חזון מדינת ההלכה וישראל העכשווית

"לפני שמכונות הדפוס מתחילות לעבוד", מספר הרב עדו רכניץ, "הסופר מקבל 'העתק שמש' (עותק להגהות אחרונות. י"י). אם הכול בסדר הוא נכנס לתוכנה ומקליק לאישור. רגע לפני שלחצתי על הכפתור שאלתי את עצמי: למה אתה צריך את זה? העלאת שיח על מדינת הלכה היא כניסה למיטה חולה. חוקרי המשפט העברי משחקים בדרך כלל בתחום הבטוח. הם עוסקים בדיני חוזים, נזיקין, קניין, משפחה, מעירים כמה הערות על הדין הפלילי. עיסוק בתיאוקרטיה, לעומת זאת, מזמין צרות. היד רעדה, אבל לחצתי בכל זאת".

למה באמת אתה צריך את זה?
"יש לי חבר מוסיקאי. פעם הוא אמר שכשאתה כותב שיר אתה מסתגר בחדר ושופך את הנפש שלך על היצירה. אבל אז יש איזה רגע שבו אתה נדרש לפתוח את הדלת ולחשוף את האירוע האינטימי לאור, לשחרר את השיר ולתת לו להפוך לנכס ציבורי. אני חושב שקרה לי משהו דומה. הגעתי לעולם הדיינות ולמדע המדינה מתוך מקום מאוד אישי: בקשה לפרוץ את המידור שבין הקודש והחול ובין התורה והחיים. המקום שבו החיבור הזה מתרחש באינטגרציה מלאה הוא במדינת הלכה. ישעיהו ליבמן אמר פעם שלדתי שחי במודרנה אין בררה אלא למדר – לחיות שישה ימים בחול ויום אחד בבית הכנסת. אני לא רוצה לחיות ככה. הדרך לשם עוברת גם ביכולת לחלום חלומות גדולים וגם בפרטים הקטנים: חשוב לי לדוגמה שכל חוזה שאני חותם עליו יהיה תקף על פי ההלכה".

ההישג של בן גוריון

אתה יכול להבין את הפחד העמוק של הישראלי הממוצע, ואולי אפילו הדתי הממוצע, מהמושג מדינת הלכה? גם מי שמכיר את המשפט העברי והאסוציאציה הראשונה שלו איננה שלטון סנהדרין שסוקל מחללי שבת, חושש מזליגה למוטציה בסגנון "שלטון המרנים" בציבור החרדי. ובכלל, נדמה כי האופוזיציה החריפה ביותר למוסדות דתיים ממלכתיים היא מתוך המגזר הדתי.
"הנצי"ב מוולוז'ין כותב שספר בראשית נקרא 'ספר הישר' כי האבות היו ישרים, בניגוד לפרושים בבית שני שהיו צדיקים אבל לא ישרים ולכן יצאו למלחמה נגד כל מי שלא חשב כמותם. מדינת הלכה מודרנית מתוקנת יכולה להתפתח רק על רקע של תרבות ממלכתית עמוקה. הרלב"ג שואל מדוע דוד המלך לא הרג את שאול במערה, הרי מבחינה הלכתית היה לו דין רודף?

"התשובה שלו מפתיעה: דוד לא רצה לתת מקום לתרבות פוליטית של רציחות, שבה הדרך להחלפת שלטון עוברת בחיסול השליט הקודם, למרות שבנסיבות שאיתן הוא התמודד זה היה יכול להיות מעשה מוסרי ומוצדק. זה ניסוח קדום לתפיסה ממלכתית. המנהיג שואל את עצמו איך תיראה החברה בכללה אם אקדם אינטרס נקודתי כזה או אחר. מדינת הלכה ממלכתית לא יכולה להיות מנותקת מההקשר הריאלי של החברה הישראלית בהווה. ברור שכדי להפוך את הרעיון לתוכנית עבודה צריך לעשות חריש חינוכי עמוק.

