בתום אחת ההקרנות החגיגיות של הסרט "מורי, חידת שבזי" בסינמטק ירושלים, אחת הצופות בקהל הרימה את ידה וביקשה את רשות הדיבור מבמאית הסרט, ישראלה שאער־מעודד. "היא אמרה לי שהיא יותר לא תקרא בשירתו של רבי שלום שבזי, כי ראתה בסרט שאומרים ששבזי הרג את שני הילדים שלו", מתארת שאער־מעודד. "ניסיתי להסביר לה שאלו רק אגדות. בתימן לא כתבו ביוגרפיות וגם לא אוטוביוגרפיות, ולכן בבואי לעשות סרט על שבזי לא היה לי במה להיאחז אלא באגדות עם".
על פי האגדה, התאהב האימאם המוסלמי בשמעה, בתו הצעירה של שבזי, והוא כפה על שבזי להביאה אליו כדי שיינשאו. אך בדרך לביתו של האימאם, בעוד שמעה רוכבת על חמור והוא פוסע לצידה ברגל ומקונן, הפעיל שבזי את כוחותיו הנסתרים וגרם למותה, ובלבד שלא תינשא למוסלמי. האגדה המיוחסת לבנו של שבזי, יהודה, היא שיהודה, שהיה שובב ולא חכם במיוחד, התרברב באוזני אורחים על הידע שלו בקבלה ואף הפך את הנרגילות שלהם לנחשים, והאב כילה בו את זעמו עד מוות.
"אגדה על הרג בת קיימת כמעט בכל הקהילות במזרח, והיא לאו דווקא מיוחסת לשבזי", מסבירה שאער־מעודד. "זו אגדה כללית שנועדה להזהיר בנות לבל יתחתנו עם מוסלמים וכדי למנוע התבוללות באופן כללי. גם סיפור על הרג בן בידי אביו עובר כחוט השני כבר מעקדת יצחק. מה שמעניין מבחינתי זה לשאול מדוע בחרנו לשמור את האגדות האלה ומה הן בעצם מסמלות. ההתעקשות להכניס את האגדות האלה לסרט מבחינתי נובעת מרצון לדבר על מוטיבים שמאוד נוכחים בקהילה התימנית גם בימינו: קפדנות שעוברת מאבות לבנים על דברים שאי אפשר לעבור עליהם לסדר היום.
"אני לא חושבת שאני צריכה להרגיש פחד להביא את שלל הצדדים שמיוחסים לשבזי. קיימת בשבזי עזות גדולה שאני מאוד מתחברת אליה כאמנית. אני נוברת בשבזי, לועסת את הטקסטים שלו, הוא זורם לי בדם. שבזי הוא המשורר ותיק השנים הכי חי שיש, כי השירה שלו היא לא כזו שיושבת בספרים על מדפים אלא מתקיימת בתוך הגוף של האנשים. אם אתה רוצה לעשות סרט שיחרוך לאנשים את הנשמה, אתה צריך לעשות סרט שמסעיר גם אותך".
מדמות מטפיזית לסובייקט
רבי שלום שבזי, שהשנה מלאו 400 שנה להולדתו, היה חכם ומשורר יהודי שחי בתימן במאה ה־17. למרות שמבחינה היסטורית הוא לא כל כך קדום בזמן, עד היום איש אינו יודע להתחקות במדויק אחר קורות חייו והוא נחשב לדמות מיתית ולסמל של יהודי תימן. אין בנמצא תמונות שיראו איך הוא נראה ואפילו לא ברור באיזו שנה נפטר האיש. שבזי הותיר אחריו בעיקר מילים. למעלה מ־850 שירים כתב. הידועים שבהם הם "אם ננעלו", שזכה לביצוע מפורסם של הזמרת עפרה חזה ולביצוע עכשווי של ישי ריבו, "אהבת הדסה", "איילת חן", "אדון הכול" ו"יום שבת תשמח מאוד נפשי", שזכו ללחנים ועיבודים שונים, ואלו מהווים חלק מזערי מתוצרתו הענפה.
יראת הקודש שחשים החוקרים כלפי שבזי ושירתו נוכחת בסרט כבר מהרגע הראשון. הסרט נפתח בשורה של חוקרים שמכחכחים בגרונם ומהססים אם למסור פרטים על האיש, כי הם אינם בטוחים שבידיהם מידע מדויק. אחד המומחים ששאער־מעודד מראיינת בסרט, חוקר הפולקלור תום פוגל, אומר: "מאוד קשה לקחת קדוש ולספר את הסיפור שלו כבן אדם".
