בשלום התאומוּת

שני אחים נאבקים בבטן אימם הנבוכה שהולכת לדרוש את ה' ולהבין את פשר ההתרוצצות. יחד עִמה אנחנו מצפים להתגלות, לקול מן השמים שיצביע ויורה על הבן הנבחר ונוכל בשקט לקדש על היין ולומר: "אתה בחרתנו מכל העמים". אבל קריאה זהירה בפרשה מגלה כי המבוכה אינה נפתרת: "וַיֹּאמֶר ה' לָהּ שְׁנֵי גֹיִים בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר". כיוון שחסרה יחסת המושא ("את") בפסוק שוב איננו בטוחים מי הנושא ומי המושא. מי יעבוד את חברו? האם כדברי המתרגמים "רב יעבוד (את ה)צעיר" או שמא "ו[את ה]רב יעבוד הצעיר" (כבאיוב יד: "אבנים שחקו מים")?

רד"ק מציע כי זוהי מבוכה מכוונת: "לפי שפעמים יעבוד רב את הצעיר… ופעמים יעבוד הצעיר את הרב כמו שהוא היום". בפירוש רד"ק המבוכה הדקדוקית מסבירה את המבוכה ההיסטורית, והקביעה של הנושא והמושא בפסוק נעשית על ידי הקורא ועל ידי הזמן. למעשה, גם הזהות המסומנת במילים "רב" ו"צעיר" איננה כה ודאית. בדרך כלל "רב" במקרא איננו "בכור" ואפשר אם כן שמשמעות הסיפא כמו הרישא – לאום מלאום יאמץ ומי שיהיה רב באותה שעה יעביד את שיהיה צעיר ממנו. אם כן, פשר ההתרוצצות אינו נפתר בנבואה אלא בבחירה, וליתר דיוק באהבה של רבקה שמקבלת את בשורת המלחמה העתידית בין בניה.

בחירה מתוך אהבה

והנה יוצא אחד והוא ראשון והוא אדמוני וכולו כאדרת שער והוא גדל להיות איש ציד איש שדה. ואילו השני מאחר לצאת מהרחם ומאחר לצאת מהבית והוא איש תם. אפשר שלנוכח מחזה כזה מזהה רבקה מיד מי הולך להיות קין בסיפור הזה ומי הבל. מי ירצח ומי יירצח. והיא אוהבת־בוחרת את יעקב. הפרשה מדגישה כיצד היא מלבישה אותו, את "יעקב, בנה, הקטן", והיא מסדרת לו את הצווארון "על חלקת צוואריו" והיא דואגת ועוטפת ושומרת, ובוחרת.

שנים אחר כך ייבחר עשו, ויעקב יגְלה, ובני אדום יירשו את ארץ הנגב ועדי ירושלים יבואו ויאמרו "ערו ערו עד היסוד בה" ושבי ציון מבוהלים ונטושים ישאלו בחרדה "במה אהבתנו הלוא אח עשו ליעקב?", והנביא שיבקש לאמץ את לבבם לא יצטט להם את ההבטחות שפוזרו כחול לאברהם אלא את אהבת רבקה: "ואוהב את יעקב" (מלאכי א).

בחירה כזו, שנשענת על אהבת אם, טומנת בחובה נטישה ובגידה, והיא תוליד זעקה גדולה ומרה שתעלה מכל קצות השדה. מי שמורגל מדי בתיאורי המדרשים על אודות עשו הרשע, המעשר את המלח, יתקשה אולי להזדהות עם בכיו של עשו הליסטים, אבל מי שמרגיש בן ליצחק אבינו חש הזדעזעות מדחיית עשו. שהרי ליבו של יצחק וליבו של עשו פועמים בפרשה כאחד. יצחק נחרד חרדה גדולה עד מאוד ועשיו צועק צעקה גדולה ומרה עד מאוד. הצעקה הזו, "ברכני גם אני אבי", מהדהדת בחיי יעקב שכל כולם תשלומים על ליל התחפושות. כנגד המרמה שבה לקח הקטן את בכורת הגדול ירמה לבן את יעקב ולא ייתן לו לקחת "הצעירה לפני הבכירה", וכנגד בגדי עשו השעירים שאותם לבש תילקח כתונת יוסף שתדמם משעיר העיזים, ויעקב כמו אביו יעמוד ממשש כעיוור ולא יכיר הכתונת בנו היא אם לאו.