"הטמעת הממלכתיות היא אולי ההישג הגדול ביותר של בן גוריון. ההבנה שכדי להיות ראוי לאחיזה בהגה השלטון הנאמנות שלך למדינה חייבת לגבור על הנאמנות למגזר שממנו באת. הוא החליש מאוד את המגזרים שלא הבינו זאת וניסו להכפיף אג'נדה מגזרית על הכלל, כמו למשל הקומוניסטים. מדינה איננה קהילה ואי אפשר לנהל אותה כמו שטייטל. לצערי בהרבה מובנים חלק מהעולם הדתי לא הפנים את זה".

זו טענה ותיקה נגד החרדים. אתה רואה את זה גם בציונות הדתית?
"לגבי החרדים זה ברור. אף אחד לא חושב שאפשר לקחת את ה'מחבלים' וה'שונאים' בישיבת פוניבז' ולתת להם להפעיל שב"כ ומשטרה. אבל גם לציונות הדתית יש כברת דרך לעשות. יש לא מעט ארגונים שמבקשים לפרק את הרבנות הראשית אם היא לא תקבל את דעתם. תפיסה ממלכתית אמנם לא שוללת מאבק על דמותו ואופיו של המוסד הלאומי, אבל מבינה שעצם קיומו הוא ערך מרכזי ולא חותרת תחתיו. זו המשמעות של היציאה מהגלות שבה היו רק קהילות ומגזרים. חשוב לסייג גם מהצד השני, ממלכתיות לא שווה לפשיזם או להכשרת פעולות לא חוקיות בעליל. ממלכתיות פירושה שהמוסדות הממלכתיים נמצאים מעל המגזר, מעל המגזר אבל לא מעל המוסר".

נטייה לצבור כוח

הרב עדו רכניץ (45) גדל באפרת ולמד בנתיב מאיר ובישיבת ההסדר הר עציון, שבה סיים את לימודי הסמיכה לרבנות. לאחר מכן למד במכונים ארץ חמדה ומשפטי ארץ והוסמך לדיינות. בימים אלה הוא כותב את עבודת הדוקטורט במחלקה למדע המדינה באוניברסיטת אריאל על משנתם המדינית של הרב הרצוג, הרב גורן והרב ולדינברג. הרב רכניץ נשוי לאסנת, אב לחמישה ילדים וגר ביישוב פסגות. מפעלו המרכזי לאורך השנים הוא שותפות ברשת בתי הדין לממונות ארץ חמדה־גזית. הוא ניהל את הרשת, הטמיע בה סדרי דין ונהלים חדשניים במטרה להפוך אותה לאלטרנטיבה ראויה לבעלי דין הנזקקים כיום לערכאות אזרחיות, ומשמש דיין בכיר בתיקים רבים.

התכנסנו לכבוד צאת ספרו "מדינה כהלכה" (הוצאת מגיד). אנחנו יושבים במשכנו של מכון משפטי ארץ ב"בית הגדוד" – מבנה ערבי הממוקם כשני קילומטרים דרומית לעפרה, שנרכש לפני כשני עשורים על ידי היישוב והוסב לבית מדרש. לשנינו נוסטלגיה משותפת. במשך שבע שנים הייתי מגיע למקום מדי יום על אופנוע דרך השטח מעמונה, והשיחות הרבות שהיו לנו אז תחת סוכת הגפנים במקום היו עבורי מקור השראה והפריה שאין לו תחליף. אני מתעכב על הפרק האקדמי במסלולו המקצועי, ושואל אותו על הבחירה ללמוד תואר שני במדע המדינה.

