"אנשים לא יהודים היו שונאים את ראש השנה", חורץ הקומיקאי אשלי בלייקר בפתיחת המופע שלו. "אפשר להסיק זאת מהשוואה בין ראש השנה שלנו לשלהם. הם, הנוצרים, נהנים. סופרים עד חצות ואז משתגעים. ואילו בבית הכנסת שלי מתחילים את תפילות ראש השנה בשעה שמונה בבוקר, ומסיימים רק באזור שלוש".
הוא ממשיך ומשווה בין שני החגים, של היהודים (ג'וּאִיש) ושל הנוצרים (גוֹיִ'ש). "להתכונן לראש השנה עם מקלחת טובה? גוי'ש, להתכונן לראש השנה על ידי כניסה לאמבטיה שבה היו כבר 300 גברים? ג'ואיש. לקבל פטריות ברגליים? ג'ואיש. לאכול אוכל טוב בראש השנה? גוי'ש. לאכול ראש של דג? ג'ואיש. לקפוץ לתוך בריכה בראש השנה? גוי'ש, לזרוק את החטאים שלך למים בראש השנה? ג'ואיש. לחשוב: את מי אנשק הלילה? גוי'ש, לחשוב מי יחיה ומי ימות? ג'ואיש. לחשוב שהיום זה ראש השנה, אולי אקבל החלטות לשנה החדשה? גוי'ש. לחשוב: היום ראש השנה, זה אומר שבשבוע הבא יום כיפור והתפילה ארוכה יותר? ג'ואיש". הקהל, רובו מורכב מיהודים בריטים, נקרע מצחוק. בלייקר גם הוא יהודי בריטי, אבל בניגוד לדמות הקומיקאי היהודי הקלאסי – כמו גראוצ'ו מרקס ומל ברוקס – הוא חרדי המתגורר בצפון לונדון, נשוי ואב לשישה.
בלייקר (43) מוגדר כקומיקאי החרדי היחיד בבריטניה, וגם בעולם כולו הוא נמנה על הקומיקאים הבודדים שעולים לבמה בחליפה שחורה וציצית. לפני שהחל לעבוד כקומיקאי למחייתו, הוא עבד ככותב סאטירה וכמפיק טלוויזיוני עטור פרסים, ושימש בתפקידים בכירים במגוון תוכניות רדיו וטלוויזיה. בין השאר היה אחראי על פיתוח קומדיית המערכונים הבריטית המצליחה "הממלכה הקטנה" ועבד עם בכירים בעולם הקומדיה של הטלוויזיה הבריטית. בנוסף, הוא משדר ברדיו ובטלוויזיה של ה־BBC, והוא גם היהודי האורתודוקסי הראשון שקיבל תוכנית משלו שם, בשם "המדריך (לגויים) ליהדות של אשלי בלייקר", אשר נמצאת בפגרה וצפויה לחזור לפעילות ב־2019.
"תבין, עבדתי בטלוויזיה בלי שהייתה לי טלוויזיה בבית. כך יצא שהרבה פעמים לא הכרתי דמויות או סדרות פופולריות, או שפספסתי משהו שהיה בחדשות", מספר בלייקר, "לדעתי אני האדם היחיד שעובד בעולם השואו ביזנס שאין לו טלוויזיה. בעיני אנשים לא יהודים זה ביזארי. כל הזמן בדקתי איך אני יכול לכתוב את התסריטים כך שלא יהיו בהם קללות או דיבור בעייתי, אך מאידך, להיזהר שלא לכתוב את הדיאלוגים כאילו היו בין שני בחורי ישיבה". בתחום ההופעות, בלייקר כבר הספיק להופיע בארה"ב, בישראל, בדרום אפריקה ובקנדה. לאחרונה סיים מופע בן חמישה שבועות באוף־ברודווי בניו־יורק, והעיתון "הניו־יורק טיימס" פרסם כתבת שער עליו, שבה הגדיר את המופע שלו כ"סטנד־אפ חלקלק ומצחיק". הוא סוּקר גם ב"פוקס ניוז", ב"ניו־יורק פוסט" ובכלי תקשורת נוספים ברחבי העולם. בחודש אוגוסט 2018 השתתף בפסטיבל הפרינג' בעיר אדינבורו שבסקוטלנד, שם הופיע לקהל הרחב עם המופע "יהודי אדוק". כיום, חברת ההפקה שבבעלותו – בשם המקורי "כובע שחור הפקות" – נמצאת בשלבי פיתוח מתקדמים של סדרה חדשה לרדיו BBC4. "אם אחרי כל זה יש לי זמן, אני מבלה עם אשתי, ששת ילדיי ושלושת החתולים שלנו", הוא מחייך.
