“צייד הנאצים האחרון“, ד“ר אפרים זורוף, הוזמן כאורח המדינה לטקס הסרת הלוט מאנדרטת הזיכרון החדשה בקבר האחים העצום ביער פונאר שבליטא. ודווקא שם, בטקס, הוא התחיל לקלוט באמת את מידת הקושי שיעמוד בפני העולם היהודי להגיע להסכמות עם הדמוקרטיות המזרח־אירופיות הקומוניסטיות־לשעבר בנוגע לנושאים כגון הכרה באשמה, העמדה לדין של משתפי הפעולה בהשמדה והנצחת הקורבנות. כבר אז, מתאר זורוף בהקדמה לספרו, כששלטונות ליטא עוד התחנפו למדינת ישראל כדי שתתמוך בצירופם לאיחוד האירופי, “ראש ממשלת ליטא ניסה… למזער את תקופת הטרגדיה ואת התפקיד המשמעותי שמילאו משתפי הפעולה הליטאים בהשמדת הקהילה היהודית המקומית“. מגמה שאכן התגברה מאוד לאחר שהתקבלו לאיחוד האירופי ולא נזקקו יותר לסיוע ישראלי.
“מסע עם האויב“ הוא “ספר שואה“ היסטורי, לא בדיוני, אבל מסוג שונה. ולא רק משום שמעורב בו אפרים זורוף, מנהלו של “מרכז שמעון ויזנטל“ בישראל. ייחודו של הספר בכך שהוא היסטורי ועדכני כאחד, ומערב סוגות שונות של ספרי שואה בדרך לא מקובלת. סוגה דוקומנטרית־היסטורית, כשהספר אינו מבוסס על עדויות של ניצולים יהודים, אלא על עדויות מתיקי חקירה של פושעי מלחמה ליטאים, על רצח היהודים בעשרות אתרים בארצם, וכן על עדויות בעל־פה של עדי ראייה ליטאים שמשלימות את המסמכים. יש בספר גם מעין מסה על אנטישמיות, טבח היהודים והנצחה, ודווקא תוך דיאלוג עם אישה ליטאית שבמשפחתה היו פושעי מלחמה. ובנוסף, הוא מציע נייר עמדה על הנצחת השואה, קורבנותיה ו“גיבוריה“ – הרוצחים בליטא של ימינו. כל אלה מרוכזים בספר לא עבה במיוחד, שמדיר שינה דווקא באיפוק הרגשי שבו וביבשושיות המסמכים מול נוראוּת המעשים ומול זוועת הממצאים בקברי אחים שנחשפו.
למגמת מזעור הטרגדיה בליטא, שתוארה לעיל, נוספות עוד שתי מגמות מדאיגות. האחת – טיהור פושעי־מלחמה ורוצחי־יהודים מוכרים והנצחתם כ“גיבורי־האומה הליטאית“, בזכות לחימתם נגד הכיבוש הרוסי־קומוניסטי בראשית מלחמת העולם השנייה – כאשר באותה הזדמנות השתתפו “גיבורים“ אלה בטבח היהודים בליטא, שהואשמו (כולל נשים, זקנים וילדים) שהם קומוניסטים שסייעו לרוסים להשתלט על המדינה ולהוציא להורג את “לוחמי החופש“ הליטאים. באופן כללי, ליטא, כמדינות מזרח־אירופיות אחרות, מסרבת להכיר באשמה ומתעלמת משיתוף הפעולה של הליטאים בשואת היהודים. זו הסוגיה שבמרכז המסע והדיאלוג בין זורוף לבין בת־שיחו הליטאית.
מגמה מדאיגה שנייה, מתוחכמת יותר, היא “עיוות השואה“ בליטא על ידי יצירת משוואה בין פשעי הקומוניסטים בארצות הכיבוש שלהם לשואת היהודים, במה שמכונה ‘“תיאוריית הג‘נוסייד הכפול“. ליטא דחפה ל“הצהרת פראג“ של מדינות הגוש הקומוניסטי־לשעבר ב־2008, שדורשת “שכְתוּב של ספרי לימוד ההיסטוריה האירופיים, כך שהילדים יוכלו ללמוד על הקומוניזם ופשעיו… כשם שלימדו אותם כיצד להתייחס לפשעי הנאצים“. מגמות אלה נולדו עם קבלת העצמאות והתגברו לאחר צירוף ליטא לאיחוד האירופי.