"ב־2005 הוצאתי חוברת בשם 'מדינת הלכה דמוקרטית' שסיכמה מספר נושאים בענייני תורה ומדינה שעסקתי בהם. חשתי אז תקוע, שמשהו חסר. מאוחר יותר הלכתי לאקדמיה ונחשפתי למחשבה מדינית. הרגשתי ששני הצדדים מתרוצצים בקרבי: יש נושאים שבמקורות שלנו הם מובנים מאליהם ובתיאוריה האקדמית נחשבים לחידוש גדול, ומנגד רעיונות שהתחדשו במחקר ומעוררים שאלות הלכתיות מעניינות. הרמב"ם הבין במדע המדינה ברמה הרבה יותר גבוהה ממה שמבין רב ממוצע בדורנו, כי הוא היה מקורב למלך ולא יכול היה להתעלם משיקולי מדיניות ציבורית. כשהצפתי את השאלות גיליתי שהפוסקים התייחסו ללא מעט מהנושאים והציעו תשובות, אבל הבנתי גם שאין דרך לפתח את ההלכה בתחום הציבורי בלי לקיים את הדיאלוג הזה".

הרשה לי להיות פשטני לרגע: הראשונים מתחבטים בשאלת מוסד המלוכה, האם הוא מצווה ואנחנו צריכים לשאוף לחדש אותו או רשות. בעולם הדמוקרטי שבו אנחנו חיים השאלה כבר הוכרעה. אז איפה הרלוונטיות של השיח ההלכתי?
"אחת ההנמקות לכלל 'דינא דמלכותא דינא' מסבירה שהמלך הוא הבעלים של הקרקע במדינה, וכבעלים הוא יכול להתנות ולדרוש ממי שגר על הקרקע שלו לציית לחוקים. הבה נבחן זאת רגע במשקפיים של מדע המדינה: יש כאן הנחה מובלעת שהמלך לא יכול לכפות את החוק שלו על העם ללא הסכמת העם. כלומר, מקור הסמכות שלו הוא ריבונות העם. אחת האפשרויות שלו לרכוש את הסכמת העם היא באמצעות שימוש בכוח הכלכלי שהוא מחזיק – הוא מעניק לאזרחים אדמות בתמורה לכפיפות לשלטון החוק. היום המלך איננו הבעלים של הקרקעות, וממילא אין לו סמכות כפייה והכוח חוזר לעם שהוא מקור הריבונות. בעיניי זה מרתק. אתה מזהה הנחות דמוקרטיות בתוך שיח תלמודי שמתקיים בעולם שמכיר רק את המונרכיה".

בספרו החדש מבקש הרב רכניץ לפרק את המושג "מדינת הלכה" בניתוח הלכתי מקיף. חוויית הקריאה תלויה בעיני המתבונן. יהיו קוראים שהתיאור המוצע רק יחריף את החשש שלהם מרוב דתי עתידי בכנסת, שעשוי אולי להציע אי פעם את הרעיון. אחרים אולי יירגעו כשיראו שהרבה מאוד מוסדות שלטוניים ועקרונות מנהליים יישארו בדיוק כפי שהם עכשיו.

הספר נפתח בפיתוח של שש הנחות יסוד: הראשון, ההלכה מעלה על נס את השילוב שבין התורה והמדינה ומסתייגת עמוקות מפיצול או הפרדה ביניהן; השני, המשטר הדתי היהודי אינו מבוסס על שלטון אנשי הדת אלא על חוקה דתית, שהיא חוק התורה. כך קטן הסיכון שבני אדם יצברו כוח מופרז בחסות הדת תוך פעולה בניגוד לערכים שעליהם היהדות מבקשת להגן; החוק הדתי איננו מערכת סגורה והמחוקק יכול לתקן תקנות; השלישי, המשטר מפוצל בין שני מוקדים – מוקד דתי שבמרכזו הסנהדרין העומדת בראש מערכת המשפט, ומוקד אזרחי הכולל את המלך ואת נבחרי הציבור; הרביעי, בין המוקדים ישנם איזונים, בלמים ויחסי גומלין; החמישי, בשל העדרם של תנאים לכינון משטר מלוכני, שיטת המשטר המועדפת על ההלכה בזמן הזה היא כזו המבוססת על רצון העם. גם אם ישתנו הנסיבות העם רשאי לצמצם את סמכויות המלך ולהשאירן סמליות; השישי, ההלכה מכירה בחירות הפרט ובריבונות העם, ומסתייגת מכפייה דתית ברשות הפרט.