בלייקר מעיד על עצמו כי הוא גדל בבית "מאוד מסורתי". "לדעתי, באמריקה ובישראל קהילות כאלה פחות קיימות. המיינסטרים היהודי־בריטי הוא מסורתי־אורתודוקסי; מצד אחד כולם הולכים לבית הכנסת בשבת בבוקר, אבל גם צופים בטלוויזיה בשבת אחר הצהריים. לדעתי זה פחות קיים במקומות אחרים. כאשר התחתנו, אשתי ואני, הפכנו להיות שנינו 'דוסים' יותר". כיום לומדים ילדיו בבית ספר יהודי־חרדי בלונדון, והמשפחה מנהלת אורח חיים חרדי לכל דבר. "כשהייתי קטן אכלנו גם במסעדות לא כשרות, אך רק דברים מסוימים מהתפריט. היום אנחנו אוכלים רק מוצרי חלב שהם "חלב ישראל", ואני מתגעגע מאוד לגלידת בן אנד ג'ריס".
"לדעתי אני האדם היחיד שעובד בעולם השואו ביזנס שאין לו טלוויזיה. בעיני אנשים לא יהודים זה ביזארי. כל הזמן בדקתי איך אני יכול לכתוב את התסריטים כך שלא יהיו בהם קללות או דיבור בעייתי, אך מאידך, להיזהר שלא לכתוב את הדיאלוגים כאילו היו בין שני בחורי ישיבה"
בזכות המים בברזים
בלייקר אמנם פעל זמן רב בעולם הקומי, אך תמיד מאחורי הקלעים. אל קדמת הבמה הוא הגיע בזכות מוצאי־שבת אחד, לפני שלוש וחצי שנים. "חברים שלי ביקשו שאדבר באירוע 'מלווה־מלכה'. אז עניתי להם: 'למה אני? אני רב? מה כבר יש לי להגיד? תביאו איזה רב או תלמיד חכם'. אותו חבר השיב לי 'יש לך עבודה מעניינת, אתה מפיק טלוויזיוני, אתה עובד עם הרבה אנשים מפורסמים, אך במקביל אתה נראה 'שטארק' (למדן, צ"ק), עם פאות, ציצית, חליפה וכיפה שחורה'".
בלייקר הסכים, והקהל באירוע צחק, ובסוף הערב ניגשו אליו אנשים וביקשו שיבוא גם לבית הכנסת שלהם. "זה לא ממש היה סטנד־אפ", הוא נזכר באותו מופע ראשון, "דיברתי על חיי, על מה שאני עושה למחייתי. סיפרתי על מצבים שבהם אדם חרדי לא נמצא במקומו הטבעי: לדוגמה, סיטואציה שבה אישה רוצה ללחוץ לך את היד, ואיך מתמודדים עם זה. לא כתבתי את הסיפורים כבדיחות, אבל אנשים צחקו. ואז הבנתי שאני יכול להפוך את החיים שלי לבדיחה אחת גדולה". בלייקר מסביר כי בניגוד לקומיקאים מתחילים הוא ידע היטב כיצד לכתוב את הבדיחות והפאנצ'ים, אבל לא היה לו ניסיון בהופעה על הבמה. "המופע הראשון היה ערב לפני יום הולדת ארבעים שלי. זה היה מעין משבר אמצע החיים. הוא התקיים בבית ספר יהודי, ואמרתי לעצמי שאנסה שם ואראה אם זה מצליח. זה היה ממש קטע – בתיכון עשיתי סטנד־אפ, וברגע שחזרתי לזה, הייתי כמו מכור שחוזר אל הסם – לא יכולתי להפסיק. עבדתי על החומרים, לקחתי לעצמי 'סטנדר' ומיקרופון והתחלתי להופיע, ועכשיו זה כבר הפך להיות עבודה במשרה מלאה".
בילדותו, למד בלייקר באותו בית ספר עם השחקן סשה ברון־כהן ("בוראט", "עלי ג'י" ועוד), שלמד ארבעה מחזורים מעליו. "כנראה משהו במים בברזים שם גרם לכך שיצאו כמה וכמה קומיקאים מהמוסד", הוא צוחק, "אני לא זוכר שהוא היה כל כך מצחיק באותה התקופה. אני למשל עשיתי מופעי סטנד־אפ בבית הספר, אבל אני לא זוכר שהוא היה כל כך מעורב. לדעתי סשה התחיל לעשות קומדיה באוניברסיטה". תלמיד נוסף שכנראה הקפיד לשתות מהמים בבית הספר הוא מאט לוקאס, קומיקאי, שחקן קולנוע ותסריטאי יהודי, שמוכר בארץ בעיקר מגילום טווידלדי וטווידלדם בסרט "אליס בארץ הפלאות". אך בניגוד לברון־כהן, עם לוקאס שמר בלייקר על קשר, שהתהדק במיוחד עת עבדו יחד על הסדרה "הממלכה הקטנה". "מאט הוא החבר הוותיק ביותר שלי, עבדנו ביחד על הרבה פרויקטים אותם הפקתי או שהייתי תסריטאי־שותף בהם. זה אחד הדברים הכי כיפים שיש – שאתה יכול לשבת במשרד עם החבר הכי טוב שלך, להצחיק אחד את השני ועוד משלמים לך על זה".