סבא ערך רשימות של יהודים
מזעור השואה והעלמת מעורבותם של הליטאים בה על ידי השלטונות, הפוליטיקאים והמוזיאונים הממשלתיים משתקפים גם בהתחמקות מהבאה לדין של פושעי המלחמה האחרונים שנותרו בחיים בליטא. לאחר שהפך כמעט ל“פרסונה נון גרטה“ במדינה, הבין זורוף שניסיון ליצור תהליך אמיתי של התעמתות עם הזוועות והפנמתן מחייב השפעה מבפנים, מתוך העם הליטאי עצמו. לשם כך דרוש לו שותף, ואם הוא או היא יהיו מוכרים דיים ואהודים – ייתכן שניתן יהיה להשיג את המטרה. השותפה שנמצאה היא רוטה וָנַאגיָיטָה.
רוּטָה היא סופרת, מבקרת תיאטרון ופעילה ציבורית מוכרת בבירת ליטא. מ־2012 היא עוסקת בפרויקטים של הנצחת השואה בליטא, בין היתר בפרויקט “להיות יהודי“, שבו תלמידי בית ספר “הופכים ליהודים“ לזמן קצוב, מבקרים בבית כנסת, לומדים על יהדות ושרים שירים יהודיים, ומסיימים בביקור באתרי גטו או בפונאר.
רוטה מודה בגלוי שבמשפחתה היו רוצחי־יהודים, ומכירה בנטייה הליטאית להתנכר לשואה משום שקרתה ל“זרים“. כך גם גדלה היא. היא “ליטאית מכובדת“ כי סבה נידון למאסר בגלל פעילויות אנטי־סובייטיות, וקפא למוות בגולאג של סטאלין. רוטה קראה את התיק הסודי שלו וגילתה ש“הוא היה חבר בוועדה שערכה רשימות של יהודים… כל עשרת היהודים שהופיעו ברשימה נלקחו (לאתר ההריגה)“. היה לה דוד שהיה “אדם נפלא ומכובד, קצין אמיתי“, תחת הכיבוש הגרמני הוא היה ראש המשטרה בפוניבז‘. משום מה הסובייטים תמיד חיפשו את הדוד. “עכשיו אני יודעת מה עשתה משטרת ליטא בזמן הכיבוש הגרמני ומדוע הסובייטים חיפשו את דוד אנטנאס בעקשנות כזאת“.
למרות כל זאת, הסטיגמות ועלילות השקר נגד היהודים מקננות גם בה. בדיאלוג ביניהם על האנטישמיות בליטא היא מעידה לתוּמה: “לרבים מחברי ולקרובי המשפחה שלי יש קצת דעות אנטישמיות. אני מבינה אותם. כולנו באנו מכפרים קטנים… עם דעות קדומות… לבני הדור שלי … כמעט לא היה סיכוי להיפגש עם (יהודים ליטאים), נציגים אמיתיים של המסורת הליטבקית, של עם הספר. רובם נספו… מי שפגשנו היו בעיקר יהודים סובייטים… (אנשים פשוטים ו)אנטיפטים ממוצא יהודי. היהודים האלה… חיזקו את התפיסה שלנו שיהודים וסובייטים הם היינו הך… אז איך אתה יכול לצפות מאיתנו שנחשוב אחרת על יהודים ושלא נהיה אנטישמים?“ (עמ‘ 86־85).
וכך גם בדיאלוג מאוחר יותר. כשאפרים מדבר על הקנאה ביהודים ועל כך ש“היהודים שילמו על הצלחתם… סיפורים רבים התהלכו על נדיבותם של החנוונים היהודים שהסכימו למכור לליטאים בהקפה…“, משיבה לו רוטה: “זה היה בליטא… הארץ שלנו… אז למה היהודים היו במצב כלכלי טוב יותר? (מדוע) לא אנחנו, האיכרים, הלווינו כסף ליהודים, אלא להיפך?… הם כנראה עשקו אותנו בשלב מסוים, ולכן היו עשירים מאיתנו… ככה נוצרו הניכור ולבסוף הנקמה“. אפרים: “ומה על (הכנסייה) שטענה שהיהודים ארורים? שהם רצחו את ישו?“. רוטה: “ברור שעשיתם את זה…שמעתי כומר אומר… שאלוהים תמיד מעניש את מי שבוגד בו…“ (עמ‘ 152־151).