פוסקי ההלכה הקדימו את מונטסקיה ברעיון הפרדת הרשויות?
"לבני אדם יש נטייה לצבור כוח, ומשצברו אותו הם נוטים להשתמש בו בצורה לא הגונה. זהו הטבע האנושי, ולכן הפרדה בין הסנהדרין כמוקד הדתי של השלטון לבין המלך כמוקד פוליטי־אזרחי פשוטה לפוסקים. הפרדת הרשויות הכרחית כדי למנוע מהכוח להפוך למוחלט ולהוביל להשחתה. אגב, זה נכון לכל הכיוונים. אם בית המשפט העליון היום היה יודע שבמצבים קיצוניים הכנסת יכולה לפזר אותו או לפטר מי מחבריו, ההתנהלות שלו הייתה מאוזנת יותר. אחת הבעיות בשירותי הדת בישראל היא שהמערכת הפוליטית, ובמידה מסוימת גם המערכת המשפטית, לא מעוניינות להתערב בהם ולתקן את הליקויים. אם הייתה מעורבות גדולה יותר, היינו רואים איכות אחרת".

כפייה לא רלוונטית

אגב סוגיית הכפייה, ההלכה לא מבחינה לעניין זה בין מצוות שבין אדם למקום למצוות שבין אדם לחברו. איך מדינת הלכה יכולה לשמור על חירות הפרט?
"מדובר במתח פנימי בתוך ההלכה. הבחירה החופשית היא אחד מעיקרי האמונה, ומאידך בהלכה יש מושג של 'כופין על המצוות'. המתח מתחדד בעולם מודרני שבו למדינה יש כלים טכנולוגיים למעקב אחרי האזרחים, ולכאורה הדרך לטוטליטריות סלולה. הרמב"ם התייחס לזה וטען שמנגנוני האכיפה בהלכה מתמקדים במרחב הציבורי ולא נכנסים לרשות היחיד. זו הסיבה שקרובים פסולים לעדות – אנו רוצים שהסביבה המשפחתית תישאר סטרילית ומוגנת מהתערבות משפטית. הגמרא מספרת על עד אחד שהעיד שפלוני עבר עברה. בית הדין הלקה את העד בטענה שהואיל והוא עד אחד עדותו פסולה ולכן היא עולה כדי לשון הרע. המשמעות התוצאתית היא תמריץ שלילי להלשנות. ככה שומרים על הבחירה החופשית.

"יחד עם זאת, להלכה חשוב לשמור על צביון רשות הרבים. עברות בפרהסיה הופכות לחלק מהנורמה הציבורית, ואת זה היא לא יכולה לקבל. בכל מקרה, מבחינת הפוסקים אין לכך שום משמעות מעשית, כי זה רלוונטי רק בעולם תיאורטי שבו 99 אחוז מהיהודים הם שומרי מצוות. כבר החזון איש כתב שכפייה דתית רלוונטית רק במקרים שבהם היא מגבירה את שמירת המצוות, ובימינו היא נתפסת כבריונות וגורמת להתרחקות. הקביעה של החזון איש משמעותית, כי היא מבחינה בין מצוות כמו תפילין שהן מצוות מוחלטות שחלות תמיד לבין מצוות כמו תוכחה או אכיפה משפטית דתית שהן מצוות תוצאתיות, כלומר חלות רק אם הן מובילות לתוצאה רצויה.