"בהתחלה חשבתי שזה מרואיין אחד שחושש לדבר על שבזי", מספרת שאער־מעודד, "אך אחרי זה גיליתי שזה גם מבוגרים, גם צעירים, גם חילונים, גם דתיים, וזה הקסים אותי. זה רק מעיד איזה כוח יש לדמות הזו. ברגע שעמדתי על כך, אמרתי שאני חייבת שזה יהיה בתוך הסרט. הסרט לוקח דמות מטפיזית ומנסה להפוך אותה לסובייקט. שבזי הוא דמות מהמאה ה־17, אך הסובייקט נולד במאה העשרים, ובמעשה הזה יש משהו מטלטל".
סרטה של שאער־מעודד (42) הוא חלק מהעונה השנייה של פרויקט "העברים" בהפקתו של הבמאי והיוצר יאיר קדר ובתמיכת ערוץ "כאן 11". תמכו בעשיית הסרט גם הקרן החדשה לקולנוע, קרן "אבי חי", קרן "גשר" ושירות הסרטים הישראלי. הסרט הופק על ידי קדר ואיתי ברקן וישודר ב־10 בנובמבר. קדמו לו בסדרה סרטים על יוצרים מאוחרים בהרבה משבזי, ובהם חיים נחמן ביאליק, יונה וולך, זלדה, י"ח ברנר ואבות ישורון.
שאער־מעודד, נשואה ואם לחמישה, היא במאית ויוצרת בעלת תואר ראשון בצילום מבצלאל ותואר שני בקולנוע מאוניברסיטת תל אביב. היא משמשת כיום מרכזת מגמת צילום סטילס בגימנסיה הרצליה בתל אביב. סרטה הקודם, "המלכה חנטרישה", יצא ב־2009, ועסק בנעמי עמרני, פזמונאית ומחברת השירים לזמר הפופולרי ביותר בקהילת יוצאי תימן בארץ, ציון גולן; ובברכה סרי, משוררת וסופרת פרובוקטיבית, שתיהן מוותיקות העדה. בשנת 2019 עתיד לצאת סרטה "אישה" (שם זמני) ובו עיסוק במיניות הנשית כפי שהיא משתקפת בסרטים בארץ שבוימו על ידי נשים.
היא גדלה בבית דתי וכבר כילדה נחשפה לשירתו של שבזי. "מדי שבת היו שרים אצלנו משירתו. בשכונה שבה התגוררתי ביבנה ניתן היה להלך ברחובות ולשמוע שירת שבזי מהבתים. על כן, כשיאיר קדר הציע לי לעשות עליו סרט, הרגשתי כבוד גדול. אנחנו כקהילה רגילים לראות את עצמנו על המסך דרך העיניים של אחרים שמפרשים את הקהילה התימנית, ושמחתי על ההזדמנות שניתנה לי לנהל דיאלוג ודיון פנים עדתי בעקבות דמותו.
בנוסף, כיום השירה שלו כבר לא ממש מתקיימת בצורתה הטבעית אלא בעיקר בשבתות חתן ובאירועי בר מצווה. רבים כבר לא מכירים את הניגונים, ולכן היה לי חשוב ליצור סרט שהמוקד שלו הוא השירה של שבזי, כדי להביא אותה למרכז הבמה".
דיסטורשן גרפי מכוון
על פי הידוע, רבי שלום שבזי נולד ביישוב נג'ד אלוליד שליד העיר תעז. הוא גם קבור באזור זה, וקברו מהווה עד היום מוקד עלייה לרגל ליהודים ומוסלמים כאחד. אביו, שהיה מראשי הקהילה, נפטר כשהיה שבזי נער, והוא נאלץ לנדוד כדי להשיג כסף לפרנסת הבית. בסרט מוצגת גרסה שלפיה כאשר כבשו התורכים את תימן כששבזי היה ילד סירב אביו להתאסלם ולכן עונה עד מוות.
וכך, כששבזי כותב בשירו הידוע:
אִם נִנְעֲלוּ דַּלְתֵי נְדִיבִים / דַּלְתֵּי מָרוֹם לֹא נִנְעֲלוּ
אֵ־ל חַי מְרוֹמָם עַל כְּרוּבִים / כֻּלָם בְּרוּחוֹ יַעֲלוּ
הוא מאמין בכל ליבו שגם אם הוא מחזר על הפתחים ולא מצליח להתקיים על פני האדמה, דלתי מרום לעולם לא יינעלו בפניו. וכשהוא כותב: "ישנתי רעב, ננערתי בשיר זה"־ השיר מספק לו מזון רוחני ונפשי שמחזיק אותו חי וחיוני. במסגרת נדודיו נהג שבזי להגיע לעיר הבירה, צנעא, שהיוותה מרכז רוחני, כדי להידבר עם חכמי התורה. הוא רכש ידע נרחב בתורה, בקבלה, בפילוסופיה ובכל מה שעלה בידיו להשיג ולקרוא.
