הלכה ופמיניזם: חידת המחויבות הכפולה

כינוס המאמרים בספר היובל הוא מעין חגיגה אינטלקטואלית שמבקשת לחלוק כבוד ולהוקיר את מפעלה המחקרי של פרופ‘ תמר רוס. בדברים הבאים אני מבקש לנסח מחדש את שאלתו של ביאליק: “התדע מאין נחלתי את־שירי?“, והפעם על אודות מקורות הירושה והמסורת שמהם נחלה תמר רוס, כדי ליצור את הרוח החדשה. בדומה לאסופות מאמרים אקדמיות רבות, יש בה באסופה הזו גם משהו מן המקרי, הקשור בבחירתם של כותבי המאמרים לתרום ממחקרם לכבודה של האסופה ולכבודה של בעלת היובל. ובכל זאת, אני רוצה לנסות להציע קריאה כוללת של הספר שלפנינו, שתאפשר לחשוב גם על משמעותו הכללית.

בין שתי מולדות

דומה שבמרכז הספר מרחפת חידה הנוגעת למפעלה הדתי והחינוכי של רוס, והיא נוגעת ליחס שבין המחויבויות הגדולות שלה: המחויבות הדתית השמרנית והמחויבות המודרנית המדעית, או באופן ממוקד לאסופה זו – בין המחויבות ההלכתית האורתודוקסית שלה ובין המחויבות המוסרית הפמיניסטית שלה. מיטיב לתאר זאת יהודה גלמן בפתח מאמרו, כאשר הוא מתאר את הברכה הגדולה שהביאו התנועה הפמיניסטית והשינוי במעמד האישה לעולם הדתי. ובסמוך, כאילו אין סתירה בדבר, הוא מוסיף ומתאר את משמעותה העמוקה של המחויבות הדתית והנאמנות למסורת הדורות. במילים אחרות: האם וכיצד ניתן ליישב את המחויבות לעולם הערכי והמוסרי הרגיש לשאלות של מגדר עם שמירה על המחויבות למסורת הדתית?

שהרי העולם הדתי ההלכתי גדוש בשפה פטריארכלית, בהעדפה ברורה של האיש על פני האישה, בעקרונות וכללים המדירים את האישה מן המרחב הציבורי הדתי, ודאי זה המנהיגותי. הניסיון ליישב בין שני עולמות ערכים המייצרים לא מעט סתירות ביניהם מתעורר כאן לחיים ממשיים, בזכות אישיותה ומפעלה הרוחני של תמר רוס. שכן היא כאדם וכהוגה עצמאית מתייצבת בצורה גלויה וחד משמעית לצד שתי המחויבויות הללו גם יחד. אין היא מוכנה לוותר על המחויבות הדתית ההלכתית, ואין היא מוכנה לוותר על המחויבות הדתית הפמיניסטית.

אפשר אמנם לזהות עוד כמה וכמה נשים, ואולי גם גברים, הנושאים עמם את המחויבות הכפולה הזו, ועדיין תבלוט דמותה של תמר רוס כמי שאיננה מסתפקת בנאמנות הכפולה, אלא מבקשת להבין ולתת פשר לבניין החדש שנבנה משני העולמות ומן הסתירות שביניהם. אבינועם רוזנק ביקש לראות בכך שאלה הפונה אל אנשי האקדמיה בכלל, על אודות הקשר שבינם ובין מושאי המחקר שלהם. לדידו, תמר רוס מציעה כאן עמדה ראויה לשבח בשל היושרה שביטאה בדבריה על מה ששימש מקור השראה עבורה: “חשתי בצורך לפתוח כל קורס עיון… בתיאור קצר של מידת מעורבותי בנושא“ (עמ‘ 42).

מדריך עבודה תאולוגי

את הדרך שביקשה רוס לסלול ראוי לנסח בעזרת הציטוט שהעניק לספרה הגדול את שמו, ואשר גם ספר היובל מבקש להדהדו: “ארמון התורה“. הקוראים הקשובים מזהים כאן את המעבר מן המונח התורני המוכר של “בניין התורה“ לעבר מונח חדש. את הביטוי שאלה רוס מתוך אחת מאיגרותיו של הראי“ה קוק, בדבר הצורך והחשיבות שיש לראות בהתמודדות הרוחנית והאינטלקטואלית עם האתגרים העולים מן המדע והתרבות המודרנית כלפי עולם התורה וההלכה.