"לרב קוק היה ניואנס דומה. אנחנו מכירים את עקרון הנזק של ג'ון סטיוארט מיל, שלפיו מותר לחברה לפגוע בזכויות הפרט או בחופש הפרט במקרים שבהם הפעולה שלו פוגעת בציבור. בהשאלה, אנו מאמינים שעבודת ה' היא תנאי לקיומו ולשרידותו של העם היהודי, ולכן עברות דתיות פוגעות בליבת הקיום ואי אפשר להיות סובלני כלפיהן. אפשר לכנותן 'חתרנות רוחנית'. אלא שגם הוא גורס שאין שום טעם באכיפה אם היא לא אפקטיבית ולא משנה את המצב. האם העמדה ההלכתית היא פלורליסטית? התשובה שלילית. מנגד, האם זה אומר שבמדינת הלכה ייתנו דוחות תנועה למי שנוסע בשבת? גם כאן התשובה שלילית. דבר כזה יקרה רק אם שמירת שבת תהפוך לנוהג של 99 אחוז מהעם. זה לא משהו שאפשר להשיג באמצעות רוב של 61 חברי כנסת".

אתה מציין בספר שהדין הפלילי המוכר לנו לא ישתנה במדינת הלכה.
"נכון. הרמ"א פוסק שהכלל 'דינא דמלכותא דינא' מתייחס לתקנות שהן לטובת השלטון, כמו מערכת המס, או לתקנות שהן 'לתיקון המדינה', והדין הפלילי כלול בקטגוריה הזו. הסיבה היא שחוק העונשין והוראות חוק פליליות אחרות מחייבות מידה של גמישות כדי להתמודד עם אתגרים משתנים. לפעמים צריך להחמיר או להקל בענישה מסוימת, או להתמודד עם בעיה חדשה בסנקציה פלילית. זה חלק מהסמכות של נבחרי הציבור".

אז מהם התחומים שבהם משפט התורה נשמר ולא עובר מטמורפוזה באמצעות תקנות ציבור?
"התחומים המרכזיים הם דיני המשפחה, דיני ממונות והדין המנהלי. גם שם התמונה מורכבת: ההלכה מכירה בצורך של החברה או השוק להתמודד עם שינויים, ולכן תומכת בתקנות במקום שבו הן נדרשות. הרב הרצוג אמר שהתקנות חלות במקומות שבהם נוצר שינוי משמעותי במציאות והפוסקים נדרשים להתמודד איתו. המצאת הדפוס היא דוגמה יפה. לפני הדפוס, כל המחברים היו שמחים שמישהו יעתיק להם את הספר כי אחרת אף אחד לא יקרא בו, ומושג ההגנה על זכויות יוצרים היה מצומצם לגנבה של רעיונות בלבד. כשהומצא הדפוס, האינטרס שלהם השתנה – לשמור על הזכויות שלהם כדי למכור ספרים. כך נוצר ענף משפטי שלם יש מאין. במצב כזה הפוסק חייב לתקן תקנות או להכיר בתקנות אזרחיות. אך האם בנוגע לרכישת כיסא קרה שינוי משמעותי ב־3,000 השנים האחרונות? לא. גם אם אתה מזמין אותו ברשת, בסוף הוא מגיע אליך הביתה והלכות קניין חצר או קניין משיכה רלוונטיות".

מחויבים לחוק, לא לדין

"תחום נוסף שעבר שינויים הוא דיני העבודה. המהפכה התעשייתית הפכה מיליוני חקלאים לשכירים במפעלים, ויצרה עולם חדש לגמרי שבו צריך להגן על זכויות העובדים באמצעות חוקי המגן בעבודה. דיני קניין ודיני חיובים קיימים אלפי שנים בהלכה, אבל האם קיימת התייחסות הלכתית לחוק עבודת נשים? התשובה שלילית. החוק הזה הוא תקנה אפשרית, ובעיניי ראויה. הוא מבסס ערך יהודי מובהק בכך שהוא מאפשר לנשים עובדות לשמר גם את הנשיות שלהן וגם את האימהות שלהן, ולכן אין סיבה לא להכיר בו.

"דוגמה שלישית היא המצאת החברה בע"מ. זהו כלי כלכלי־משפטי שצמח מלמטה כדי לפתח את השוק. אנשים הבינו שכדי לגייס הון ולעודד אנשים להשקיע בחברות, אתה חייב לאפשר להם להיות בעלי מניות מבלי לשאת באחריות אישית לחיובים של החברה. בזכות זה התפתח המשק המודרני. הפוסקים מכירים – לפחות דה־פקטו – בישות המשפטית הפיקטיבית הנקראת 'חברה בע"מ' למרות שהיא מאתגרת עקרונות בחושן משפט. מכל הדוגמאות הללו אפשר לראות שההלכה משמרת את הדרישות, הערכים והנורמות שלה וגם קשובה לשינויים חברתיים וכלכליים".