שאער־מעודד: "בתחילת דרכו שבזי כתב שירים אישיים, על תחושותיו, על הבדידות ועל העוני. הוא היה מעתיק את השירים בכתב ידו, מרכז אותם ב'דיוואנים' (קובצי שירים) ומנסה להפיץ אותם בציבור. איש לא גילה עניין בשירים אלה. רק ברגע שהוא החל לכתוב את שירתו הלאומית, את שירי החתונות ואת שירי הגאולה, הוא היה ל'רוקסטאר של התימנים', כפי שהמשוררת עדי קיסר קראה לו בריאיון שלי עמה. יש אף כאלה שמכנים את שבזי 'ביאליק של התימנים', אבל יש בעיניי משהו מצחיק בצורך להזדקק כל הזמן להגדרות שכאלה".
לפני שמהפכת הדפוס הגיעה לתימן, שירתו של שבזי עברה מפה לאוזן במשמעות המילולית של הביטוי: אנשים נהגו להעתיק את שיריו ולקבצם בדיוואנים תוצרת בית עבור חג, מועד ויום טוב. לא אחת בעת ההעתקה שובשו חלק ממילות השיר, עד שנוצרו לו מספר גרסאות. לאורך חייו כתב שבזי שירי קודש וחול במגוון דרכים. פעם כתב כגבר, פעם כילד, כגבר או כאישה, כיחיד וגם כרבים בצורה נועזת שהקדימה את זמנה. הוא כתב ללא הרף וחיבר שירי חגים, קינות ואף פירוש לתורה בשם "חמדת ימים".
למרות המומחים הרבים שמתראיינים לאורכו של הסרט, אין הוא עושה רושם של סרט היסטורי־אקדמי במובן היבש של המילה. תחת זאת התחושה היא של סרט חווייתי, חף מגינוני פורמליות, שמבטא את המפגש האישי של הבמאית עם שבזי. הסרט מציג דברי חוקרים, שרבים מהם בני העדה התימנית, בצד אנימציה חדשנית בעיצובו של ארז גביש, מנהל המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל. הוא מכיל תמונות וסרטונים של העדה ומנהגיה בדיסהרמוניה גרפית, וכך גם כשרואים בסרט קלסתרי פנים של בני העדה, קטעי ריקוד או את תלבושת הכלה המסורתית, הם לא מוצגים כמות שהם, אלא מכוסים בשכבה של עיצוב גרפי מיוחד, רעשני וצבעוני, שאינו מאפשר צפייה בקטעים בצורה ברורה.
"ה'דיסטורשן' הגרפי בסרט הוא מכוון", מנמקת שאער־מעודד. "רציתי ליצור הפרעה בצפייה בתמונות הסטריאוטיפיות של העדה, ליצור הזרה כדי שהצופים לא יצליחו לחיות דרכן שוב את הסטריאוטיפ. לא באתי בדף חלק לעשות את הסרט. הזמר שי צברי קרא לי פעם 'תימנייה מקצועית', כזו שיש לה רגישות מאוד גדולה לדימוי של התימני בקולנוע, במדיה ובתקשורת. גם אין יום שהתימניוּת שלי לא זוכה להתייחסות ברחוב: לכולם ברור שאני מראש העין, למרות שאני בכלל מהוד השרון, תמיד ידברו איתי על המאכלים התימניים, תמיד יחשבו שאני זמרת וירצו את התכשיטים שלי.
"אני לא יודעת אם זה השד העדתי, כי הביטוי הזה הוא עוד קלישאה מבחינתי, אבל היה לי ברור שאני לא מתכוונת לעשות עוד סרט שיביא את תימני המחמד, זה שכולנו מאוד אוהבים כי הוא אוריינטליסטי, רוקד יפה ויש לו אוכל טעים. תחת זאת היה לי חשוב להביא אסתטיקה אחרת, פחות אתנוצנטרית".
