מורי הרב הנזיר ערך את "אורות הקודש" של מורו, הראי"ה קוק, במשך כשלושים שנה. הוא נהג גם ללמד את הספר לתלמידים צעירים מישיבת מרכז הרב, ואת שיעוריו הכין משך שעות רבות במאמץ גדול ובקפידה רבה ואף העלה את הדברים על הכתב.
זוכרני את שיעוריו. הספרים הרבים שהכין לקראת השיעור היו מונחים לפי הסדר על אדן החלון למראשותיו. כל מקור מסומן בפתק. כל אימת שהיה מזכיר מקור מסוים היה שולף ספר ומצטט כל מובאה ממקורה. והספרים מרובים ומגוונים. תלמוד ומדרשים, ספרי מחשבה וקבלה, וכן ספרי פילוסופיה כלליים, מהפילוסופיה היוונית העתיקה ועד הפילוסופיה החדשה – חלקם בשפת המקור וחלקם בתרגום עברי.
התמודדות עם שאלות הזמן
איש אשכולות היה הרב הנזיר ובו בחר הראי"ה לערוך את כתביו. הראי"ה לא היה חד בדרא, בהיקף ידיעותיו בכל מכמני היהדות, אלא חד בדרי. במשך דורות רבים לא מצינו שתורה וגדולה בכל מכמני היהדות שכנו באישיות אחת. גדול אמיתי היה בכל התורה כולה, על כל רבדיה, בהלכה ובאגדה, במחשבת ישראל ובקבלה, ועם זאת פתוח לזרמים המחשבתיים בעולם כולו. מעולם לא ביקר באקדמיה ולא רכש ידיעות מסודרות במדעים ובפילוסופיה, אך אוזנו הרגישה הייתה קשבת לשמוע את רחשי הרוחות המנשבות בעולם. די היה לו בהצצה קטנה או בהקשבה קלה כדי לקלוט את עיקרי הרעיונות של הוגי הדעות הגדולים בעולם. הדבר היה חשוב לו על־מנת להגות את הגותו היהודית הייחודית, כשהיא מתמודדת עם שאלות הזמן.
הוא סבר שגלי הכפירה בדורות האחרונים, הסוחפים לדאבוננו גם טובים, נגרמים בין היתר מהזנחת החלק המחשבתי בתורה. הזנחה זו גרמה למשכילים בישראל, שנפתחו לעולם הרחב, שלא יקבלו מענה הולם בתוך הבית. לא היו בתוכנו די תלמידי חכמים שהיו מסוגלים לענות על שאלות שהתעוררו מבחוץ. הוא חש באחריות הכבדה המוטלת על כתפיו להנחות את ספינת הדור בין גלי הים הסוער. ולמד מדרכו של הרמב"ם. גם בדורו של הרמב"ם היו נבוכים רבים בין האמירות המדעיות שהיו מקובלות בעולם לבין אמונתם היהודית. הרמב"ם ראה צורך להאיר את דרכם והקדיש לכך את ספרו העמוק "מורה הנבוכים". הראי"ה צעד הרבה בעקבותיו.
לעומתו, הרב הנזיר רכש ידע מסודר בפילוסופיה באקדמיה, הוא הכיר שם מקרוב צעירים מתלבטים וחש את מבוכת הדור. פגישתו עם הראי"ה ותפילת העקדה שלו שינו את גישתו לבעיות המעיקות על נבוכי הדור. המענה להן אינו בתחום ההגות העיונית, אלא בתחום החוויה וההתעלות הרוחנית. הנפש צמאה למזון רוחני הולם ולא תוכל למצוא רוויה בפילוסופיה, אלא בעומקה של החוכמה הפנימית. עם זאת הוא לא התנתק מעולמו הפילוסופי, אלא חיפש תשובה תורנית לשאלות שהשכל הרציונלי מעורר. הוא ראה בהגותו העמוקה של הראי"ה מענה אמיתי לשאלות הדור. הראי"ה ידע לשלב בהגותו שני עולמות הנראים לכאורה מנוגדים זה לזה, ההגות הכללית והחכמה פנימית.
גם הרב הנזיר נהג בשיעוריו להשוות בין שני העולמות, למצוא את הנקודות המקבילות ביניהם ולעומתן את השוני המפריד ביניהן.
איחוד החול והקודש
בסדר הראשון הפותח את אורות הקודש ערך הרב הנזיר את רעיונות היסוד המשמשים פתיחה לספר כולו. הוא מביא שם בפרק ג את הפִּסקה: "חכמת הקודש אינה צוררת שום מדע". רשימת הפרקים ושמות הכותרות שהרב נזיר בחר להעמיד באותו סדר מדברת בעד עצמה:
שלום הדעות (ח), השלום הפנימי (ט), ערך מלחמת הדעות (י), ערך הניגודים (יא), עצם המחשבות השונות (יב), יסוד כל המחשבות (יג).