דומני כי המבקש להבין את דרכה של תמר רוס בהתמודדותה עם האתגרים המגדריים ימצא באיגרת זו מדריך עבודה תיאולוגי ורוחני. כמי ששומעת לקריאתו של הרב קוק, ומשיבה בחיוב, מקבלת על עצמה תמר רוס את המעמד של “חכמות התורה הקבועות באהלה של תורה“, וממקום הכבוד שבבית המדרש ניגשת היא לקבל על עצמה את הדיון בשאלה התיאולוגית, אל מול האתגר והחשיבה הפמיניסטית, ומתוך היכרות עם הגוונים השונים, הדורות השונים והאפשרויות השונות של השיח המגדרי והפמיניסטי של העת הזאת.
דרכה של תמר רוס להתוויית הדרך והדרכים לבניין ארמון התורה היא בעזרת המושג החשוב שחידשה: “ההתגלות המצטברת“ – Cumulative Revelation. בבסיסו נמצאת המחשבה הדתית שהתגלות הא־ל איננה אירוע חד פעמי, אלא אירוע הנמשך לאורך כל הדורות, ואשר מקבל פנים שונות ומשתנות לאורך הדורות.

בתוך השיח התיאולוגי החדש הזה מנווטת רוס את דרכה בניסיון לזהות באופן מכבד וישר את מעמדו המיוחד של הפמיניזם האורתודוקסי. אלא שבדרכה של רוס, בפעם הזאת הפמיניזם לא ייראה עוד כסתירה לתורה, או כאתגר להלכה, אלא כפרק נוסף של ההתגלות הא־לוהית המצטברת. ובהתאם להדרכתו החינוכית של הרב קוק אין היא עוסקת בשינויי מנהג והלכה, אלא חושבת ומכוונת לתשתית. חינוך קבוצה גדולה של תלמידות חכמים, שיאפשרו לבנות את בניין התורה כארמון מפואר, מתחדש ומכבד.

מנקודת המבט הזו אפשר לראות את ספר היובל כהזמנה לסימפוזיון מרתק על אודות המשמעות הפילוסופית והדתית העמוקה של היצירה התיאולוגית שלה. כך, נוכל לזהות מספר סוגיות יסוד שישמשו כלבנים לבניין המתחדש של ארמון התורה.

לבנים חדשות לארמון

הסוגיה האחת היא חיזוק נקודת המבט הנשית, דוגמת העיון בדמותה של רחל מורפורגו, ההעצמה הנשית בקרב העלייה מתימן או הדיון ההלכתי על עליית נשים לתורה. מבלי לחזק ולהעמיק את נקודת המבט הנשית, ומבלי להביא אל הבמה את שאלת מעמדן של הנשים, לא נתעורר לחשיבותו של האתגר התיאולוגי הזה.

הסוגיה השנייה היא השאלה התיאולוגית שאליה מכוונים, במוצהר ושלא במוצהר, כמה מן המאמרים בספר. המוטיבציה והצורך לנסח מחדש את השפה התיאולוגית היהודית, דהיינו להגדיר את אנושיותו ויסודותיו של המבט האנושי על הא־לוהות. כאן ראויה להישאל השאלה: מה יכול להיות תפקידה של הקריאה הפמיניסטית לשינוי בדמות הא־לוהות של התיאולוגיה היהודית בעת הזאת?

הסוגיה השלישית נוגעת לתשומת הלב להיבט היהודי־אמריקאי של הדיון (דוגמת מאמריהם של אדם פרזיגר וסילביה ברק פישמן). החברה הישראלית הדתית נקראת כאן לדין וחשבון על אודות האופן שבו נכנס השיח הפמיניסטי הדתי, בזכות הקריאה שהגיעה מן הקבוצות הפמיניסטיות השמרניות והליברליות שבארצות הברית. האם יש משמעות לפרט הביוגרפי על מקום לידתה וחינוכה של תמר רוס בארצות הברית?

הייתה זאת ג‘ודית פלסקאו שפתחה את הדלת להבנת חשיבותו של העיון התיאולוגי הפמיניסטי. ספרה של פלסקאו, Standing again at Sinai, הצליח לנסח מחדש את השאלות הפמיניסטיות מנקודת מבט תיאולוגית. כשותפה פעילה בשיח הפמיניסטי היהודי־אמריקאי, היא הפנתה את המבט מן ההיבטים המעשיים וההלכתיים – שוויון הלכתי ושותפות בקהילה – לעבר ההיבטים התיאולוגיים. האם אפשר לראות בספרה של תמר רוס, “ארמון התורה ממעל לה“, תשובה אורתודוקסית לאתגר שהציבה פלסקאו? במאמר הפותח של האסופה שלפנינו מאפשרת רונית עיר־שי הצצה ראשונית לאפשרות ההשוואה בין שתי ההוגות החשובות הללו. אם זוהי הקרקע שעליה ראוי להבין את העיון התיאולוגי של תמר רוס, דומני שהספר שלפנינו מציע שלוש קריאות או פרספקטיבות חשובות: הפרספקטיבה הפילוסופית, הפרספקטיבה הקבלית והפרספקטיבה של התיאולוגיה הביקורתית.

