דלתי מרום לא ננעלו: הממד הפסיכולוגי שביצירות שבזי

אין חידוש בקביעה כי ר' שלום שבזי היה משוררה הלאומי של יהדות תימן, תואר שלא זו בלבד שהוא נאה לו יותר מכל משורר אחר ממשורריה הרבים של יהדות תימן, אלא שתואר זה נאה רק לו, באופן בלעדי. ואף על פי כן, מן הראוי לברר במה זכה שבזי להיות מוכתר בתואר הנכבד הזה, מעין מה שזכה לו ר' יהודה הלוי ביחס לעם ישראל בגלותו בימי הביניים, ומעין מה שזכה לו חיים נחמן ביאליק ביחס לעם ישראל בסוף ימי גלותו ובהתחדשותו בארץ ישראל.

מכל מקום, מקומו הראשון בשירת תימן יפה לו לשבזי לא רק מבחינת מבעהּ הלאומי של שירתו, אלא גם מבחינת מבעהּ האישי. אין כשבזי משורר ממשוררי תימן, שבשירתו פרש לפני קוראיו – בדורו ובדורות שלאחריו – לא רק פרטים רבים מקורותיו, אלא גם את תחושותיו ושאיפותיו הרוחניות.

שירת קודש לאומית

שירת תימן, שלפחות מן המאה הי"ב עמדה תחת השפעת שירת ספרד, התייחדה בעיקרה לשירת הקודש הלאומית המיועדת לתפילת הציבור, כגון יצירתו השירית של דניאל בירבי פיומי, מראשוני פייטני תימן בן המאה הי"ב. מעט מאוד שירי חול אישיים כתבו משוררי תימן עד המאה הט"ו. המפורסם מכולם הוא אברהם בן חלפון בן המאות הי"ב–הי"ג. גם ר' זכריה אלצ'אהרי לא פרץ דרך חדשה בעניין זה, אף שחידש את הפיוטים מסוגת הבקשות בהשפעת השירה הקבלית של צפת שבה ביקר בעצמו.

חידוש חשוב בשירת תימן היהודית (יהודית אמרנו ולא עברית, לפי שחלקה הגדול של שירה זו כתובה ערבית!) בא לעולם רק עם שירתו של ר' יוסף בן ישראל, בן המחצית השנייה של המאה הט"ז וראשית המאה הי"ז. הדבר בא לידי ביטוי בראש ובראשונה בשימוש הלשון הערבית ובהשפעה המסוימת שנמשכה עליו מאסכולת השירה הערבית המוסלמית בתימן הידועה בשם "חֻמַיְנִי".

אף על פי כן, יצירתו לא פרצה את הגבולות הלאומיים ואין בה שירים המביעים את רגשותיו ואת דעותיו או המספרים על אירועים מחייו האישיים. במידה רבה היה זה יוסף בן ישראל שסלל את הדרך לפני ר' שלום שבזי והכשיר את שירת תימן לקראת המהפכה שחלה ביצירתו של זה. לא בכדי הביע שבזי בדרכים שונות את הערכתו הרבה למשורר בן משפחתו מן הדור שלפניו.

דל נרדף ונכאה

לכאורה, המבע האישי של שבזי בשירתו עולה בשירים שכתב בשנים הראשונות של יצירתו. כידוע, שמו של שבזי אינו עולה בשום מקור בספרות תימן, וכל שאנו יודעים עליו הוא משיריו ומכתביו האחרים. כך מספר שבזי בפירושו "חמדת ימים" על התורה, כי בשנים 1626–1627, והוא נער בן שבע־שמונה שנים, עברו על משפחת אביו ובני קהילתו אירועים קשים בעקבות ההתאנות של פצ'לי פאשה, המושל התורכי בדרום תימן, ובכלל כך מאסר אביו עם רבים אחרים מראשי הקהילה. מאורעות אלו לא הזכירם שבזי בשיריו, אבל תוצאותיהם – עוניו ובדידותו – מובעים היטב בשירים שכתב בתקופת חייו הראשונה.