בפרק זה מדבר הראי"ה בשבח ההפריה ההדדית הנוצרת כתוצאה מהמפגש בין הדעות השונות: "וכל מה שיתעלה האדם יותר הרי הוא לוקח מכל מחשבה את רעיונה הנצחי, ההגיוני, הטוב, והולך ומתעלה על ידן והן מתעלות בו. איזה חכם הלומד מכל אדם ללא שיור".
וסדר אחר הוקדש ל"איחוד מדע הקודש והחול". אין כאן טשטוש של הקודש והחול. אנו מצווים להבדיל בין קודש לחול, כשם שאנו מבדילים בין אור לחושך ובין ישראל לעמים. הבדלה אין משמעותה ניכור, שלילה או ניגוד הפוך, אלא הדרגה. הראי"ה אומר זאת בהקשר אחר, בחלק ב בשער "הטוב הכללי", פרק ג: "אין טוב שלעומתו רע, אבל מדרגות במציאות. יש טוב שלעומתו יש טוב יותר עליון… באמת כל שחרות היא לבנונית מוקטנת וכל רשע הוא צדק מוזער".
הרב הנזיר יישם את דרכו של רבו הראי"ה והשתמש בהיקף ידיעותיו בפילוסופיה הכללית כדי להדריך את שומעיו בדרכה של תורה, ולנווט את דרכם בשבילי האמונה בתוך סבך הדעות המתרוצצות בעולם. הוא היה נוהג לומר לנו: "לעולם אל תיכנסו לפולמוס של מלחמת דעות. אל תתקפו ישירות את הדעה הנגדית, אלא תחפשו את הנקודה החיובית שבאמצעותה תרימו את הדעה הנגדית לרמה נעלה יותר של אמונה. רק כך תצליחו לשכנע את העומד מולכם".
למי שלא הורגל בדרך לימודו של הרב הנזיר נראים הציטוטים הרבים של דעות שונות בשיעוריו על אורות הקודש, שבחלקן נראות כרחוקות מהיהדות, כמשבשים לכאורה את לימוד האמונה התמימה והטהורה. התערובת של קודש וחול נראית במבט ראשון כצורמת את האוזן. אך היא הנותנת: רבים בדורנו חשים בצורך החיוני לקבל הדרכה באמונה דווקא על רקע הדעות האחרות שהם שומעים מכל עבר. חשוב להכיר את מקור הזרמים הרעיוניים השונים בעולם ולהתמודד איתם. "דע מה שתשיב". כדי להשיב צריך לדעת ראשית כול על מה מתבססים המערערים.
חדירה מבעד לסדקים
גם מי שמסתגר מפני הרוחות הבאות מן החוץ לא נמלט לגמרי מהשפעתן. הרוחות החיצוניות מצליחות לחדור גם מבעד לסדקים ולהציץ מן החרכים, מבלי שחשים בהן. ויש שההסתגרות ההרמטית, ללא התייחסות כל שהיא וללא תגובה הולמת, עלולה לגרום נזק למסתגרים. הרושם שנוצר למסתגרים עצמם הוא כביכול אין ליהדות חלילה פה להשיב ולא מצח להרים ראש, לכן היא בורחת מהתמודדות ישירה ומתחמקת מלהדוף את המתקפה עליה. ולא היא. מי שמכיר את מחשבת ישראל לרוחבה ולעומקה יודע לא רק לתת מענה למחרפיה ומגדפיה, אלא מסוגל להפוך את הרע לטוב. זו הייתה דרכו של הראי"ה. והרב הנזיר, תלמידו הנאמן, הרחיב אותה.
זו הייתה אחת ממטרותיו של הראי"ה בפרסום כתביו. אמנם הוא כתב את דבריו לעצמו, כיומן של שירת חיים. אך הוא היה גם מעוניין שמה שהשיב לעצמו יועיל גם לאחרים. הוא ראה את עצמו כדבָּר לדור. הוא נשא באחריות לדור. הוא קיים בעצמו את הפסוק "האיש כמוני יברח?" ולכן אזר כגבר חלציו והתגבר כארי, גזל את החנית מיד המצרי, אך לא השתמש בה להכותו אלא להעלותו על הדרך הנכונה. זו הייתה דרכו המיוחדת בהתמודדותו עם דעות אחרות. הוא לא דחה אותן על הסף בקנה של קש, אלא התייחס אליהן במידה מסוימת של חיוב וברר את הבר מתוך התבן. התייחסות מכובדת כזאת לדעות אחרות נשמעת יותר ומשכנעת יותר.