את הדיון החשוב ביסודות הפילוסופיים של עמדתה של תמר רוס מציעה מרים פלדמן קיי, במאמר המוקדש לעיון מחודש בשפה הדתית ובאופן שבו ניגשת רוס כפילוסופית לעיון בשפה התיאולוגית. מעבר להקשר הרחב שבו מציעה פלדמן קיי להבין את חשיבות הפילוסופיה של השפה לשיח התיאולוגי של העת הזאת, היא מאפשרת התבוננות במה שוויטגנשטיין קרא לו “משחקי שפה“. הזיקה הנוצרת מנקודת המבט של השפה לפילוסופים חשובים, דוגמת פול ריקר וריצ‘רד רורטי, מאפשרת לחשוב על מקומה המכובד של תמר רוס במפת השיח הפילוסופי העכשווי.

במאמרם המשותף של ורד ושרגא בר און מוצעת לפנינו קריאה רדיקלית של עמדתה של רוס, לאור החשיבות של “התיאולוגיה הביקורתית“. אמנם, הם מבקשים תחילה להבין את רוס כתיאולוגיה אפולוגטית, במובן החיובי של המילה, לא כהצטדקות אלא כהבניה מושגית. אולם דומה כי את התרומה החשובה שלהם לדיון המוצג כאן יש לראות במיקומה מחדש של תמר רוס בתוך השיח של התיאולוגיה הביקורתית.

משה אידל מקדיש את מאמרו לתיאוריות המגדר בהקשר החסידי, ומבקש לוותר על המבט הבינארי לטובת מבט מורכב יותר בהבחנה הגברית והנשית. היסודות הגבריים והנשיים של השפה הקבלית ושל התיאוסופיה הקבלית פותחים את הדלת אל המבט הזה. אפשר להישאר עם השאלה: האם יש לראות בקריאתו של אידל פרשנות נוספת לפתרון החידה של המחויבות הכפולה, או שאולי הוא מציע אלטרנטיבה לעמדתה של רוס?

קריאה ליציאה למסע

על המחשבה שבני אדם הם יצירי הנסיבות והחינוך שבהם גדלו כתב מרקס כי אנו שוכחים “שבני אדם הם הם המשנים את הנסיבות“. הדוגמה של רוס היא ללא ספק דוגמה של אותם בני אדם המשנים את הנסיבות. תמר רוס מוכרת לציבור הדתי כאחת מן הדמויות החשובות ביותר של העולם הפמיניסטי הדתי, בכך שציירה בדפוס חייה, בהוראתה ובכתיבתה את האפשרות לשאת בו זמנית כמה מחויבויות, הנראות סותרות זו את זו. אין היא מוכנה לוותר על המחויבות האורתודוקסית, ואין היא מוכנה לוותר על המחויבות המודרנית. אין היא מוכנה לוותר על המחויבות ההלכתית המסורתית, ואין היא מוכנה לותר על המחויבות לשינויי העיתים.

הספר שלפנינו מצליח להביא רק מעט מן הקולות החשובים של הפמיניזם האורתודוקסי, אך הוא מאפשר מבט אל השאלה התיאולוגית החשובה הניצבת בתשתיתו. הוא יכול ללמד על העושר הרוחני הרב ועל המעמסה הכבדה שמטילה תמר רוס על תלמידיה ובעיקר על תלמידותיה, לא רק מתוך כתיבתה, אלא גם מן המודל הרוחני והמנהיגותי הייחודי שיצרה. מוטב לראות את הספר שלפנינו לא כסיכום של מפעל חיים, אלא כקריאה לנשים רבות לצאת אל המסע.

רוח חדשה בארמון התורה
ספר יובל לכבוד פרופ‘ תמר רוס עם הגיעה לגבורות
עורכים: רונית עיר־שי ודב שוורץ
אוניברסיטת בר־אילן, 2018, 372 עמ‘

פרופ' חנוך בן פזי הוא ראש המחלקה למחשבת ישראל באוניברסיטת בר־אילן