"אני מתבייש כשאני קורא ספר טוב. פעם הלכתי ברחוב עם מישהי יפה, ומרוב שהיא הייתה יפה התביישתי. אותו דבר" (עמ' 15). "מעולם לא קראתי ספרים בשירותים. אקוסטיקה לא טובה" (עמ' 31). "מדי פעם, אם אתה קשוב מספיק, אתה יכול לשמוע ברחובות העיר משק כנפיים הממאן לעוף. זה קורה כשמישהו מחמיא, אך לא מחמיא. תנועת המירכאות לא מצליחה להרים את גופו" (עמ' 44). "אתה יושב. הנה, הדירה שלך מתאימה לגיל שלך. עד כה הדירה הייתה פיל, אתה היית חנות חרסינה. לאט־לאט העבר צמצם את עצמו, ואתה – קרס בפיך – נמשית אל ההווה הנוכחי" (עמ' 102).
משפטים כגון אלה, חיות הבר של ערבות המחשבה, נמצאים בספרו של אודי שרבני למכביר, והם סיבה מספקת להשקיע את המאמץ שתובעת קריאתו – קריאת ספר סיפורים־ארוכים שככל שהם ארוכים כך יש בהם פחות עלילה. ספר שאתה מתווכח עם עצמך רוב אורכו אם ייתכן שרק גיבוריו הוזים ולא כותבו. ספר שמסוגל לראות במילה "למרות", למשל, גיבורה לגיטימית, ובצירוף המילים "אל מול" דמות מרכזית.
שרבני נוטף תובנות ואבחנות, והוא מרעיף אותן על הקורא בדרכי התנסחות מקוריות אף הן – תוך ניסיון לא נמרץ במיוחד לבנות אותן כסיפורים. הנסיינות הספרותית שלו מזדקרת בסממנים מובלטים: הוא המציא למשל טכניקה של סִמפּוּל דיאלוגים, כלומר דגימת קטעי דיאלוג מספרים אחרים, כולם במקרה מתורגמים, ושיבוצם (הלא־ממש פורה) בתוך העלילה שלו; הוא משבץ בסיפורים הערות שוליים, שנונות לא־פעם אפילו יותר מהטקסט (כגון זו המשחזרת את מסלול הפייסבוק הצפוי של הכותב שהוציא ספר ומשווע לתשומת לב, כל הדרך אל השכחה, כולל כל טקסי סחיטת האהדה המוכרים); דמות המספר בסיפור אחד נכנסת להופעת אורח משונה בסיפור אחר; סיפור אחר זה כתוב על פי תת־כותרות של תסריט.
אולם הנסיינות החבויה בטקסט חריפה ומעניינת הרבה יותר מזו המוחצנת והמבנית. הקורא נדרש לקשב כפול: קשב לפרוזה מודרניסטית, כלומר יכולת להתחקות אחר חוטים ארוכים ומפותלים ומקוטעים ולרוץ בריכוז למרחקים ארוכים – וקשב של שירה, קשב אחר מן הראשון וכמעט סותר, כזה הדרוך לרשמים הקטנטנים, נכון להשלים שתיקות של המחבר, וזקוק לעצירות־מנוחה תכופות. הנסיינות של שרבני רדיקלית משום שכתיבתו מצפצפת על כל הכללים הכתובים שאמורים להחזיק את קוראיו, ומתעקשת להמציא בכל עמוד מחדש את מהותה של הכתיבה הספרותית ואת מבנהו של המשפט העברי.
על רקע זה מתקבלת כמעט כמתבקשת מאליה הרדיקליות הנסיינית של הסיפורים עצמם: הדמויות החריגות, מחשבותיהן המופרעות ומעשיהן המשונים. וזה הרי מה שהכי מעניין. לכאורה, ובעצם, ואִילו. קורא־הספרים האובססיבי המחביא פתקי הפתעה בתוך עותקים בחנות הספרים וקורא בקול בהלוויות זרות. הפרסומאי־לשעבר ההופך את עצמו בלי הכנה למיצג גי"ף חי במוזיאון ישראל. האיש ההורס את יחסיו עם בת זוגו בשביל בדיחה במסיבה. החבורה הפוקקת את גוש דן על ידי זניחת מכוניות החוסמות יציאה מנתיבי איילון. אבל בחוויית החריגוּת הרב־ממדית שהכתיבה של שרבני מציעה, החריגות של ההתנהגויות המסופרות פשוט מתמזגת בטבעיות בנוף.
ואחרי כל זה, ג'ונגל המוזרויות בעלילה ובצורה הוא מין מסגרת של מודחק ושל נחשק הנמתחת סביב הנורמלי והמקובל. ומכלל הלאו שלה אתה למד על ההן שבפנים. ומה בפנים? האדם התל־אביבי שכבר אינו ממש צעיר, ומשתדל להיות בעניינים. ומה שלומו? הוא חי לא רע. וקצת סְתם לו. וצר לו המקום.
צריך לעשות את זה יותר
אודי שרבני
ספרית פועלים, תשע"ט, 170 עמ'