על מנת שדיין שעוסק בתחומים הללו יוכל לקחת בחשבון את "תקנות הקהל" הרלוונטיות, הוא צריך להכיר לא רק את חוק זכויות יוצרים, דיני המגן בעבודה וחוק החברות, אלא גם את ההלכות שהתחדשו בפסיקת בתי המשפט.
"כדיינים אנחנו לא מחויבים לדין הישראלי אלא לחוק הישראלי. אנחנו מבחינים בין הכנסת הנבחרת שחוקיה הם 'תקנות הקהל' שנלקחות בחשבון בפסיקה, לבין מערכת המשפט שבמובן מסוים מתחרה במשפט הדתי. בחזון שלנו מערכת המשפט היא המוקד הדתי, ולכן תמצא אצל כל הפוסקים התנגדות עקרונית וגורפת לבתי המשפט האזרחיים שלמעשה תפסו את המשבצת הדתית, אך לא תמצא התנגדות גורפת לכנסת. בתי הדין הפרטיים הציוניים היום לוקחים בחשבון חלק מחוקי הכנסת אך בלי הפרשנות של בתי המשפט. התוצאות, אגב, לא רעות בכלל. אף אחד לא טוען שפסקי הדין שלנו תלושים מהמציאות".

דיינים בבתי הדין צריכים לדעתך ללמוד משפטים כחלק מהכשרתם?
"לא, כי כאמור הלימודים כוללים הרבה פסיקה שלא רלוונטית עבורנו, אבל הכשרה של דיין בהחלט צריכה לכלול היכרות טובה עם חוקי המדינה הרלוונטיים. יש התחלה של שינוי בנושא אבל המצב ודאי רחוק מלהיות מושלם. בתי הדין הרבניים פוסקים לפי חוק יחסי ממון, ודיין שם חייב להכיר את החוק לפני הוא מתמנה לתפקיד. דיין בבית דין פרטי חייב להכיר את חוק המקרקעין, חוק החברות, דיני עבודה ועוד".

נעה עם מצפן

האם במדינת ההלכה העתידית יהיה שוויון לנשים?
"השוויון הוא ערך בהלכה, אבל לא ערך עליון ולא ערך בלעדי. האם יש הבדל מדיד בין ישראל לכהן? לא, ובכל זאת לזה מותר לשאת כפיו ולזה אסור. בהלכה יש שונות משפטית שלא ניתנת להוכחה בכלים מדעיים, ויש עקרונות הלכתיים שהם חלק מיסודות השיטה ולעולם לא ישתנו. לדוגמה: האיש מקדש את האישה ולא להיפך. יחד עם זאת, ההלכה כוללת גם מנגנונים שנועדו למנוע ניצול לרעה של המצב המשפטי, כמו כפיית גט במקרים מסוימים. את חוסר הסימטריה הבסיסי לא נשנה, אבל זה לא פוטר אותנו מלעשות את המרב בפרטים הקטנים".

במדינת הלכה עתידית אישה תוכל להיות פוסקת הלכה, להעיד, לכהן כדיינת?
"למיטב הבנתי, אין שום מגבלה הלכתית האוסרת על אישה לפסוק הלכה. לגבי שפיטה, התוספות דנים במעמדה של דבורה הנביאה, ששפטה את ישראל מכוח כך שהקהל קיבל אותה עליו. יש שאלה מה כללו הסמכויות שלה אחרי הקבלה וצריך לדון בזה. לגבי עדות, שתי נשים לא יכולות להיות עדות כשרות בקידושין. אבל זה רק בשוליים, בדיני ממונות ובדין הפלילי מקבלים עדות נשים בפועל, כי גם עדויות של גברים לא מתקבלות כ'עדות' במובנה ההלכתי המקורי אלא כ'אומדנה'. הפערים הם בעיקר במישור הפורמלי, לא המהותי.