אתה חושב שמתייחסים אליך כאל גימיק כמו מתיסיהו, שהיה אמן הרגאיי החסידי – או שלוקחים אותך ברצינות, עד כמה שאפשר לקחת קומיקאי ברצינות?
"זו שאלה מעניינת", הוא משיב, "כי מתיסיהו קצת הפסיק להיות חסידי מבחירה. האם זה גימיק חד־פעמי? לא, כי זה מי שאני. אני לא אשנה את מי שאני בשביל הקומדיה. זה כמו לשאול קומיקאי שחור אם הוא רק קומיקאי שחור, או שהוא גימיק. גימיק הוא כמו הצגה שעושים, ואני מדבר על החיים שלי כיהודי דתי גם כשאני מופיע ליהודים, וגם אצל לא־יהודים. זה חלק מהותי מהמופע, ולכן זה גם לא ישתנה".
גם בתוכנית שלו ברדיו ה־BBC, בלייקר מנסה להנגיש את היהדות האורתודוקסית לעולם הרחב. "אני גם יושב באולפנים ומקריא את כותרות הבוקר של העיתונים. ואני עושה את זה כשאני לבוש באותה הצורה, זה מי שאני. יהיו שיחשבו 'זה סתם הקטע שלו', אבל זה הכי אמיתי שיש".
אך יחד עם זאת, בלייקר יודע שהחזות החיצונית שלו מהווה כרטיס ביקור מעניין ומצליח. "מבחינה שיווקית, אין ספק שקל יותר לשווק אותי מאשר קומיקאים מתחילים אחרים. הרי אומרים בשיווק שכל אחד חייב את הבידול שלו, את הצד החזק, שהוא רק שלך. ליצור משהו שלא קיים".
כאמור, יש לבלייקר מופעים שמיועדים לקהילה היהודית, אך לצידם יש לו מופעים המיועדים לקהל הרחב. "יש בדיחות שמתאימות רק ליהודים, כי הרבה מהשיח והטרמינולוגיה לא מתאימים לאנשים שלא מכירים את החיים היהודיים", הוא מסביר, "אך לצד זאת יש בדיחות על יהודים שהן בינלאומיות. יש לי מערכון שבו אני מספר על 'נהיגה יהודית' ברכב. אני יכול להופיע עם זה אצל חרדים בשכונת 'גולדרס גרין' בלונדון או ללא־יהודים בניו־יורק. לדוגמה, אני מספר על היהודי שחונה על שתי חניות מחוץ לאיטליז הכשר, או על זה שיהודים משאירים את הרכב ממונע ומבקשים ממישהו ש'יסתכל שנייה אם מישהו מגיע'. יש לי גם מערכון על האהבה היהודית לסושי. זה עובד אצל יהודים, אבל גם לקהל הרחב, כמעין צופים מהצד. אני מדבר על אובססיה היהודית לסושי. בכל מסעדה כשרה, בשרית וחלבית כאחד, יש כיום איש סיני שמכין סושי כשר. מבחינתי אוכל כשר זה רב מבוגר, שמן ומזיע שמכין אוכל באיזה מטבח חשוך במרתף של בית כנסת".
כמו מהמר בפוקר
לצד הביקורת המשועשעת שמעביר בלייקר על הקהילה היהודית בכלל, הוא מותח גם ביקורת רצינית. "יש לי מערכון שאני צוחק בו על עיתונים חרדיים שלא מכניסים תמונות של נשים, כמו עיתון חרדי־בריטי שחתך את המלכה מתמונה. אני אומר לקהל, תוציאו שנייה את הארנק, הרי יש תמונה של המלכה על השטרות! אז מה, הרב יאסור להשתמש בשטרות האלה? 'אה, סליחה, אני לא אקח את העודף כי יש שם שטר עם תמונה של אישה'".
יש לך רב שאתה מתייעץ איתו?
"כן, למרות שלדעתי הצלחתי עם השנים לפתח הבנה מספיק חדה איפה עובר הגבול הדק של מה מותר ומה אסור. העניין הוא הקונטקסט; מה שמלווה אותי כל הזמן בהופעה חיה, ברדיו או בטלוויזיה, הוא האם אוכל לאחר מעשה להצדיק את מה שאמרתי, במקרה שמישהו יתלונן על כך שהתוכן לא מתאים לאדם חרדי או דתי. אם אוכל להצדיק את הבדיחה – אומר אותה".