יש להדגיש – והדבר בעל משמעות מבחינת התקבלותם של שירי שבזי בקרב יהודי תימן, כפי שנראה להלן – השירים הללו לא נמצאו בשום מקור אלא בדיואן אחד שהוא ככל הנראה העתקת ידו או העתקת אחד מבני משפחתו או אחד ממקורביו. כוונתי לדיואן הראשון שהובא בצילום בספר "שירים חדשים לרבי שלום שבזי" (בעריכת שלום סרי ויוסף טובי, ירושלים תשל"ו).

עניותו של המשורר, כמו גם עניותם של יהודי תימן כולם בגלותם, היא מוטיב שכיח מאוד בשירי שבזי. כך, דרך משל, כתב על עצמו בשיר "שבח א־ל חי מרומם על שבחים":

יְצַו חַסְדּוֹ לְדָל נִרְדָּף וְנִכְאֶה / עֲלֵי פִתּוֹ מְחַזֵּר בַּפְּתָחִים:
וְלוֹ רֵעִים בְּעֵמֶק בֵּן לְסַיִף / לְהִתְאָרֵח יְשַׁגֵּרוּ שְׁלוּחִים:
סְבִיבָיו מִבְּנֵי אַשְׁבֵּל וְשֶׂרֶד / כְּמוֹ כַּפְתּוֹר עֲגוּל בִּשְׁנֵי פְרָחִים: פְּנֵיהֶם יִשְׂמְחָה יַחַד לְהַקְבִּיל / וְגַם הֵמָּה לְהַקְבִּילוֹ שְׂמֵחִים:

נראה שמצבו הכלכלי של שבזי לא השתפר גם שנים רבות לאחר מכן. כך עולה מן השיר "אענה שיר חדש לאדוני" שכתב בשנת אתתק"ע לשטרות (1659), שנה של רעב קשה בשל מכת הארבה, והוא כבר בן ארבעים שנה:

מִבְּנֵי מִשְׁפַּחְתִּי סִפְּנוּנִי / בַּחֲצִי חֹדֶשׁ אָב קֵרְבוּנִי
מִכְּשִׁילַת בִּרְכַּי אִמְּצוּנִי / אוֹהֲבִים בַּוַדַּאי הֵם לְחֵנִי
אֵל בְּחַסְדּוֹ תָּמִיד יִגְמְלֵהֶם / בַּעֲבוּר תּוֹרָתוֹ יִשְׁמְרֵהֶם
צֵל כְּנָפָיו יִפְרוֹשׂ עַל בְּנֵיהֶם / הַמְזָמֵן עָלַי אֶת מְזוֹנִי / עֵת בְּקָרְאִי אֵלָיו יַעֲנֵנִי:

יש לתת את הדעת לכך שאין הוא מתייחס לבני משפחתו הגרעינית, וליתר דיוק לילדיו, יהודה, שמעון ומרים; ואולי מפני שעדיין לא באו לעולם, למרות גילו המתקדם. מכל מקום, מוטיב זה של עוני לא נפטר ממנו המשורר גם בשירי חתונה, כמו בשיר הידוע "אם ננעלו דלתי נדיבים", שייעודו עולה מתוך כמה טורים לקראת סופו:

זֶה הוּא מְקוֹם שָׁלוֹם וְאַחְוָה חָתָן וְכַלָּה יִשְׂמְחוּ
רִנָּה וְקוֹל שָׂשׂוֹן וְחֶדְוָה / לִבְנֵי שְׁבָטִים זָרְחוּ
מִבַּת יְפֵהפִיָּה וְנָאוָה / לִי כוֹס יְשׁוּעוֹת שָׁלְחוּ
וָאֶשְׂמְחָה בֵין הַמְּסֻבִּים / מַה טּוֹב וְנָעִים נִקְהֲלוּ