"משפטן אחד כתב ספר על מעמד האישה בהלכה וטען שנשים הן רחמניות ועדינות, ולכן רוצים להגן עליהן ולהרחיקן מהזירה האגרסיבית של בית המשפט. חשבתי לעצמי, בתורת הקבלה זה הרי הפוך, האישה היא זו שמזוהה עם צד הדין. אז מי צודק? התשובה היא שאין לי מושג, אולי הן רחמניות יותר ואולי פחות ואולי יש נשים כאלה ויש כאלה. בסוף כיהודים מאמינים יש לנו קבלת עול מול הגבולות של ההלכה.

"האמונה היהודית מבוססת על סיפור העקדה. ברוך ה' אנחנו לא נזקקים היום למסירות נפש על שמירת המצוות, והמבחן שלנו מצטמצם – האם אנחנו יכולים לעקוד את ההבנה שלנו מול רצון ה' במקרים שבהם אנחנו לא מבינים אותו עד הסוף. חשוב לזכור שהנקודות שבהן האדם מרגיש פער עמוק בין דרישות ההלכה לבין האינטואיציה שלו הן מועטות מאוד, וקיימות בקצה של הקצה. וגם את הפער הזה ניתן לצמצם כשבוחנים כל מקרה לגופו בכלים הלכתיים. כשאני קורא את 'והוא ימשול בך', ברור לי שזו קללה ולא עיקר אמונה שצריך לשמר. מצד שני, צניעות היא ערך יסודי בתנ"ך ובחז"ל.

"זה מתחבר עם סוגיית מינוי המלך בהלכה, שהטרידה אותי ברמה האישית במשך הרבה מאוד שנים. כשאתה קורא את הסוגיות ואת הלכות מלכים ברמב"ם ברור לך שדרך המלך בפסיקה היא שעם ישראל בארץ ישראל צריך למנות עליו מלך מזרע דוד שיוריש את המלוכה לבניו. מצד שני, באינטואיציה שלי זו שיטת משטר רעה".

כי גם אם תצליח למנות את דוד המלך בכבודו ובעצמו, אף אחד לא ערב לך שהנכד שלו לא יהיה רחבעם.
"בדיוק. ולכן שאלתי את עצמי האם נכון לכתחילה 'לעקוף' את המצווה הזו. ואז גיליתי שהרב קוק כתב שהמלך יכול להיות עם סמכויות רחבות או מצומצמות, וככל שהעם נמצא ברמה רוחנית ותרבותית גבוהה יותר כך ראוי לצמצם את סמכויות המלך. להבנתי כוונתו שניתן להשאירן סמליות כמו אצל מלכת אנגליה. לכן הנביא אומר שלעתיד לבוא דוד המלך יהיה נשיא ולא מלך.

"אתה רואה כאן היפוך ערכי מדהים: הרב קוק לא תפס את הדמוקרטיה כבעיה אלא כפתרון. אני מרגיש שזה מה שנדרש מאיתנו הרבנים גם בסוגיית מעמד האישה, לברר מה מהשינויים שהובילה המהפכה הפמיניסטית מבורך וראוי ומה הם סיגים שצריך להסיר. גם אם תיקח את הפוסקים השמרניים ביותר, אף אחד לא רוצה באמת לחזור לעידן 'צאינה וראינה' והאנאלפביתיוּת. ההלכה היא מוסד שמרני שמתפתח בזהירות, עקב בצד אגודל, תוך בחינת ההשלכות וההשפעות ותוך שמירת ערכי הליבה. אבל גם אם זה קורה לאט, זה קורה, והיא מתפתחת תוך שמירה על מהותה. ההלכה קשובה לחיים ולאתגרי השעה ונעה, כל הזמן נעה, אבל עם מצפן".