כבר הזכרנו שזו הייתה דרכו של הרמב"ם, ענק ההלכה והאמונה היהודית, שלמד מר' מאיר שהתייחס לרבו "אחר" כאל רימון, את תוכו אכל ואת קליפתו זרק. הרמב"ם אימץ דרך זו. הוא הסכים עם חלק מדעותיו של גדול הפילוסופים בעולם העתיק – אריסטוטלס – אך גם חלק עליו. בכך הוא הציל לא רק את נבוכי דורו, אלא את כל הנבוכים של הדורות הבאים, שהלכו בשיטתו. הראי"ה משתמש הרבה בדרך זו של הרמב"ם בהתמודדותו עם שאלות זמננו.
היו שהסתייגו מדרכו של הרמב"ם, הן בדורו והן בדורות שאחריו, עד כדי כך שאסרו ללמוד מספריו ואף שרפו אותם. לאחר זמן הם הצטערו על כך וראו בשרפת התלמוד בפריז עונש על שרפת כתבי הרמב"ם. גם הראי"ה זכה ליחס דומה. היו שהסתייגו מדבריו ואף פסלו אותם, אך ככל שהזמן עובר הולכת וגדלה ההערכה לאישיותו ולדרכו, גם בקרב מתנגדיו. כולם מכירים בכך שאיש קדוש התהלך בתוכנו וכתביו הולכים ותופסים מקום מכובד יותר ויותר וזוכים להבנה עמוקה יותר ויותר.
כשהנשמה שטה
חשיבות רבה יש להוצאת שיעוריו של הרב הנזיר לספרו של הראי"ה אורות הקודש, כולל ההשוואות להגותם של גדולי ההוגים בעולם, למרות שהם נראים כרחוקים ואף כמנוגדים לתורת ישראל. לא כל ההשוואות רלוונטיות לדורנו. חיים אנו בתקופה פוסט־מודרנית, המערערת בעצם כל אידיאולוגיה ושוללת כל פילוסופיה. אך גם תופעה זו כבר הייתה לעולמים, וגדולי המחשבה שלנו התייחסו לה.
גם שורשיה של התופעה הפוסט־מודרניסטית נעוצים בהגות הדורות הקודמים. כתוצאה מריאקציה לאידיאולוגיות של המאה הקודמת נוצרה אידיאולוגיה השוללת כל אידיאולוגיה. אולם גם אידיאולוגיה זו תישלל בסופו של דבר. סופה נעוץ בתחילתה. ולכן חשוב להכיר את שורשיהן של הרוחות המנשבות בעולם ולהבין את התהליכים הדיאלקטיים המשפיעים על הלך הרוחות הזה. כך ניתן להבינן לעומקן ולהתייחס אליהן בהתאם.
ולמרות ריבוי הדברים על דרכו הפילוסופית של הרב הנזיר יש להדגיש שאת רוב זמנו ומרצו הוא השקיע בלימוד תורה בכלל ובתורת הנסתר בפרט. ספרייתו העשירה כללה ספרים רבים העוסקים בזוהר ופרשניו, ספרי הרמ"ק והאר"י, ספרי חסידות ותלמידי הגר"א והוא שלט בכולם. הוא ראה בקבלה את המענה האמיתי לשאלות שמעוררת הפילוסופיה ואין ספק שהוא היה מגדולי המקובלים בדור.
מפיו שמענו לא אחת שבדורנו אין להסתיר את חכמת הנסתר, אלא, אדרבה, יש להוציאה לאור הגלוי. חכמה זו עמוקה היא ואף היא דורשת מאמץ אינטלקטואלי לא קטן. ועם זאת היא מלאה רגש חם והיא מאזנת בין המוח לבין הלב. סדר ב בשער הראשון של אורות הקודש נושא את השם "איחוד הנגלה והנסתר" וסדר ד בשער ב נושא את השם "אחדות השכל הרגש והרצון". הדברים מדברים בעד עצמם.
וכאן ראוי לציין שפעמים רבות, בסיומו של שיעור עמוק וקשה, היה הרב הנזיר מוריד את משקפיו, משמיט את זכוכית המגדלת שבה היה קורא מספריו, פושט את ידיו ואומר: "יש שאלות שהפתרון להן אינו רק בחשיבה הרציונלית. המפתח לפתרונן הוא גם ב'אובנתא דליבא', לא רק במוח אלא גם בלב. כשקמים באשמורת הבוקר, כשהנשמה שטה, ומנגנים בכינור, חשים את קרבת ה' לי טוב, ואז נעלמות כל השאלות".
זה היה כינורו של דוד.
הרב יעקב אריאל כיהן כרב העיר רמת גן. נשיא ישיבת ההסדר רמת־גן, מכון התורה והארץ וארגון חותם