והנה בעיצומה של שמחת חתן וכלה זו, המשורר – שיש להניח שהוא כבר איש נכבד המזומן להנעים בשירתו את מסיבת החתונה – פוצח במשפט המחץ שנעשה אִמרה ידועה המושמעת לעיתים קרובות, משפט שמילותיו מביעות תקווה לכאורה, אבל הן גם מעידות על המצב הכלכלי האקטואלי הקשה:

אִם נִנְעֲלוּ דַּלְתֵי נְדִיבִים / דַּלְתֵי מְרוֹם לֹא נִנְעֲלוּ

מילת "אם" אינה מילת תנאי במשפט זה, אלא תואר הזמן: כאשר הנדיבים נועלים דלתותיהם בפני העניים בעת רעב, אין להם לעניים לפנות אלא אל הא־ל שבשמים. המצב הכלכלי האקטואלי, שאליו רומז המשורר במשפט הפתיחה, מתפרש ביתר הרחבה כבר בחרוזה השלישית מתוך שבע חרוזותיו, כשהוא מבקש מן הא־ל למנוע את הבצורת הגוררת בהכרח רעב, צרה הנוספת על המצב המדיני והחברתי החמור של היהודים בגלות תימן:

וִימַלְּאָה בּוֹרוֹת נְגוּבִים / גִּשְׁמֵי בְּרָכָה יִזְּלוּ
וִיפַרְנְסָה עָנִי וְרָשׁ / גּוֹלֶה וְנִרְדָּף נֶחֱלָשׁ / צוּרִי לְבֶן אִישׁ תָּם דְּרָשׁ
כִּי סָבְבוּ עָלָיו כְּלָבִים / מִכָּל עֲבָרִים נִקְהֲלוּ
פֶּרֶא וְאַרְיֵה עִם זְאֵבִים / לִבּוֹ וְנַפְשׁוֹ הִבְהֲלוּ:

ואולם, דומה שעדות אותנטית לרלוונטיות של הרעב בחיי שבזי גלומה בכתובת שכתב בראש שירו "דוד בחלום ינחני", וגם הוא ככל הנראה מתקופת חייו הראשונה: "ישנתי רעב ננערתי בשיר זה".

יתום ונעזב

מוטיב אחר, שכיח מאוד בשירת שבזי, ואפשר אף הוא יסודו בטראומה הקשה של הבדידות שחווה בימי ילדותו עת נכלא אביו ועונה על ידי המושל התורכי, הוא הכמיהה לחברת אנשים, כמיהה שהתפתחה ברבות הימים לכמיהה לחברת מלומדים.

מן הקינה שכתב על מות אביו יוסף בן אביגד, ככל הנראה ועדיין הוא, המשורר, צעיר לימים, עולה תחושתו הקשה בעקבות כך: "כִּי אַחֲרָיו יָתוֹם וְנֶעֱזָב / מִרְמָס לְכָל עוֹבֵר וָשָׁב". ובפתיחת הקינה מרמז שבזי לכך שאביו הובל כבול לבית הכלא בפקודת המושל התורכי, כשהוא מתאר את מצב רוחו (בתרגום מערבית): "הוי הלב, עלי מה זה תאבל / הגדלת בי את האסון // כבלתני בכבל מהודק / שבו ייאסרו אנשי מרי // הותרתני יתום ונענה / נבוך בצער".

