ראשית, יש להגיד: הספר החדש שצמח ונערך מתוך שיחותיהם המוקלטות של עמוס עוז הסופר ושירה חדד העורכת את ספריו בשנים האחרונות הינו בגדר ספר־רשות. הוא ספר מעניין, העשוי משש חטיבות נפרדות, כל אחת ממסוגרת כשיחה בנושא נתון לכאורה. אך היות שזו שיחה, והיות שזו נערכה כספר, יש איזה רצף שנשמר, ולמעשה היחסים שבין דמות השואלת והדמות העונה הם אולי עלילת הספר, כאשר ברור מי בתפקיד הראשי ומי בתפקיד משנה. זה אולי אחד האספקטים המעט מטרידים בספר זה. במובן הזה יש בו משהו מכור.
הבה נחשוב מעט על מעמד הריאיון. דרך כלל, אדם שמתראיין לא יכול לדעת מה תהיה התוצאה שהתקבלה, אם ירווה נחת או יספוג מפלה. אם דמותו תשתקף כפי שרצה וייחל, או שמא דווקא הבקיעים הם שיתגלעו מבעד למסכה הוותיקה. בעצם, "הריאיון" עשוי מן המתח שבין תשוקת המרואיין וכוונתו הנסתרת של המראיין. צורת השאלה היא רק הפסאדה שהוא לובש בעת הריאיון, כי לאחר מעשה הוא זה שקובע כיצד לשבץ את התשובות. הוא מפעיל שליטה על הטקסט. גבולות ההגינות של הריאיון הם בעצם גבולות ההגינות של המראיין. הייתי אומר שחדד עולה מן הספר, ובכלל מעבודתה, כאדם הגון מאוד, אבל זה לא מספיק במקרה הזה. בהיותה העורכת של עוז היא נאמנה שלו בפועל, וכך נשמט המתח שיכול היה להוציא מעוז זוויות ואמירות בלתי צפויות. אך אין כזה חשש: מאחר שחדד היא העורכת, ועוז כבר בוטח בה כהוגן, אין סיכוי שדבר מה ייפלט מפיו מבלי משים וישמש נגדו בהמשך, ועל כן אין סיכון רב, ולכן גם הסיכוי לא כל כך מפעים. מה כבר יכול לקרות בשיחה בין שני ידידים?
זו אולי בעיית הספר מבחינת הנחת העבודה ומבנה העומק שלו, אך זה לא אומר שאין הוא מעניין, ולפרקים אף מעניין מאוד. ייתכן שאיני הקורא האידיאלי לספר זה, מאחר שאני קורא כמעט כל מה שעוז מפרסם, ועל כן מניח ספר זה לצד הרומנים הטובים יותר שלו, ואף לצד ספרי העיון המוצלחים יותר שפרסם (כגון ספרו המרתק על שלוש יצירות לעגנון: "שתיקת השמיים", כתר 1992), ואין הוא יוצא נשכר מן ההשוואה.
נדמה לי ששירה חדד ועוז הניחו שמה שיעשה את הספר הוא אוסף של הבדלים חריפים שבפוזיציות, ואלה יהוו את ממד האופוזיציה שבין הדוברים: הוא זכר, היא נקבה; הוא סופר זקן, היא עורכת צעירה; ואולי אפילו – הוא אשכנזי מובהק ונודע, והיא, על פי שמה לפחות, עשויה להיות בת עדות המזרח. העמדה גסה זו הייתה אמורה להזרים חיות לתוך גוף הספר הזה, אבל כאן זה נופל. כי אילו חיפש עוז בחדד יריבה, לא היה מלהק את מי שהפכה לשותפה יצירתית שלו. את מי שעובדת איתו ובוודאי לא מחפשת לתת פייט לארי הזקן הזה. אני יכול לחשוב על אנשים רבים שהיו ששים להכחיד את הטורף הוותיק בוויכוח ארסי ביותר, אילו רק היה רוצה לזמנם. אלא שעוז לא רצה, ובזה לדעתי יצא הספר נפסד.
אולי לא כתבתי טוב
פרטים חשובים שעוז לא תמיד בחר לחשוף בפני קהלו עולים כאן לא פעם מתוך השיחות. לעיתים אלה נושאים שמהצד האחורי של מכתבת הסופר, כיצד והיכן הוא עובד, מה הטכניקה, או מה סדר יומו. את רוב אלה הוא חולק בנדיבות (להוציא פרט אחד, שאינו נכון, כאשר הוא ממאן לדווח לחדד על האמונות הטפלות שבהן הוא דבק). למשל, כיצד הרגיש כאשר ניתן לו לראשונה חדר משלו לכתיבה בקיבוץ.