התמיכה בשבתי צבי
צירופי המילים שבהם השתמש שבזי הסעירו את דמיונה של שאער־מעודד. צירופים כמו "לִבִּי וְרַעְיוֹנַי בְּחֵשֶׁק נִבְהֲלִים" (מתוך השיר "אהבת הדסה") או המשפט "לְגוּף אַכְזָר כְּקַלַחַת פְּצוּמָה" (מתוך השיר "שדוד חומר אני הומה בכעסי") מובלטים בסרט הן באופן גרפי והן באמצעות קריינות היוצרת דיסהרמוניה נוספת, מסתורין, ומטעינה את הצופה במתח ואימה.
מהסרט גם משתקפת דמותו של שבזי כמוביל רוחני שסחף את הקהילה היהודית התימנית קשת היום להאמין כי המשיח קרוב מתמיד להגיע. שאער־מעודד: "בדמיון שלי הוא כאילו גדל תמיד בתחושה כזו, שאו שיש לו איזשהו תפקיד או שאולי הוא יכול להיות המשיח בעצמו. הוא סיפר שבשנת הולדתו הופיעו בשמים שני כוכבי שביט, כסמל שמבשר את בוא המשיח, ואני באמת שואלת בסרט את אחד המרואיינים אם יכול להיות שהוא הרגיש שהוא הוא המשיח".
כאשר שבתי צבי הכריז על עצמו כמשיח שבזי האמין שאמת בדבריו, וניסה לסחוף אחריו את בני הקהילה. לא חסרו כאלה שמכרו את רכושם והתכוננו לעלות לארץ ישראל, אלא שאז נודע ששבתי צבי הוא למעשה משיח שקר שאף בחר להתאסלם כשהבין שחייו בסכנה.
שאער־מעודד מביאה בסרט דוגמאות לשירים שכתב שבזי, שבהם מאוזכר בפירוש שמו של שבתי צבי. "לאורך השנים עשתה הקהילה התימנית הכול כדי להסתיר שירים אלה. היהודים התימנים חיו בתנאים מאוד קשים, ושבזי לא הפסיק למכור להם שירי גאולה. פתאום יש שמועה שהמשיח הגיע, ושבזי חושב שמה שהוא ייחל לו בשיריו באמת עומד להתממש. בסוף זה לא קרה, אבל מה שיפה זה שהקהילה סלחה לו. עובדה שהיא ממשיכה לזכור אותו ואת שיריו עד היום".
בעקבות התמיכה בשבתי צבי החליט האימאם המוסלמי להעניש את יהודי תימן שסירבו להתאסלם, וגירש אותם בשנת 1679 לגלות הידועה כ"גלות מוזע" – גלות באזור קשה, צחיח ומוכה מחלות בתימן, אשר גבתה את חיי רבים מבני הקהילה. שבזי מתאר בשיריו גם את הקושי בגלות זו.
הסרט גם קופץ לימינו ומראה כיצד לימים מגיעים עולי תימן לארץ ישראל, ונוכחים לדעת שהארץ אינה נראית כפי שדמיינו באמצעות התיאורים בשיריו של שבזי. שאער־מעודד: "כששבזי תיאר לנמעניו את ארץ ישראל, הוא חזר לימי התנ"ך. הוא תיאר להם את בית המקדש, את הכוהנים והלוויים. בסרט מתואר השבר הגדול שחוותה הקהילה התימנית שהגיעה לארץ ופתאום גילתה מדינה חילונית לגמרי, ללא כל בית מקדש. ישנם הסבורים שזו אחת הסיבות לכך ששירתו של שבזי נשתמרה עד ימינו: בעצם זה שאתה שר כל שבת אתה למעשה משמר את אותה כמיהה. אם תרצו, זה סוג של פעולת מחאה: אתה לא מוכן להכיר במציאות שיש בארץ ואתה עדיין משמר בצורה קפדנית את מה שהגעת ממנו".
התעלמות מצד חוקרי הספרות
מלאכת ליקוט שיריו של שבזי נמשכת כל העת. בקרוב תראה אור מהדורה מדעית של שירי שבזי שאותה עורך פרופ' יוסף יובל טובי (ראו מאמרו בגליון זה). שאער־מעודד: "פתאום, באיזשהו מושב בצפון, מגלים דיוואן חדש ומוצאים בו שיר לא מוכר של שבזי. ישנם אספנים של שיריו ופעולת האיסוף יפה ובלתי נגמרת. אפילו בכריכות הדיוואנים, שהיו עשויות דפים שהודבקו זה לזה, כשהמיסו והפרידו את הדפים גילו שירים נוספים".