איך הצלחת להופיע לאוף־ברודווי? להגיע לשם אחרי שנים בודדות כקומיקאי זה הישג מרשים.
"נכון, אבל אל תשכח שיש לי רקע קומי של שנים רבות בטלוויזיה. יחד עם זאת, זה באמת כל כך לא מובן מאליו שהניו־יורק טיימס יציג ביקורת על המופע שלנו בשער. אנשים הלכו בטיימס סקוור ופתאום ראו שלט ענק עם תמונה של איש חרדי. לראשונה היו בתיאטרון שלנו באוף־ברודווי מופעים שעשינו בהפרדה מלאה בין גברים לנשים כי היה ביקוש גדול לכך, הכול היה סולד־אאוט. זה היה מאוד ייחודי ואני לא יודע אם אי פעם התקיים מופע בהפרדה לפנינו, כי אין באמת קומיקאים חרדים. נראה ששאר החרדים שמנסים להצליח בקומדיה לא רוצים להיות כוכבים גדולים, אלא בעיקר להישאר בתחומי המגזר. הגישה שלי שונה".
"הצלחתי עם השנים לפתח הבנה מספיק חדה איפה עובר הגבול הדק של מה מותר ומה אסור. מה שמלווה אותי כל הזמן הוא האם אוכל לאחר מעשה להצדיק את מה שאמרתי, במקרה שמישהו יתלונן על כך שהתוכן לא מתאים לאדם דתי. אם אוכל להצדיק את הבדיחה – אומר אותה"
ישנו מנדי פלין מלוס־אנג'לס, שיש לו הרבה סרטונים ויראליים והכרה.
"נכון, אבל מנדי, שאני מכיר היטב, עובד ביומיום בעבודה אחרת. החלק הקומי הוא לא מרכז הקריירה שלו. רוב החרדים שעושים מופעים קומיים מגיעים בעיקר לבתי כנסת או לבתי ספר, אבל הם לא עובדים בטלוויזיה הארצית או מופיעים באוף־ברודווי".
מה דעתך על הקהל הישראלי?
"הקהל בארץ מעולה. היה ממש מיקס של אנגלוסקסים מכל הסוגים, יחד עם ישראלים. זה מצחיק כי תמיד שואלים אותי 'מתי אתה מגיע לישראל', וכשהודענו על כך שהגעתי לראשונה, הם שאלו 'אז מתי אתה מגיע למודיעין?' השבתי: 'אני לא אופיע במודיעין, אבל כן בבית־שמש'. אז הם אמרו 'אה, אז לא נגיע'. אתה מבין? זה בדיוק חצי שעה נסיעה. אם הייתי אומר להם שזה במודיעין, הם היו מתלוננים שזה לא ברחוב שלהם. כאלה הם הישראלים", הוא צוחק, "אני אופיע אצלם בסלון, ואז הם יגידו שאין להם כוח לרדת מחדר השינה שלהם. אי אפשר להצליח ככה איתכם".
בארה"ב המצב שונה לגמרי בעיניו. "אנשים נסעו לפעמים שעה וחצי למנהטן כדי לראות את ההופעה שלי, משכונות חרדיות כמו מונסי או לייקווד. זו גישה שונה לחלוטין. וזה אירוני, הרי רוב המשתתפים בהופעה שלי בישראל הם כאלה שעלו לארץ, כנראה משהו בגישה שלהם השתנה כשהם עלו על המטוס".
עוד מעט יעבור בלייקר עם משפחתו לארה"ב למשך חצי שנה, כדי להופיע במקומות נוספים ברחבי המדינה. "הופעתי באוף־ברודווי במשך חמישה שבועות, שבע הופעות בשבוע. זה היה ממש מעייף. כשאבא עובד בשתי יבשות במקביל זה לא פשוט. אני מקווה שבארה"ב יהיה לנו יותר זמן יחד כמשפחה".
מה השאיפות להמשך?
"אני רואה את עצמי כמעין מהמר פוקר בקזינו שנמצא כעת ברצף ניצחונות. הייתה לי עכשיו תקופה של הצלחות, ואני אמשיך עד שאתחיל להפסיד, ואז אדע שהגיע הזמן לסיים. עד שזה יקרה, אני פשוט אמשיך במה שאני עושה. זה משהו שלא תכננתי, שקרה פתאום. הייתי מאוד שמח לככב או להפיק סדרה בארה"ב, ואני נמצא כעת בשיחות על הנושא עם נטפליקס. אני רוצה להגיע לכמה שיותר אנשים, אז זה ללא ספק המדיום הנכון".
הוא לא יכול להיכנס לפרטים, אבל מוכן לומר ש"הרעיון הוא תוכנית שתהיה מבוססת על תוכנית הרדיו שלי, שם אני מספר בצורה מצחיקה על העולם היהודי־חרדי לגויים. אני מקווה מאוד שזה אכן יקרה".