על תיאור זה אפשר להתבונן אגב שאלת זהותו: הבן־יקיר־לי של הממסד, הפריבילג הלבן בן הארץ, או שמא נסיך רוויזיוניסטי אדיפלי ואפל, ילד־חוץ־יתום־מאם ונעזב. כלומר, אצל עוז יש תמיד כפל הפנים המוזר הזה. הוא שניהם. ראו כמה אמינה עדותו של מי שמרגיש עצמו על גג העולם כאשר הקיבוץ של שנות ה־70־60 מקצה לו איזה חדר נידח שיעסוק במקצועו. היום ישנם סופרים גרועים ובינוניים שיש להם סטודיואים שבכל עת וחפץ הם יכולים לפקוד אותם, לשתות ולעשות סמים אם השראה לא באה לבקר. ראו עד כמה מסוגף ועני הוא הסופר הצעיר הזה, שחיבר כבר מספר ספרים נפלאים ומודה לאל על דלת, שולחן וכיסא.
אני מאמין לעדותו בעניין זה, כי אני מאמין למילים כפי שהן מונחות על הדף. אקראיות, חיות, חוזרות על עצמן ומשתוממות. אז יש להודות שאנו מרבים לשפוט אותו בחומרה, אף שעומדות לזכותו כמה תכונות בסיסיות שראוי לרחוש להן הערכה, כמו חריצות בלתי רגילה, התמדה ומסירות גדולה למקצוע. כל זה בתנאים של דלות בסיסית, ושל סיטואציה חברתית לא לגמרי פשוטה – מזכירות פועלים שתכריע למה זכאי ורשאי הסופר העמלן בעבודתו. גם סדר יומו מעורר הערכה, בהיותו כל כך לא דומה לזה של סופר התפנוקים בן זמננו. אפילו עוז, המצליחן הבינלאומי, הוא לפני הכול איש שיושב ואוכל מרורים עד צאת נשמתו וצאתו של הספר.
וכאן אנו מגיעים לחלק שאותי עניין ביותר בהיותי מה שאני: מבקר. כי ישנו פרק בספר המוקדש ליחס של עוז לקריירה שלו לאור דברי הביקורת. בפרק זה מפנה לו חדד שאלה באמת לא קלה: "בעשור וחצי הראשונים שלך ככותב ביקורת הספרות חיבקה אותך חיבוק חזק וזכית בהערכה עצומה… אחר כך באו שנים קשות יותר מבחינה ביקורתית… באיזה אופן ביקורות – טובות, לא טובות – נגעו לך, השפיעו עליך?״.
באופן די מפתיע עוז מגלה בתשובתו שילוב מעניין של כנות וסוג של קרתנות. תחילה הוא אומר שביקורות טובות חשובות מאוד לתחושת האישור העצמי. זה עושה טוב. אבל, הוא אומר, זה לא חודר עמוק כמו הביקורת השלילית. זו נשארת איתך. הוא מוסיף על כך ומודה שמעולם לא מצא שיש בביקורת השלילית ללמדו דבר. מעולם לא מצא מה ראוי לו להפנים מדבריה. לשיטתו, הביקורת השלילית היא מפגש על טהרת התוקפנות והאלימות של המבקר כלפיו, ולכן פרק זה מקבל את הכותרת איך זה מרגיש "כשמרביצים לילד שלך", והכוונה כמובן היא לספר.
לצד זה, הוא מציע פרשנות אמיצה למיאוס הביקורתי שחווה לכל אורך שנות השמונים והתשעים: "למה היו שנים שהביקורת כן אהבה מה שכתבתי והיו שנים שלא קיבלה מה שכתבתי? האמת היא שאני לא יודע את התשובה. התשובה הכי פשוטה היא שיכול להיות שכל מה שכתבתי בין 'מיכאל שלי' ל'אותו הים' הוא לא טוב. אולי הם צודקים" (עמ' 108). אלא שכאן חדד מבקשת לדייק יותר את התקופה, ומציעה שאולי אותו חיבוק בא על סיומו ואותו חרון החל לעלות לראשונה דווקא ב"מנוחה נכונה". ואני נוטה לחשוב שהאבחון שלה קולע בול במטרה.
עוז באופן מפתיע שוב חוזר בו, מתעשת ואומר: "אני לא חושב שכל מה שכתבתי בין, נגיד, 'מנוחה נכונה' ל'אותו הים' לא היה טוב. אולי השתנה הטעם, אולי אנשים רצו סוף סוף לשמוע קול חדש" (עמ' 109). מעניין האופן שבו משנה עוז את היחס מחוסר ההצלחה של התבשיל ומעביר אותו לשינויים בחך של האוכל. האמת היא שזה היינו הך. אין ספר שהוא טוב אך אינו מתאים לרוח הזמן. הספר הטוב הופך להיות טוב בתווך שבין טעם הקהל לאיכויותיו הפנימיות. ספר הוא דבר נתון בתוך הקשר. וזה לא אומר שהוא אמור לגרוף הצלחות מיידיות. אבל הוא אמור ליצור תגובה כלשהי בתוך עין התקופה, ותגובה זו היא מחובותיו של הסופר.