שבזי נהג לכתוב שירה בעברית, בערבית ובארמית, וגם שירה מעורבת של משפטים בעברית ובערבית שנכתבו תמיד באותיות עבריות. חלק מהשירים בערבית תורגמו, אך תוך צנזורה פנימית של בני העדה. שאער־מעודד: "חלק מהשירים שכתב היו שירי חשק. היו שורות שהיו מתרגמים אותן כפשוטן, ועל שורות אחרות, נועזות יותר, היו מדלגים ועוברים מיד לפרשנות של השיר ולעיתים מייחסים את השיר ברמה הפרשנית ליחסים בין הקדוש ברוך הוא לשכינה. לא חסרו כאלה שרצו לשמור על התדמית של שבזי כי כל אחד רוצה שבזי שמתאים בעבורו".
שמו של שבזי הונצח בשמות שכונות ורחובות. אך בעוד היוצרים האחרים שנבחרו לפרויקט "העברים" נוכחים גם בתרבות ובאקדמיה בארץ, שירתו של שבזי נוכחת רק בקרב העדה התימנית ולא נחקרה בצורה נרחבת בחוגי הספרות באקדמיה. דו"ח הוועדה להעצמת הזהות של יהודי ספרד והמזרח במערכת החינוך בראשות המשורר ארז ביטון, שהוגש ביולי 2016 לשר החינוך נפתלי בנט, המליץ ללמד את שבזי בבתי הספר, אך עד כה הדבר לא קורה.
ישנם אף חוקרים שמזלזלים בשבזי ושירתו. כך למשל, עורך "הספריה החדשה" וחוקר הספרות פרופ' מנחם פרי אמר בריאיון עם המשורר טוביה סולמי ב"הארץ" ביולי 2016: "שבזי זה בדיחה. בהחלט. כל מי שתוהה על הדברים האלה מוזמן לקרוא בעצמו שיר של שבזי. זו לא שירה, זה אוסף של מלים חרוזות בווירטואוזיות. אין תלמיד שיכול להבין מה כתוב שם. מירי רגב מתהדרת שהיא לא קוראת צ'כוב אלא שבזי, אבל אני מבטיח לך שהיא לא קוראת שבזי. פשוט שום מראיין לא מאתגר אותה. אלה בסך הכול משפטי חנופה לאלוהים עם וירטואוזיות של חריזה. לימודי הספרות לא נועדו כדי לענות את התלמידים, אז למה לענות אותם עם השירים האלה?"
שאער־מעודד: "כשקראתי, במסגרת התחקיר לסרט, את דבריו של פרי, הם קוממו אותי. בתרבות הישראלית יש בורות עצומה וחוסר רצון להכיר את שבזי. במהלך העבודה על הסרט לא מצאתי אף אחד שיסכים לנתח את השירה של שבזי מבחינה ספרותית. מה שחזר על עצמו זה שהחוקרים אמרו לי: 'אני לא מבין מספיק', כי החוקרים שהתייחסו לשבזי לא נמצאים בחוג לספרות אלא בחוג לתולדות עם ישראל. חוקרי הספרות לא מתעסקים בו ולא מכירים אותו וזה נורא בעיניי. אני לא חושבת שמישהו אחרי הסרט הזה יכול להגיד על השירה של שבזי שהיא שירה לא ראויה או שהיא שירה שאינה במדרג זה או אחר. שבזי כתב 850 שירים. יש משורר שאת יכולה להגיד שכתב כל כך הרבה? זו לא תחרות בכלל".
בסרט מזהירים החוקרים את שאער־מעודד כי תסייג את דבריה על שבזי, אחרת תכעיס ואף "תישפט" על ידי העדה התימנית. עד כה, הביקורת העיקרית שקיבלה מוותיקי הקהילה היא על כך שלא כל פרטי החיים המיוחסים לשבזי נוכחים בסרט. כיוון שהסרט טרם שודר בטלוויזיה, היא יודעת שביקורות נוספות בהחלט צפויות להגיע. "אישה שהולכת ועושה סרט על האייקון הגברי הכי גדול של הקהילה התימנית – אין סיכוי שהדבר הזה יעבור חלק. אבל כלל לא עשיתי סרט מנקודת מבט נשית. הדבר שלי היה חשוב זה לעשות סרט שהוא חווייתי, כי אני חושבת שזה באמת הכוח של הדור שלנו. לצערי, הכוח של שבזי לא בא לידי ביטוי בתרבות הישראלית ואני מקווה שהסרט ישנה את זה ויגרום לאנשים לסיים לצפות בסרט ולחפש את שמו בגוגל, לפתוח ספר, לקרוא בשיריו ולהרגיש".