שיחה תרבותית בין רוצח לקרבן
לפני תחילת המסע מנסים רוּטָה ואפרים “לברר אם המסע הזה אפשרי בכלל. האם אנחנו, אויבים בתחילת הדרך, נוכל לנהל שיחה תרבותית רגילה“. הדיאלוג ביניהם מסביר את תחושת האויבות ואת התהום שרובצת ביניהם. רוטה: “העם שלך נרצח בידי העם שלי, בידי ליטאים. אז אני מבינה ש… אנחנו בשבילך אויב. זה בלתי נמנע. אתה מייצג את הקורבנות, ואני את הרוצחים. (אבל) אני רואה ברוצחים ובצופים מן הצד בני אדם. אם אצא למסע עם האויב, ללא ספק אשתדל להבין מה קרה לעם שלי בימים ההם… הם לא היו מפלצות. מה הניע אותם לעשות מה שעשו?“
מעמדה זו של “אויבות“ רגשית, לאומית ותפיסתית הם יוצאים להתרשם מהמקומות ולדובב אנשים. העדויות בכתב ובעל פה הן עיקר הספר. רוטה לומדת את המסמכים ומנסה להבין מדוע הצעירים עשו מה שפקדו עליהם. אולי היו אנאלפביתים או “חסרי יכולת לחשוב במונחים של קריטריונים מוסריים?.. אני לא יכולה שלא לרחם על הבחורים האלה…“.
השניים עוברים ממקום למקום. 227 אתרי רצח יש בליטא, והם מבקרים בעשרות מהם. הסיור באתרים, הדיאלוגים ביניהם והעדויות במסמכים ובעל־פה ממחישים את הזוועה, שוברים בהדרגה את מחיצת הניכור של רוטה והופכים את ההיסטוריה למוחשית וקרובה יותר לרגשותיה, וגם מוכיחים את השותפות העמוקה של הליטאים בהשמדה. הם מספרים על השתתפותם של בני משפחה ושכנים בירי ביהודים. גברים מקומיים הגיעו כדי לירות בשכניהם היהודים (רוטה: “מי היו היורים?… ליטאים. כולם ליטאים“, משיבה האישה, “הורי־בעלי היו באסם ההוא כשירו ביהודים. והם הכירו את היהודים האלה ואת הליטאים האלה…“).
העדויות במסמכים רובן של גברים, העדויות בעל־פה לרוב של נשים. אפילו אחרי עשרות שנים הן מחַיות את האירוע ומבהירות אותו, וכשמסתיימת פגישה – הן בוכות. לעיתים גם גברים מסכימים לדבר, מראים את המקומות, את אתרי הירי. גם הם מגיבים בהתרגשות, בשתיקה, בהסתלקות מהירה מהמקום. זה מזכיר את סרטו של קלוד לנצמן “שואה“.
דעת הקהל הליטאית מגיבה
למרות זאת רוטה לא משוכנעת באשמת הליטאים. זורוף מזכיר את ספרו של יאן גרוס “שכנים“, על הרציחות ביידוואבנה שהכניס את פולין לטראומה, “ כל הארץ היא יידוואבנה אחת גדולה, ו(הליטאים) עדיין לא בטראומה…“. אבל רוטה עוד מתווכחת: “אני לא מאמינה שזאת הייתה תופעה נפוצה כל כך. אף פעם לא שמעתי מהקרובים שלי על מאורעות כאלה…“.
אך כשמצטרפות עוד ועוד עדויות, רוטה מפנימה סוף־סוף את העובדות ומזדעזעת: “(מה שמזעזע אותי) הוא האדישות המוחלטת. גופות של בני אדם, עצמות, גולגלות מכוסות… ולאף אחד אין בעיה עם זה… איש לא מטפל בקברים. המסר הוא שמותם לא חשוב… יהודי? מי, מתי? 300 ילדים קבורים כאן. אז מה?“.
הספר “מסע עם האויב“ מרשים בגודש המסמכים והעובדות שבו ובמבנהו המגוון; ביובש הדיווחי של מסמכי העדות מול תוכנם המזעזע, בסצנות קורעות הלב של אתרי הרצח ובעימות החי עם ליטאית טיפוסית ושוחרת־טוב, שעדיין – כמו רוב בני עמה – האנטישמיות זורמת בדמה והיא מסרבת להכיר בעובדות כמעט עד סוף המסע.
כמו ספרו של יאן גרוס שערער את תחושת חוסר האשמה בציבור הפולני, גם “מסע עם האויב“, או כשמו בליטאית, “אנשינו“, הצליח ללכוד את תשומת הלב בדעת הקהל הליטאית ועורר דיון ער ותגובות. גם כאן הוכח שהליטאים רצחו את שכניהם היהודים שלצדם חיו ואותם הכירו. התהליך שעברו שני ה“אויבים“ במסעם היה מרתק, וכמוהו גם “אנשינו“ עורר כנראה משהו בציבור הליטאי. אחרי 75 שנה “ארצי פרצה סוף־סוף בבכי…“.
מסע עם האויב, השתתפותם של ליטאים בפשעי השואה, אפרים זורוף ורוּטָה וָנאגַייטָה, מאנגלית: צילה אלעזר, ידיעות ספרים, 2018, 207 עמ‘
