה.
בעניין אחר הקשור ליחסי ישראל־ירדן כתב והבה דברים היפים אולי גם לפרשת משעל: "הבנתי את גודל השעה. בנקודה זו, שבה אני נמצא כרגע, ימריאו היחסים בין הממלכה לישראל או שיתרסקו. זה בידיים שלי" (25). בהקשר זה, הספר רואה אור בעיתוי רגיש נוסף, שעלול להערים מכשולים על יחסי־ישראל־ירדן שכבר ידעו לא מעט עליות ומורדות. בימים אלה החליט המלך עבדאללה לבטל את אחד מנספחי הסכם השלום עם ירדן ודורש להחזיר לריבונותו שטחים חקלאיים שהיו בחכירת ישראל במשך 25 שנים. אולי ישראל זקוקה שוב לתיווך החשאי של והבה כדי לפתור את הפרשה.
חובות, זכויות וכבוד
פרקים מעניינים אחרים הם המגעים החשאיים בין והבה לנשיא מובארכ על מנת לקדם פגישה בינו לבין שרון, לאחר שהיה נתק מוחלט ביניהם (מובארכ התבטא בחריפות באוזני והבה נגד הפלשתינים ובעיקר נגד ערפאת שאותו הוא תיעב); שחרורו של עזאם עזאם, שגם בו נטל והבה חלק; המפגש בין שרון לאבו מאזן שאירגן והבה בחוות השקמים; המפגש של והבה עם השליט הכמעט עיוור של אינדונזיה, עבד אל רחמן וחיד, הממשש בהתרגשות את התבליט של העיר העתיקה בירושלים שקיבל ומכריז שארצו פתוחה בפני ישראל; ועוד רגעים כאלה המצליחים לשדרג את הספר. יותר מדיונים של ועדות מים ויתר עיסוקים פוליטיים יבשושיים, כוחן של אוטוביוגרפיות כאלו נמדד בסופו של דבר בצד האנושי ובניואנסים של הכתיבה.
עיון במפתח האישים בסוף הספר יגלה שכמות האזכורים הגדולה ביותר, ולא במקרה, היא זו של שרון. ולמרות האזכורים הרבים, חסר באוטוביוגרפיה הזו, המקדישה פרק נרחב להלווייתו של חוסיין, ולו גם פרק קצר על הלווייתו של שרון ועל השאלה כיצד השפיע מות הפטרון על הקריירה הפוליטית ועל חייו האישיים של והבה.
ב"הדרוזי הראשון" אין, כאמור, התייחסות ישירה לחוק הלאום שטרם חוקק במהלך כתיבתו, אבל פה ושם שתולות בו אמירות המבהירות את דעתו של והבה בנושא זכויות הדרוזים. "כנראה הדרוזים והצ'רקסים במדינת ישראל שווים בחובות האזרחיות, אבל זכויותיהם שוות פחות מגביע קוטג'" (245), הוא כותב. והבה מתאר את הדרוזים כ"אנשים הנאחזים בשלהם: בדתם, באדמתם, בכבודם" (11). "את הדרוזים לא עוקרים, את דמם לא שופכים ובכבודם לא פוגעים", כותב והבה בהמשך הספר. "פגיעה באחד משלושת העקרונות האלה – אין לה מחילה" (38־37).
לא פעם שאלתי את עצמי במהלך הקריאה מה היה קורה אילו והבה היה כותב את ספרו לאחר חקיקת חוק הלאום. האם הניסוחים הפטריוטיים בספר היו משתנים במשהו? האם הכעס המתון שהפגין בראיונות איתו בכלי התקשורת לאחר חקיקת החוק היה מחלחל גם אל בין דפי הספר? אלו הן שאלות פתוחות, שהקורא ישאל את עצמו בתום הקריאה. תשובה אחת ודאית יש לי, וגם מבלי להפנות את השאלה ישירות לווהבה. קל להתרשם שווהבה סבור שאילו שרון היה מכהן עדיין כראש ממשלה החוק הזה לא היה עובר, בוודאי שלא ביחס לעדה הדרוזית.
הדרוזי הראשון
מג'לי והבה
ידיעות ספרים, 2018, 264 עמ'