והנביאים יוכיחו. הושע יאמר: "כי ריב לה' עם יעקב", ש"בבטן עקב את אחיו", וירמיהו ימשיל: "איש מרעהו השמרו ועל כל אח אל תבטחו, כי כל אח עקוב יעקב וכל רע רכיל יהלך". והמדרשים הנכתבים תחת שלטון עשו ישמעו את אותה זעקה אחת שהזעיק יעקב את עשו ויראו כיצד היא אורבת לנו במהלך ההיסטוריה: "והיכן נפרע לו? בשושן הבירה, שנאמר ויזעק זעקה גדולה ומרה עד מאוד" (בר"ר סז, ד). זהו בכי שכדברי אלתרמן, הופך לעוף דורס שרק אותנו בוחר לו שוב ושוב לאוכלה.

סתירה בגוף אחד

איך פותרים את המבוכה הנוראה הזו, ההתרוצצות וריצוץ הראשים שבבטן רבקה? איך מתקנים את הדנ"א שזרוע בתוכנו, של מלחמת אבא האוהב את עשו ואמא האוהבת את יעקב?

פתרון, שבעיני נוגע לפשט עצמו, לתאומוּת עצמה, הוצע במאה ה־20 על ידי כמה הוגים ציוניים, שחשו וראו כיצד הם נולדו יעקב והתבגרו להיות עשו. הם ראו את יצחק ממשש את דמות אדם אחד והנה ידיו ידי עשו, וקולו קול יעקב. זוהי סיטואציה סיוטית שבה ניגוד וסתירה מתגלמים בגוף אחד. התלמוד הירושלמי הביא לה פירוש מחריד בשם ר' יהודה בר אלעי, שאחר מרד בר כוכבא עמד ודרש "הקול קול יעקב והידים ידי עשו: קולו של יעקב צווח ממה שעשו לו ידיו של עשו בביתר" (ירושלמי תעניות ד, ה). בשונה מהם, המקובלים, ובעקבותיהם כמה מאבות הציונות, ראו את הסתירה בין יעקב ועשו כסתירה המחכה להשלמה.

י"ל פרץ, למשל, מתאר את הראש היהודי המתהלך בעולם ללא גוף, ללא ידי עשו, ראש מלא קולות וחלומות, רעיונות גאולה ומשיח צדק, מתהלך ומטיל אימה על בני־אדם שידיהם כגזעי־אילנות, וראשיהם קטנים והם סוטרים לו על פניו, וחלומו של הראש, ראש יעקב, הוא: "על תקופת־תחיה לידים, לאגרופים ולצפרנים". כביכול עיוורונו של יצחק הממשש את הסתירה, שבין הגוף לבין הקול, בין ריח השדה לבין ציד השדה, הוא מעטה חשכה שדרכה מתגלית אמת התאומוּת הבלתי ניתנת להפרדה.

ואולי באמת, כדברי יהודה עמיחי, אדם שנולד חלק כיעקב וגדל להיות שעיר כעשו צריך להמשיך ולחלום, להמשיך ולהשתהות בפתח הבית, כשאביו העיוור מבקש ממנו ללכת ולצוד ציד ולתת לאמא שלו לסדר לו את חלקת צווארונו לפני שיצא החוצה אל הקור, ולהישאר קצת יעקב, קצת תם, בזמן שהוא נודד בשדות העולם.

ד"ר הלל מאלי מן המחלקה לתלמוד באוניברסיטת בר־אילן הוא מרצה במכללה האקדמית הרצוג ופוסט־דוקטורנט באוניברסיטה העברית בירושלים