כבר נזכרו רבות במחקר כיסופי שבזי לחברת חכמי צנעא, שהוא מזכירם פעמים רבות בשירתו. אך מעבר לכך, יעידו עשרות שיריו הרבים הכלולים במדור "בסוד רעים וחכמים" בכינוס כל שיריו שבעריכתי. ודאי, הכמיהה נובעת גם מתוך החיפוש הבלתי נדלה אחר החכמה והרצון ללמוד מכל אדם, כפי שעולה מתוך השירים הרבים שבהם הוא פונה אל חכמי הדור בשאלות מכל תחומי החכמה, אך בעיקר בפילוסופיה. כך בשיר "אבי יהודה יעורר ציר תעודה", שבו הוא פונה אל אחד מחכמי הדור בשאלות ביחס לתחיית המתים:

נְשָׁמָה הַיְּחִידָה / יוֹם פְּקִידָה / הֲתַפְרִידָה / לְגּוּף עָפָר בְּקִבְרוֹ
אוֹ הִיא יוֹם הַתְּחָיָה / נֶאֱחָיָה / וְתַאְתָיָה כְּמוֹ קֶדֶם תְּעִירוֹ
לְבוּשֵׁיהֶם / בְּעֵת יִחְיוּן עֲלֵיהֶם אוֹ יְחֻדָּשׁ לְבוּשׁוֹ עַל בְּשָׂרוֹ

זאת ועוד, יחסו לחכמים ולמלומדים היה יחס של הערצה אמיתית שהוא מביע אותה בלשון סופרלטיבית באשר לאישיותם, אך גם במילים שהוא בורר בדקדקנות כדי לבטא את רצונו העז להיות בחברתם. כך בשיר הנ"ל:

שְׁכִינָה סוֹבְבָה / עָלָיו בְּחִבָּה / וְלוֹ אַהְבָה / בְּמַעְלָתוֹ וְהֶדְרוֹ
מְתָּרֵץ הַהֲלָכוֹת / רַב בְּרָכוֹת / וּבְלִשְׁכוֹת / הַקֹּדֶשׁ יְקָרוֹ וְנַפְשִׁי נָשְׁקָה / נַפְשׁוֹ בְחָשְׁקָה / בְּלַיְלָה נֶעְתְּקָה / עַל זִיו מְאוֹרוֹ:

ועוד בשיר אחר מתקופת חייו הראשונה, "ידידי שמח נא ועלוז":

וְכַסֵּה פְשָׁעַי בְּאַהְבָתְךָ / וּמִלּוֹחֲשִׁים טַהֲרָה לִבְּךָ / וְהֵיךְ אֶכְסְפָה אֶעֱלֶה אֶצְלְךָ
אֲעוֹרֵר רְצוֹנִי וְחָשְׁקִי בְּךָ / וְשִׁבְתִּי בְּמָקוֹם יְחִידִי פְּרוּז

לשונות אלו אינם ביטויי הגזמה כדרכם של משוררי ערב ומשוררי ישראל בשירת ימי הביניים, אלא נובעים מתוך יחס עמוק לחכמה ונושאיה.

עם זאת, לא היה שבזי איש היגון והעצב המתבודד מחברת אנשים ומתנשא עליהם בגין חוכמתו, אלא אדם עממי שאהב את מסיבות השמחה ואת השתייה הכרוכה בהן. כך כתב בפתח השיר הנ"ל:

יְדִידִי שְׂמַח נָא בְּטוֹב וַעֲלוּז / וְתֶן לִי אֲשִׁישָׁה וְכוֹס יֵין וְכוּז
וְנִנְשֶׁה מְגִנָּה וְגָלוּת וּבוּז / וְנַשְׂכִּיל בְּכָל סוֹד וְטַעַם רְמוּז

רבים משיריו הקפיד לחתום אותם בברכה לכל המסובים אתו. כך בשיר "אם ננעלו":

וּבְנֵי מְסִבָּה הָאֲהוּבִים / חֶלְקָם בְּעֵדֶן יִנְחֲלוּ:

וכך בשיר "אהבת הדסה":

שָׁלוֹם כְּנָהָר לַעֲדָתִי יִנְהֲרָה / זָקֵן וְגַם בָּחוּר וְכָל הָעוֹלְלִים:

שלושה מקטעים

בכל האמור לעיל ביקשתי להציף אל חקר שבזי ושירתו דווקא את הפן הפסיכולוגי־הרגשי־האישי, מעבר למהות הלאומית הגודשת כמובן את שירתו. מהות זו מבוססת על הרעיון של המעגל האסכטולוגי, המורכב משלושה מקטעים: הראשון הוא המקטע החיובי, המתייחס לתקופה החיובית של עם ישראל, ימי ההוד והעוז של עם החי בארצו ומושל בה, היא תקופת המקרא; השני הוא תקופת הגלות שבה שרוי עם ישראל תחת שלטון זרים, ובאשר לשבזי – תחת שלטון האסלאם שהוא מרבה לגנותו, גם – ואולי בעיקר – על יחסו הנפשע לעם ישראל שבגלות תימן; והשלישי הוא הכיסופים לגאולה ותיאור ימי המשיח, קיבוץ הגלויות ובניין המקדש והארץ – כל אלו מופיעים זה לצד זה בשירת שבזי באופן שכיח ביותר.

את ההווה הנורא המחיש שבזי לא רק באמירות כלליות, אלא גם בבלדות רבות שבהן תיאר בפרוטרוט אירועים קשים שעברו על בני עדתו, ולא רק התאנויות השלטון, כגון מאורעות "גזרת העטרות" בשנת 1667 ו"גלות מַוְזַע" בשנת 1679, אלא גם מצוקות קשות בשנות הרעב התכופות. מבחינה זו, מהווים שירי שבזי הללו מקור היסטורי שלא יסולא בפז, ולא נמצא כדוגמתו בשירת תימן כולה. שותף מלא היה למצוקות עֲדָתו, כפי שעולה מן השיר מרטיט הלב, "וצלנא האתף אלאלחאן", שבו תיאר את היציאה ל"גלות מַוְזַע", כשהוא מפרט שמות של קהילות רבות שניטשו מחמת הגלות.

אך יותר מכול הרבה שבזי לכתוב במסגרת המקטע השלישי, של ימות המשיח והגאולה. לא בכדי נוצרה עליו האגדה בדבר מעופו לארץ ישראל מדי ערב שבת וחזרה אל הגולה הדוויה בתימן עם צאת השבת. הגדיל שבזי לעשות בשיריו האפוקליפטיים המתארים את ניצחונות המלך המשיח המתמודד עם שלטון האסלאם בתימן ומביא את הגאולה.

מוטיבים אלו של עֱנוּת תימן וכיסופי הגאולה המתוארת בצבעים עזים ומוחשיים ונראית קרובה מעבר לפינה, הם שגרמו לשירי שבזי להתאהב על ידי יהודי תימן, לפי שמצאו בהם ביטוי מופלא לתחושותיהם הקשות בגלותם, אך גם חיזוק רוחני־נפשי ושימור התקווה לישועה שתבוא בקרוב. פחות מכך שיריו מתקופת חייו הראשונה, שבהם העלה את מצוקותיו. אלה – כאמור – לא נעתקו על ידי חובבי שירתו ולא הושרו במסיבות החברתיות השונות.

מכל מקום, כוונת הדברים שהובאו בזה הייתה לקרב את שירת שבזי אל הציבור הרחב ולחבבהּ עליהם, בייחוד אל הדור הצעיר ואל חוקרי השירה ודורשיה החיים במדינת ישראל העצמאית והמשגשגת, שמצוקות הגלות והכיסופים לגאולה מהם והלאה. ביקשתי להעלות את דמותו של שבזי האיש האותנטי, לחשוף את המֵמַד הפסיכולוגי שביצירתו, לא הדמות כפי שנתעצבה בעיני רוחם של יהודי תימן בגלותם, דמות שנערמו עליה אגדות ומיתוסים לאין ספור, ושהיה בהם לעמעם את אישיותו. שבזי חי בהרמוניה בשתי הפנים של מהותו האישית והלאומית, ואף לנו ראוי להביט בו גם מעבר למסך הלאומי.