בחוסר רצון מופגן מקבל נורי את הבשורה שהוא צפוי בקרוב לעבור עם משפחתו מהעיר אל הכפר. כדי להעביר את רוע הגזרה הוא לא בוחל בשום אמצעי, ובכלל זה הכנסת שבבי אצטרובלים וצנוברים לרכב המשפחתי, הזעפת פנים והטרדת מארחים. למרבה האכזבה, מתחוור לנורי (ולנו, יחד איתו) שאצטרובלים במנוע לא מחוללים נזק מספק, והנסיעה לשבת ההיכרות בכפר שעתיד להיות ביתם החדש ממשיכה כמתוכנן. אך בזכות המפגש עם חבורת ילדי הכפר נורי הולך ומתרצה, ולאט לאט, עם כל דף, מתרכך האגרוף הקפוץ שלו ונעשה יד פתוחה.
הסיפור מתגלגל מכאן בשפה פשוטה, קרובה וישירה. ומצד שני, יש הרבה כיסי עומק ברצף הסיפור ורמיזות אינטרטקסטואליות עדינות מאוד וחכמות מאוד, המאפשרות למצוא בו עוד ועוד משמעות ועניין. כך למשל בוחרת המחברת לקדד את סיפור ה"הינדיק" של ר' נחמן ברצף העלילה, באופן עדין, גולמי ומלא חכמה, שמעניק עוד ממד לסיפור:
אבל כשאמא התחילה לשאול שאלות על בית הספר של הכפר ירד לפתע נורי מכיסאו והתיישב לו מתחת
לשולחן, עם הצלחת שלו. "מה קורה נורי?", אמא גערה יותר מששאלה… ופתאום (נורי) הרגיש שצפוף לו יותר.
שולמית הופיעה גם היא מתחת לשולחן. "באמת נחמד יותר לאכול כאן", צחקה
נכון שלא כל ילד בקי ב"סיפורי מעשיות", או במדרשים השזורים באגביות וברמז בגוף הסיפור. אבל נדמה שעדיין, בזכותן, נוצרת תחושה שלסיפור הזה יש גוף ונפח אחר. משהו שניתן להחזיק בו, ובאופנים שונים.
המתווה החיצוני שבו נרקמת העלילה סובב את מעגל השנה, על חגיה ומועדיה. לכל חג מוקדש פרק, ובכל פרק סיפור קצר על חבורת הילדים, היכול לעמוד גם כסיפור בפני עצמו. כאן טמונה מלכודת אפשרית, כי סיפורים המונעים על פי מסגרת חיצונית נוקשה כזו עשויים להיות דידקטיים ומגויסים. אבל מה שמציל את סיפורו של נורי הוא הכנות שבה הוא נכתב, שלא מאפשרת לדברים ליפול אל בור האילוצים והמלאכותיות.
על רקע ספרים מחוללי המולה ועמוסי כריזמה ריקה שצצים לא מעט בחנויות ומבקשים באופן נואש לשאת חן ולמשוך את תשומת לבנו אל הקופה, יש ב"שנה אחת בכפר" קול אחר שקל להבחין בו: קול כן, שקט וצלול, הנשמע היטב מבעד לכל רעשי המנוע, ומותיר רושם חי ואמיתי על הלב.
שנה אחת בכפר
יערה ענבר
ידיעות ספרים, 2018, 213 עמ'
לגילי 10־7