שתהיה כמו ביקורת מסעדות
נקודת העיוורון המעניינת באמת של עוז היא מנת חלקם של מרבית הסופרים הטהורים: הם חסרי מושג לגבי אופני תפקודה וצורת השפעתה של הפונקציה הביקורתית. ביקורת הספרות חותרת לבחון ולאבחן את מצב הספר ביחס לאותו משתנה חמקמק ועדין שהוא היחס בין הספר לתקופה. מעטים הם המבקרים שכל עניינם הוא רק בספר איקס, או מחבר ד'. מבקרים דואגים לספינת הספרות העברית. עליה הם כותבים, לה דואגים ואותה הם אוהבים. למה חשוב לי לנאום על כל זה? כי לקראת סוף הפרק מרצה עוז לחדד מה תפקידה של הביקורת מבחינתו: "בחלום הרטוב שלי ביקורת ספרות היא כמו ביקורת מסעדות: … אם במקרה מבקרת המסעדות הזאת פעם אחרי פעם אחרי פעם קולעת לטעם שלך, ומה שהיא אומרת טוב אחר כך מתגלה לך שהוא באמת טוב, אתה תלך בעקבותיה. ביקורת ספרים כזאת הייתי רוצה שתהיה בעולם" (עמ' 125). מה אומר אני, אוי לי ואוי לעולמי שכך סופר מוערך חש לגבי הביקורת. יותר מכול דומים דבריו בעיניי לדברים של מירי רגב בוועדת השרים: "מה שווה תאגיד אם אנחנו לא שולטים בו?"
אוי לי ואוי לעולמי אם אלה אכן היו ענייני הביקורת. הפיצה טעימה, רוצו בהמוניכם. הסושי מקולקל, שמרי נפשך. זו הביקורת אליבא דעוז. לא סתם אמרתי קרתנות, צריך משקפת כל כך קטנה לשער כדבר הזה, היכן שעמדו אנשים כנתן זך, מרדכי שלו, מנחם ברינקר ועוד. המבקרים עסוקים לא בהערכת טעם המנה. המבקרים מופקדים על הצום והתענית, ההימנעות בתוך הזלילה. המבקר דואג למקורות מזון לעתיד לבוא, הוא עוסק בחישובי קיצין, מתוך אבחונים חוזרים ונשנים של היצירה המצטברת. הוא אוסף נתונים. מלמד סופרים איפה מותר לעבור והיכן עברו כבר, משמע היכן סגור. המבקר הוא מורה דרך, ולא טועם מקרי או תייר מזדמן. ומובן הוא שהיכן שלא תהיה ביקורת גם ספרות גדולה לא תצמח, כי זה עניין של רב־מערכת אקולוגית. הדברים תלויים זה בזה.
אוי לספרות שתצמח עם דגם המבקר שעוז מציע. ואוי לתאגיד שישלטו בו על מנת שיהיה "שווה". אף שמעט הופתעתי והזדעזעתי למשמע הדברים הללו, המלצת מסעדות, מובן שהמבקר ההגון לא יציע לכם שלא לאכול במקום שבו לא מעריכים את מקצועו, ועל כן, למרות כשל תפיסתי זה, אני ממליץ על הספר כמתנת ראש השנה שהגיעה באיחור מה, ויש בה כבר תפוח (את הדבש תביאו מן הבית). אבל אם לשוב לדיון שיש בו מעט רצינות, אז עוז גם מוכן לוותר לביקורת בשני מקרים. הוא מוותר על שני חיילים שלו. מ"קופסא שחורה" הוא מתנער התנערות מה, ובצדק. זה ספר מבדר, אבל לא ספר טוב. משום מה, גם את "לגעת במים, לגעת ברוח" הוא מקריב, ודווקא קראתי בו לאחרונה איזה שבעים עמוד, והתרשמתי שיש בו פרוזה טובה מאוד.
אולי זה הרבה לצפות מסופר שידע להבחין מה טוב בו ומה רע. אולי סופר מוכרח שלא להבין את תפקיד הביקורת, ואף לא לעמוד באופן מוחלט על יצירתו שלו. לו הסופר היה מבין לגבי ספרו מה שמחפשת בו הביקורת, סביר להניח שלא יכול היה לכותבו. כתיבת ספרות, כמו קריאתה, היא במהותה השהיה של חוש הביקורת. אחרת כיצד יוכל הסופר להאמין בסיפורו שלו? חרדת הקודש של הביקורת הייתה עוצרת בעדו, ולא רק היא: המודעות לעבודה, להשתמעותה, לתפקיד החלקי מאוד שלו במערכת האקולוגית הגדולה של הספרות, הייתה מפילה עליו שיתוק בשל קטנותו, בשל נבחרותו האקראית כמעט לגמרי.
ממה עשוי התפוח?
עמוס עוז ושירה חדד
כתר, 2018, 169 עמ'
