"מה היה אילו" היא אחת השאלות הקשות שמייסרת כל אדם אוהב ומתאבל, ובפער בין המציאות לחוסר האונים של ה"אילו" נובט לעיתים מעשה האמנות. זהו גם המקור שממנו נובע ספר שיריה האחד־עשר של המשוררת חוה פנחס כהן. מתוך ההווה היא בוחנת את הסדקים שביניהם נובטים הרגעים החד פעמיים של העבר. אותם רגעים תמימים לכאורה, שהזמן מעניק להם משמעות מאוחרת, על כאביה ושמחותיה.
זהו ספר של מבט לאחור אל שברי הילדות ומות יקיריה, שחופה על חלקים חשובים ביצירתה, אך כמו אשת לוט, ואולי כמו כל אישה המביטה לאחור (שכן מנשים נדרש תמיד המבט בהווה) יודעת חווה פנחס כהן שעל המבט הזה משלמים מחיר. "הכול בסדר", היא חוזרת במחזור נוגע ללב המתאר את ימי ילדותה שידעו מחסור, יתמות וזרות ושום דבר בהם לא היה בסדר; משהו בעצב החשוף שהיא פורטת עליו מונע ממנה את הלשון שהיא נוקטת בדרך כלל בשיריה: "'הַכֹּל בְּסֵדֶר', הִנֵּה כָּתַבְתִּי אֶת רֹב הַשִּׁיר לְלֹא מִלּהָ מִשְׁנָאִית", היא כותבת בהומור שחציו בכי. מרגש לראות עד כמה הוויתור על לשון חז"ל שמאפיין את שפתה הפואטית מאפשר גילוי מחודש של האינטימיות ושל כוחה הגולמי של שירתה.
זהו ספר של זרות גדולה ביחס להווה וגעגועים גדולים לעבר ולשפה שתתווך אותו, שתאפשר לפנחס כהן למקם אותו ומתוך כך להתמקם בתוכו. החיפוש אחר הזיכרון, אחר העבר החתום מצד הגורל והפשר שבו, הוא גם חיפוש אישי מאוד אחר קול, אחר בית:
וַעֲדַיִן הָיִיתי תּוֹעָה בַּדֶּרֶךְ / וּמְחַפֶּשֶׂת עֲקֵבוֹת בַּדְּיוּנָה, אֵלֶּה שֶׁאֵינָם נִשְׁאָרִים עַל סַלְעֵי יְרוּשָׁלַיִם / מֵאֲחוֹרֵי הַחַלּוֹן, שָׁם רוּחַ חֲדָשָׁה עוֹבֶרֶת בַּגֶּפֶן הַמִּתְמַעֶטֶת / וְעַנְנֵי רֵאשִׁית נֶאֱסָפִים וּמַמְעִיטִים אֶת הָאוֹר מֵעַל הֶחָצֵר, / מֵעַל הַשְּׁבִיל הַהוֹלֵךְ בֵּין קוֹצֵי קַיִץ אֶל קַו הַמִּפְגָּשׁ בֵּין מָיִם לְמַיִם / נְקֵבַת הַצּוּפִית כָּל הַבֹּקֶר צִיְּצָה בְּבֶהָלָה וּמַשַׁק כְּנָפֶיהָ הִרְעִיד / וִילוֹנוֹת וְחִפַּשְׂתִּי מִלָּה אַחַת לְהַתְחִיל בָּה אֶת הַחֹדֶשׁ / מִלָּה שְׁכֻּלָּה תְּנוּעָה // שֶׁתָּבִיא אוֹתִי לְפֶתַח שֶׁל בַּיִת.
אלא שהשפה, ואין משוררת שמודעת לה בחריפות רבה יותר מאשר חווה פנחס כהן, יותר משהיא מתארת ומגלה היא מונעת, לא מאפשרת את הזיכרון וגם לא את הדיבור:
"וְעַד שֶׁלֹּא אָמַרְתִּי שֶׁקִּיְּמַנִי בַּזְּמַן הַזֶּה / שֶׁהַזְּמַן הוּא רַק זֶה, רַק זֶה. // לֹא יָדַעְתִּי לָגַעַת בַּקַּו הַפְּנִימִי".
לכל היותר מתאפשר דיבור על, ניסיון לדובב שפחוּת תמיד מהדבר עצמו.
באופן פרדוקסלי, המודעות הזו לכישלון המובנה בעצם הניסיון לדבר ולתאר מאפשרת את אחד היפים והאינטימיים בספריה של פנחס כהן. ספר שמגיע לשיאו בחלקו האחרון במחזור שירים המוקדש לחברתה, האמנית והיוצרת ציפורה לוריא, ולהתמודדות עם השבת. בתווך שבין האמנות והדיבור עליה, כמו בתווך בין ההימנעות ממלאכה בשבת לימי המעשה, נולדת אמנות שכוחה לא רק בדיבור שהיא נושאת אלא גם בכישלונה לנסות לאתר ולתאר הכול, אמנות שבעצם מעשה הוויתור מולידה דיבור דק ונוגע ללב.
וחצי תאוותי בידו
חוה פנחס כהן
הקיבוץ המאוחד, 82 עמ'
